מהר"ם אלשקר יד

בשמיעה כד אמרן: ובהדיא כתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל דגרסינן בירושלמי כל הברכות אפי' שיצא מוציא חוץ מן התפלה וקרית שמע וברכת המזון: תפלה שאין שליחו' ליחיד: קרית שמע לפי שכל אחד צריך לשנן בפיו: ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך וכו' ע"כ: וכן כתב הריטב"א ז"ל פרק ראוהו ב"ד וז"ל גם בברכות ק"ש ששליח ציבור מוציא ידי חובה מהן אפי' את הבקי וכו' אבל ק"ש ותפלה אינו מוציא את הבקי כדאמרי' טעמא בירושלמי בדין שיהיה כל אחד ואחד משנן בפיו וכו' וכן כתבו מן המפרשים ז"ל וכן כתוב בספר אבודרהם ז"ל ובק"ש ובתפלה אם הוא ש"צ מוציא את שאינו בקי אע"פ שיצא ודוקא בעשרה אבל ביחיד אע"פ שלא יצא אינו מוציא ע"כ: וגדולה מזאת יש מן המפרשים ז"ל שכתבו כי אלו שנוהגין לקרוא ק"ש עם ש"צ בקול רם לא יפה הם עושים כי לפעמים יסמוך על שליח ציבור בקריאת קצת מלות ולא יוציא אותן בפה מה שאין כן כשקורא לבדו: וכן כתב רבי' האיי גאון ז"ל בתשובה על הקורין ק"ש בקול רם וז"ל אבל מעליא איהו בלחש דלא יתאביד מבר נש תיבה חדא או תרין דהא כל חד חייב בקריאתה: וכלהו חייבין בחשבונא ואצטריך לאשלמא לון בכל יומא ומאן דגרע חדא מינייהו כאלו גרע חדא עלמא ועל דא בקריאת' בקול רם זמנין דשתיק פורתא וצבורא יקראו להלא ויקרא בהו מההוא תיבה דאינון אמרין וידלג תיבה או תרין ויתיר: ועל דא בלחש כל חד יקרא ולא יגרע כלום ע"כ: וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל בתשוב' וז"ל וראוי לאומרו כולו בלחש כדי שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו שאלו אומרים אותו בקול רם אולי יבטח האחד על השמיעה כשקורא אותו הצבור ע"כ: ואיני יודע מה דמו' תערכו' מק"ש וכיוצא בה דמצותן בקריאה לשופר דעיקר מצותו השמיעה להר"ם במז"ל ואפי' אם היה השומע יוצא כדברי כ"ת אין אלו אלא דברים של תימה: עוד כתב מר על מה שכתבתי כי כבר נתעורר הרמב"ם ז"ל אל הקושי שנתקשה בו כ"ת גבי יובל וכתב בספר המצות הקצר שלו שאין ענין תקיעת ראש השנה כענין תקיעה של יובל שזאת התקיעה אמנם היא לפרסם החירו' וכולי עד הילכך גבי יובל דבתקיעה תליא מילת' כתב לתקוע ר"ה דתליא בשמיעה כתב לשמוע ע"כ דברי ותמה מר עליהן וכתב נפלאתי מאד דאדרבה איפכ' מסתברא דכיון דביובל התקיעה בו אינה רק לפרסם החירות ובתקיעה בלא שמיעה אין האדונים יודעים עיקר החירות וכו' עד ויחוייב מזה דתקיעה של יובל בשמיעה תליא ע"כ דבריך דברי פי חכם: העבוד' דלעולם לא עלה על לבי דדברים פשוטים כאלו יסתפק שום אדם בהם עד שצריך להרחיב הביאור בהם יותר ומי הוא שיעלה על דעתו או יכנס במוחו דתקיעת יובל אין המצוה אלא בשמיעה אחר שהכתוב צווח ואומר והעברת דהיינו ותקעת כדקאמרת: אחר מה שאמר בברייתא בהדיא דחייב כל אחד ואחד לתקוע מה שאין כן בראש השנה כדאמרן לעיל: ואחר מה שכתב הרמב''ם בבירור שהיא מין ממיני ההכרזה והפרסום ועיקר המצוה היא ההכרזה והפרסום שצונו להכריז על העבדים ולפרסם הדבר לא שצונו לשמוע הכרוז בעצמו והיינו דכתיב והעברת שופר תרועה ולא אמר יום תרועה כדכתיב גבי ר"ה וכן כתיב וקראתם דרור בארץ ולא אמר ושמעתם דרור דהשמיעה בכאן הוא דבר הנמשך מהמצוה לא גוף המצוה: וידוע הוא כי תקיעת ראש השנה היא לזכרון ולתפלה וכדי שישמע אותה האדם ויכניע את יצרו ויזדעזעו איבריו ויתעורר לשוב בתשובה עד דאיכא מאן דמפרש דזה הוא כדי לערבב את השטן דקי"ל הוא שטן הוא יצר הרע: והיצר מת בשמעו קול שופר כענין שנאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו ואז יכנע לבבם הערל ואל יתגבר יצרם עליהם ויעשו תשובה בלבב שלם ע"כ: מה שאין כן ביובל דאין התקיעה אלא להכריז על החירות ולפרסמו לעבדים ולאדוניהם ובכיוצא בזה היה מספיק לידע הדבר מפי אחרים אע"פ שלא ישמע הכרוז באזניו: וכ"ש שאין לנו לילך אלא אחר הכתוב שכתב והעברת ותלה המצוה בתקיעה והלא משום דג"ש חשיבא כקרא כתב כ"ת דקאמר הסמ"ג לתקוע וכ"ש במקום הכתוב בעצמו: ומה שכתב כ"ת שלא בא הרמב"ם ז"ל אלא להודיע הטעם של כל אחד ואחד וכו' אין משמעות דבריו אלא להשמר מדבר אחר והטעם שם אותו נתינת טעם וזה פשוט לטועמי טעם הטעם: דאי להורות הטעם לא הוה משתעי הכי: ואפילו שנניח שכל עצמו ולא בא אלא להודיע הטעם שאין טעמו של זה כטעמו של זה: מכלל דבריו נמצינו למדין דעיקר המצוה בראש השנה היא השמיעה וביובל התקיעה: עוד תמה כ"ת על מה שתמהתי עליו לפי ששינה מטבע הברכה של הסמ"ג שכתב דמברכינן על תקיעת שופר וקאמר מר תמהתי מאד על תמיהתיה דמר מכמה אנפי חדא ממה שכתב ואיני יודע מאי דחיקא ליה למר שכבר כתבתי הדוחק הראוי להרחק ממנו: גם ממה שכתב דקא משנה מטבע הברכה שלו דמשמע דמידע ידיע ליה למר מטבע הברכה שלו שהוא בעל ולא בלמ"ד: ולפי' כתב דקא משנה מטבע הברכה שלו ולא ידענא מנא ליה דנוסחא דיליה הוא בעל ולא בלמ"ד אם מפני שר"ת ז"ל סובר שהוא בעל וכן בארנו: הרי ראינו כמה וכמה דברים שחולק עליהם ונמשך אחר דברי הרמ"בם ז"ל וכו' ע"כ: איברא ודאי דשותיה דמר לא ידנא ומה אשיב על הדבר הנראה לעינים כשמש בחצי השמים: דקאמר כ"ת משמע דמידע ידיע לנו מטבע הברכה שלו שהוא בעל וכו' אטו ספיקא איכא בהכי דידיע וידיע וגדולה מזאת כתב כ"ת דלא ידעת מנא לן מנא לן ממה שכתב הוא בעצמו בפי' ובבירור ז"ל וכי מברך מברך על תקיעת שופר ושהחיינו ע"כ: ולמה העביר כ"ת הקולמוס על דבריו ותלה הדבר בזולתו: והנה ר"ת ורבותיו ז"ל לא כתבנו דבריהם אלא לחזק הדבר ולומר שאין זאת הסברא סברתו בלבד אלא שכך היא דעת רבותיו ז"ל ומנהג ארצו ואיני יודע באי זה לשון היה כותב סברתו שצריך לברך בעל יותר מפרש מאותו שכתב ומה כת' ר"ת ז"ל יותר ממה שכתב הוא: ובמאי דאמרי' דלא ידעינן מאי דחיקא ליה למר שפיר טפי קאמרינן דהא לית הכא דוחק ולא שמץ דוחק אלא דברים גלויים וברורים והיכי אפשר ליה למר להניח דבריו המפורשי' ודעת רבותיו ומנהג ארצו ולהתלות בכללים אשר אין למדין מהן אפילו אם היה כתוב בהם אותו דבר בפי' כל שכן בדבר שאינו כתוב ואין לו לא שורש ולא ענף וקבעי מר לדחות המפורש מפני הסתום ולא אומר מפני הסתום אלא מפני ההעדר: וכבר כתבתי דאדרבה מאותו מקום שבאת משמע טפי דאינו סובר כמותו באותו חלק כדברירנא בתשובה דילן וכדבעינן נמי למימר קמן: ומה שנסתייע מר מדברי כמהר"ר משה הלוי ז"ל נראה לי דאין משם ראיה דאגב שכתב מצות עשה לתקוע ולשמוע כתב נמי בברכ' הכי ולא דקדק בעל ולא בלמ"ד דלאו להכי נחית: אלא אמאי מברך על התקיעה ולא על השמיעה אף כי לא רמי עלן למשכוני נפשי' אדידיה במקו' שדברי בעל הספר בידינו פשוטים וברורים וכמדומה לי כי מידו של הרב הנז' היתה זאת לכ"ת כי לקחת דבריו כפשטן ולא שמת לבך לדברי בעל הדין: עוד כתב כ"ת על מה שכתבתי דלמה ליה למר להוציא את דברי הסמ"ג מפשטן וממשמעותן דאי הכי הוה לי' למימר ומברך על התקיעה: אי נמי לימא לתקוע בשופר דהוי קושטא דמילתא ולשון יותר קצר וקא משתמע הא והא: ע"כ דברי שם: וקאמר מר דאשתמטתיה למר הא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות שופר סוכה ולולב וזה לשונו וכשהוא נוטל האגודה לצאת בה מברך תחלה על נטילת לולב ואחר כך נוטל האגודה בימינו דעכ"ל דאין זה נוסח הברכה שהרי בהלכות ברכות כתב אבל אם ברך קודם שיטול הלולב מברך ליטול את הלולב הילכך ע"כ לומר דה"ק מברך על נטילתו של לולב ולא על ההדס וכו': עד וזה הלשון של הסמ"ג הוא כמוהו ממש ואין בזה מוציא דבריו מפשוטן וכו' ואני אומר דאדרבה דאשתמטיה למר דברי הסמ"ג עצמו שכתב שם ואין מברכין אלא אלולב הואיל ובמינו גבוה ולפי דברי כ"ת הכי הוה ליה למימר גבי שופר ואין מברכין אלא על התקיעה או לתקוע כדאמרן: ואיני יודע אמאי קא שביק מר דברי בעל הספר עצמו וקא מייתי מגברא לגברא וכ"ש דאפילו לדברי הרמב"ם ז"ל מצינא למימר שכך היא נוסח הברכה אע"ג דלא אתא אלא לומר דמברכין אלולב ולא אשאר מינין דע"כ באותו לשון כתבה לקמן בנוסח הברכה ז"ל התקינו שיהא לולב ניטל כל שבעת ימי החג זכר למקדש ומברך עליו בכל יום ויום אקב"ו על נטילת לולב ואף כי רהטא דלישנא דיליה אזלא אכל יום ויום משבעת הימים מכל מקום איכא למימר דקמיירי מיום שני ואילך הם הכי נמי איכא למימר הכא: ובשלמא אי הוה מיירי הכא ביום ראשון בלבד ניחא אבל הכא סתמא קאמר וא"ל דאזל בתר רובא כלישנא אחרינא דיליה: ואפילו כפי דברי כ"ת האי עניינא לחוד והאי לחוד דהתם גבי לולב לא אתא לאשמועינן נוסח הברכה אלא אתא לאשמועינן דמברך אלולב ולא אשאר מינין כדקאמר מר אבל התם גבי שופר לא אתא הסמ"ג אלא לאודועי נוסח הברכה דכולם איכא התם מינין אחרים לאפוקי מיניה ואפילו אי הוה הכי לא הוה משתעי הכי אלא ומברך על התקיעה או לתקוע כדאמרן וכ"ש במילתא דאית בה פלוגתא דרבוואתא שהיה לו לדקדק בדבריו ולא היה כותב הדבר בסגנון המפרשים החולקין עליו ומניח את שלו: דמי לחוכא ואטלולא: עוד כתב כ"ת דכיון דבברכת השופר קאי הודיענו שני עניינים ולא הוצרך להודיענו פה אם הוא בלמ"ד או בע"ל ע"כ: האמת דהאי ברכת השופר דקאי בה דקאמר מר נראה כמערכה על הדרוש דלא ידעינן מאי היא וכבר כתבנו שהודיענו והודיענו שהברכה היא בעל בבירור שאין אחריו בירור: ובמה שסמך הענין כ"ת לברכת שהחיינו ולקמן נמי קאמר מר דאגב שהוצרך להודיענו שצריך לומר שהחיינו הודיענו ג"כ ברכת השופר שהיא על תקיעתו ולא על שמיעתו וכו' לא מסתייע למר דהאי אגב לא קאי כלל ואפילו אי הוה האי אגב אגב לא הוה משתעי הכי כדאמרן פעמים שלש: עוד כתב כ"ת על מה שכתבתי על דבריו במאי דקשיא ליה מההוא כללא דכלל הרמב"ם ז"ל ז"ל היתה חובה וכו': זה לשונו זה יותר פלא בעיני דהא מילתא מצדה תברה וממקום הספק עצמו משם הראיה הברורה שמברכין על דעתו בעל ושאין דעתו כדעת הרמב"ם ז"ל באותו חלק כי הוא לא הביא אותו בספרו עד ודבר זה השמיט אותו מכל וכל משום דלדידיה כל מצוה שעושה אותה לאחרים או לו ולאחרים מברך בעל כהרמב"ם ז"ל אבל לחלק בין חובה לשאינה חובה לא ס"ל אלא על הכל מברך בעל וכו' ע"כ דברי: וקא רתח מר עלן וקאמר בהא מילתא ודאי לא חש מר לקמחיה מכמה אנפי חדא הא דדייק מר מדהשמיט הסמ"ג מדברי הרמב"ם ז"ל אותו חלק וכו' עד