מהר"ם אלשקר יג

כדאמרן: והשתא לא תיקשי ליה לא מקרא מגילה ולא זולתה: גדולה מזאת אני אומר דאפילו אי הוה הסמ"ג גופיה בעל זה הכלל כולו כמו שכתבו הרמב"ם ז"ל לא הוה משנינ' נוסח הברכה שלו ועושין אותו חולק על מנהג ארצו משום האי כללא: דהוה מצי למימר בכי האי גונא אין למדין מן הכללות או לתרוצי מילתיה כפי האפשר דאפילו בעל הכלל עצמו הנה הותר מכללו מקרא מגלה ודברים אחרים והביאם אחריו נתחבטו בזה אלו מקשים ואלו מתרצים: הילכך נוסח הברכה היא כמו שכתב בפירוש ודברים נכוחים הם אם יתן כ"ת את רוחו עליהם: וכבר דברנו בזה יותר מדאי וידעתי מענותנותיה דמר ומהמפורסם מיושר מדותיו התמימו' כי לא יקשה עליו החקירה בדבריו כדי שיצא הדבר לאמתו וכמה גדול הונה של תורה ומטיבותיה דמר יושיט לנו את שרביטו ויצוה ליד עטו לכתו' לנו מענה לשון: ואם יש מילין השיבני: דבר כי חפצת צדקני: ואם באולי מן הדרך נטיתי: וסיגים מכסף לא הגיתי: אתי תלון משוגתי: והנה מצרף הכסף נמצא אתך: וכור הזהב אשר בו יותך: ותשמיענו את הוד קולך: ודברות פיך מלהבות אש תורתך וסברתך: ואומר אמרתך תביע: וממעון בינתך תשקיף ותופיע: ומהוד תורתך תשפיע: והנטבעי' בים הסכלות בחכתך תמשוך ותהי להם למושיע: ובצורות יאורים תבקע: ואשירת הספקות תגדע: וסלע המחלוקת בכברת שכל תניע: וצורי האתקפתות בשלח תבונתך תקרע: והרי הקושיות תעתיק ותסיע: ונפש נענה תשביע ולכף הזכות תכריע: אשרי המחכה ויגיע: לראות תמונת נוצר תעודה: במראה ולא בחידה: ופה אל פה ידבר ויביע: את מלכים לכסא תתנשא וקמיך תחתיך יכריע: כנפש השוגה באהבתך: ועוסק בתורתך בטעם כעקר: משה בכמה"ר יצחק ז"ל ה"ה ן' אל אשקר: והשיב הרב ז"ל על זאת האגרת ודחק את עצמו כדי לקיים את דבריו: וזאת תשובה על תשובתו: י ארי שבחבורה: גדול בתורה: בחכמה ובסברה: ראש הסדר: אדר האדר: דגל העדר: מעוז ומגדול: האשל הגדול כמהר"ר אליה מזרחי זצ"ל: ראה ראיתי מגלה עפה: כולה יפה: אמרתה צרופה: תורה מאלפה: בשפה רפה: רצופה בחבילות תשובות: משולבות מחוטבו': מאליפות מרובבות: לפרק הויות תרומיות: ולהסיר ספיקות אמתיות: שנסתפקתי במילתיה דמר: וקא מתמה מר וקאמר שחייבתי מדבריו שכתב דטעמא דכתב הרמב"ם ז"ל גבי שופר מצות עשה לשמוע ולא כתב לתקוע: דלאו היינו טעמא משום דבשמיעה תליא מילתא אלא מטעם אחר וכו' דלדידיה דמר ס"ל הכי דלאו בשמיעה תליא מילתא עד שכתב כ"ת דאדרב' דמדבריך יחוייב ההפך וכו' עד סוף הענין: ואני תמה ותמה ונפלא הפלא ופלא על פה קדוש יכתוב ידו דברים כאלו על דברים גלויים כשמש ומי הוא שהעלה זה על דעתו או שתקע עצמו והטריח קולמוסו לחייב מדברי כ"ת דבר זה או הפכו ומאי נפקא לן מינה אי ס"ל למר הכי או הכי ומי הוא שחשב בלבו שכ"ת לא ראה דברי הרמב"ם ז"ל שכת' בחבורו שאין המצוה אלא בשמיעת הקול והלא אין דברינו וכל עסקינו אלא במאי דכתב כ"ת דמה שכתב הרמב"ם ז"ל מצות עשה לשמוע ולא לתקוע דלאו היינו טעמא משום דבשמיעה תליא מילתא אלא מטעמא אחרינא: ואני כתבתי דלא היא דהא בהדיא כתב בחבורו הגדול דאין עיקר המצוה אלא השמיעה וכיון שכן פשוט הוא דמשום טעם זה כתב מצות עשה לשמוע שהיא עיקר המצוה וכמו שכתב בתשובתו בבירור שאין אחריו בירור: ואם כ"ת עבר על הדברים אגב שיטפא ולא דק בהו ודרשן על עצמו התלונה בזה על כ"ת לא עלינו: ולפי שאין לנו עסק באותן דברים לא הראיתי לכ"ת שאותן ראיות שחייבת מהן דלדידך בשמיעה תליא מילתא לא יתחייב מהן דבר זה כלל: ואם יחזור כ"ת לדקדק בהן יתבאר לו זה בנקל: ומה שכתב כ"ת דביובל נמי בשמיעה תליא מילתא מדתנן שוה יובל לראש השנה לתקיעה ולברכות וכו' הא מילתא ליתא דהא בהדיא אמרינן פרק בתרא דראש השנה דביובל כל יחיד ויחיד חייב לתקוע מדכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם: ובברייתא נמי קתני התם שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו את החדש ובין בב"ד שלא קדשו וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע: ובראש השנה אין תוקעין אלא בב"ד שקדשו את החדש ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע ע"כ בבריתא: וכן הביאה הרמב"ם ז"ל עצמו והסמ"ג בהלכות יובל לפסק הלכה הילכך ההיא דשוה יובל לראש השנה וכו' לאו לכל מילי נאמר: וכפי הנראה שלא נתן לבו כ"ת למה שפירשו בה המפרשים ז"ל דהרמב"ם ז"ל פירש בפירוש המשנה בתקיעה במנין התקיעות ורש"י והמפרשים ז"ל פירשו דכי היכי דראש השנה בפשוטין הכי נמי ביובל וכו' אבל בשאר מילי ראש השנה לחוד ויובל לחוד: וכדבעינן למימר קמן: עוד כתב כ"ת אבל מהתשובה שהשיב הרמב"ם ז"ל לאותן ששאלוהו מה הפרש יש בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר והשיב שהמצוה שנצטוינו בה אינה התקיעה אבל היא שמיעת התקיעה וכו' הא ודאי מילתא היא דמהכא משמע דטעמא דמברכין לשמוע ולא לתקוע וכו' הוא משום דבשמיעה תליא מילתא ולא בתקיעה אבל כד מעיין בה מר טפי לא קשי' ולא מידי על דברי משו' דמלתיה דהרמב"ם ז"ל שהשיב לשואלים אינה אלא לפי סברתו וכו' ע"כ: ואני אומר דמהכא משמע נמי דטעמא דכתב מצות עשה לשמוע ולא לתקוע משום דבשמיעה תליא מילתא ולא בתקיעה: וקחזינן ליה למר בהא מילתא כמאן דנקיט חוטרא בתרי רישי או ארכבה אתרי ריכבי: תו קחזינא דבתר דקאמר מר הא ודאי מילתא הוא דחה אותה בפחות מקש: וכ"ש דאף כי תלה כ"ת הטעמים זה בזה והעמיס בדבריו דבר שלא עלה על דעתו ולא על מחשבתו לא מסתייע למר בהכי דסוף סוף הטעם המחייב לכ"ת את הדין היינו משום דבשמיעה תליא מילתא וכמו שכתב כ"ת בחתימת דבריו ז"ל דאזלינן בתר עיקר המצוה שהיא השמיעה ומברכין לשמוע ולא לתקוע וכו' וע"כ דמשום הכי נמי כתב מצות עשה לשמוע דהא בהא תליא: ואותן ההרכבות שהרכיב כ"ת ואותן דברים שכתב לא שייכי לעניין זה כלל ובהכי סליקנא ובהכי נחיתנא דטעמא דמילתא דכתב הר"ם במז"ל מצות עשה לשמוע היינו משום שאין המצוה אלא בשמיעת הקול כדכתיב שלא כדברי כ"ת בספרו וכ"ש דאותו טעם שכתב כ"ת דהיינו משום דלדידיה ג"ש לא חשיבא כקרא וכו' לאו כלום הוא ואין לו שום מציאות לגבי עניינא דילן כלל דעיקר המצוה שכתב מצות עשה לשמוע וכו' לא נפקא ליה מג"ש אלא מפסוק מלא דיום תרועה יהיה לכם וכמו שכתב בחבורו ובספר המצות שלו ז"ל והמצוה של ק"ע היא המצוה שצונו לשמוע קול השופר ביום ראשון של תשרי שנאמר יום תרועה יהיה לכם ע"כ: אבל התקיעה אם תהיה בשופר וסדר התקיעות הוא דנפקא להו מג"ש: הילכך אף אם נניח דלדידיה ג"ש חשיבא כקרא שפיר קאמר לשמוע כיון שהמצוה שנצטוינו בה היא שמיעת התקיעה לא התקיעה ואמנם אנו תוקעין כדי שנשמע כמו שפי' בתשובתו: הלא תראה דאפילו הסמ"ג עצמו דאית ליה ג"ש כקרא עוקר המצוה לא נפקא ליה אלא מהכתוב עצמו דיום תרועה כהרמב"ם ז"ל אלא דהרמב"ם ז"ל מפרש בו יום שמיעת התרועה והסמ"ג מפרש יום תקיעת התרועה: והג"ש בין למר ובין למר לא אתיא לגוף המצוה אלא לענפים כדברירנא הילכך אפילו אי הוה ס"ל לסמ"ג דג"ש לא הוי כקרא כהרמב"ם ז"ל שפיר מצי למימר לתקוע כיון דלדידיה אין עיקר המצוה אלא התקיעה: ודבר זה פשוט ואין צריך לפנים: ובר מדין ומדין איכא למתמה טובא עליה דמר יחרוט בספר ובדיו דמשום דלא חשיבא ג"ש כקרא כתב הרמב"ם ז"ל לשמוע ולא לתקוע ומה הועיל הרב בתקנתו ומה שייכות איכא להאי טעמא עם הא מילתא: ואדרבה דאי משום הא כ"ש דהוה ליה למימר לתקוע דאלו לשמוע לית בה לא קרא ולא ג"ש אבל לתקוע ג"ש מיהא איכא: אלא על כרחין דמשום דאין המצוה אלא השמיעה כתב כן דהיכי אפשר שתהיה המצוה השמיעה ויאמר הוא מצות עשה לתקוע הפך הדין והמוחש: והאריכות בדבר זה נראה לי כאיבוד הזמן והנייר והדיו: עוד כתב כ"ת והראיה על דברי אלה שכל אותן הגדולים דסבירא להו דג"ש הויא כקרא וקרא דוהעברת כאלו כתוב ביה בר"ה מברכין על תקיעת שופר אע"ג דסבירא להו דבשמיעה תליא מילתא וכו': ע"כ: ודאי דאפילו אם היה הטעם טעם אין הראיה ראיה דאדרבה כל חכמי ספרד ופרובינצא וכל המערב והמזרח כתבו בהדיא דמברכין לשמוע עם היותם משיגים על הרמב"ם ז"ל במאי דקאמר דג"ש לא הוי כקרא כמו שכתו' בספריה' וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והאחרונים ז"ל: ואין מי שכתב שמברכין על התקיעה אלא ר"ת ז"ל והנמשכים אחריו מחכמי צרפת וכן היה מנהגם כדכתיבנא: ומה שגזר מר אומר וכתב דכולהו סבירא להו דבשמיעה תליא מילתא לא מודינא ליה למר בהכי דלהנך שכתבי מצות עשה לתקוע ומברכין על התקיעה לא אית להו דבשמיעה תליא מילתא דאין עיקר המצוה אצלם אלא התקיעה אלא שצריך להשמיע לאזנו דומיא דק"ש והדומה לה דאעפ"י שהמצוה הקריאה צריך להשמיע לאזנו אלא דהכא אם לא שמע יצא והכא לא יצא: וכ"ש לפי שטתיה דמר דקאמר דמשום דג"ש חשיבא כקרא וקרא דוהעברת כאלו כתוב בר"ה דאין המצוה אצלם אלא התקיעה: עוד כתב מר וכן כל המצות הקוליות כתבו כל הגדולים ז"ל מצות עשה לקרוא ק"ש מצות עשה לספר ביציאת מצרים אעפ"י שהשומעים ק"ש ולא קראו והשומעים ספור יציאת מצרים יוצאין בשמיעתן כאלו קראו וספרו ע"כ: גם בספרו כתב נמי מר בהאי מילתא למה לא אמרו בהם מצות עשה לשמוע ק"ש וכו' אבל אמרו מצות עשה לקרוא וכו': מאירה דאברהם מה לתבן את הבר: ומה לנשמע את המדובר: והנה ק"ש המצוה היא הקריאה לא השמיעה דכתיב ודברת בם ואם קרא ולא השמיע לאזנו כתבו ז"ל שיצא והיכי שייך למימר מצות עשה לשמוע ק"ש והמצוה בקריאה: ואיך יעלה דבר זה על הדעת: וכן ספור יציאת מצרים נמי המצוה היא ההגדה בפה דכתיב והגדת לבנך וגו': ומאי דכתב מר בחתימת דבריו אף על פי שהשומעים ק"ש ולא קראו יוצאין כאילו קראו וספרו וכו' ודאי דמלבד דדברים אלו נראין כסותרין את עצמן דיוצאין לחוד וכאלו קראו לחוד הנה אין להן עיקר כלל דלעולם לא אשכחן מאן דקאמר דהשומע קרית שמע כאלו קרא אותה ואי אפשר למימר הכי כיון שהמצוה בקריאה ולא