מהר"ם אלשקר יב

ולכל בני ישיבתך: מאת המודיע לכ"ת כי הגיעתני מצותך בענין שליחות הגט של אברהם פני"קי והאמת לא עלינו תלונותיכם ולא על החכם השליח הראשון ולא על המוכר אבל תלונות כולנו על השליח השני דודאי שליחא הוא דעוית ושכח דברי השליח הראשון שאמר לו בפני נכתב ובפני נחתם ואם לא נכתב זה בשטר השליחו' אין על הסופר אשם שהרי השליח נאמן אפי' על עיקר השליחו' לומר אני שלוחו של בעל או שליח שלוחו כיון שהגט בידו: ומה שנהגו לכתוב שטר שליחות למוליך גט ממקום למקום כבר כתבו מן המפרשי' ז"ל דהיינו לפי שכתוב בו שנותן הבעל רשות לשליח לעשות כמה שלוחי' אפי' לא יחלה ולא יאנס: וכמו שכתוב בספר מצות הקצר בדין שליח הולכה בשם ר"ת ז"ל: וכמו שכתוב בספר אבן העזר בשם הרי"ף ז"ל ולפיכך נהגו בהרבה מקומות שלא לכתוב בשטרי השליחות איך נכתב ונחתם בפני השליח: עוד הוסיף כ"ת לכתוב ולומר וגם השליח לא אמר שליח בית דין אני ע"כ: ונפלאתי הפלא ופלא מפה קדוש יכתוב שנית ידו לומר דבר זה: אחר שכתבת בתחלת דבריך וראש אמריך ז"ל הובא לפנינו גט אחד על יד בחור ספרדי שמו ר' אליה שמסרו לו שם במצרים בפני בית דינכם הצדק החכם ר' אברהם ן' נחמיאש וכו' עד וראינו שטרי השליחות גם את הראשון גם את השני שנעשו בבית דין ועליהם כתוב חותם אמתך ע"כ: ואחר שידעתם שנעשו שטרי השליחו' בבית דין וגם אמר לכם השליח שניתן לו הגט בפני בית דין מה יש לבקש עוד: ואיך הקפיד כ"ת על שלא אמ' השליח שליח בית דין אני כלום הצריכו השליח לומר דבר זה אלא כדי להודיע שמינוהו בית דין או שנתמנ' בפניהם דחזק' נעשה הדבר כתקנו ודקדקו בית דין על כל מה שצריך לדקדק וכמו שכתבו הרמ"ה והרשב"א ומן המפרשי' ז"ל בטעם שליח בית דין אני דהיינו משום שמא טעה השליח הראשון ולא אמר בפני נכת' ובפני נחתם וכל שאמר השליח השני שליח בית דין אני ודאי עשו בית דין הדבר כתקנו ע"כ: וידוע הוא שאין הדבר תלוי באמירת המלות כך אלא בהודעת הענין שעבר בפני בית דין ולא שנא בהא מילתא מינוהו בית דין עצמן או מינה אותו השליח בפניהם וכמו שכתב הרב רבינו יצחק בר ששת ז"ל בתשובתו במעשה אשר כזה: וזה לשונו ואף על פי שנראה מעדותן של אלו שהשליח הראשון הוא שמינה את זה ולא הם וזה צריך שיאמר שליח ב"ד אני נראה דלאו דוקא השליח בית דין אלא שליח הנעשה בפני ב"ד וכן נראה מלשון הגמ' דאמרי' כי משום שליח בפני ב"ד משמע שאין הב"ד ממנין אותו אלא השליח עצמו ממנה אותו בפניהם ע"כ וכדבעינן למימר קמן: וכ"ש בעובדא דילן דאלו בהאי עובדא דהרב ז"ל לא היה שם ב"ד כלל אלא שטר שליחות וחשב לעידי השטר כאלו הן ב"ד בהצטרף השליח הראשון עמהם ובעובדא דילן איתנהו לתרווייהו ואכתוב לכם לשונו בענין זה כי אולי אין ספרו מצוי אתכם: כתב ז"ל אבל נראה שאינו צריך לזה בנדון זה דכיון דנתמנה בפני שנים כמו שנראה משטר השליחות הרי השליח עצמו מצטרף עמהם להיות ב"ד דהא קי"ל דשליח נעשה עד ועד נעשה דיין בדרבנן ומ"ה קי"ל בפ"ק דאף השליח הראשון האומר בפני נכתב ובפני נחתם אף על גב דבעי לקיימו אין צריך ליתנו בפני שלשה וכו' עד וכן השליח הממנה מצטרף עם השנים ויכול זה עתה לומר שליח ב"ד אני: וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז שכתב במביא גט מארץ ישראל וחלה וכו' ואף על פי שבנדון זה מזכיר בשטר השליחות שהן עדים ואין מזכיר שיהיו ב"ד אין חשש בזה לפי שכבר נראה מתוך לשונם שהיו שלשה עם השליח וכבר הם ב"ד בצירופו אלא שהן חותמין עתה עדים על מה שנעשה בפניהם בהיותם שלשה בצירוף השליח עכ"ד: ועוד כתב הרמב"ם ז"ל סוף פ"ה מהלכות עדות ז"ל ואין עד נעשה דיין ואפילו בדיני ממונות בד"א בדבר שצריך עדים מן התורה וצריך דיינים לדון באותו דבר מן התורה אבל בשל דבריהם עד נעשה דיין כיצד אחד שהביא הגט ואמר בפני נכתב ובפני נחתם הוא ושנים נותנין אותו לה ונמצא כאלו נטלתו בב"ד וכן כל כיוצא בזה ע"כ: ובר מדין ומדין היה אפשר לסמוך על דעת התוספות ודברי הרשב"א ז"ל שכתב בחדושיו דאפילו בחד שליח ואחד שמצטרף עמו להעיד על השליחות מהני לרבא דקיימא לן כותיה ואצ"ל בפ"נ ובפני נחתם וכמו שהביא דבריו הרב בעל המגיד ז"ל פ"ו: עוד כתב בתשובותיו ז"ל תדע דאי שליח צריך עידי שליחות לא היה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דכיון דיש לו עדים שעשאו הבעל שליח ה"ל כאיתרוה בי תרי דאין צריכין לומר כלום וכו' ע"כ אלא שבענין זה ידעתי נאמנה שבבית דינכם הצדק מדקדקין להחמיר ותחושו לדברי הרמ"ה ז"ל שכתב דבכי האי גונא צריך שיהיו עידי השליחות עצמן עידי מסירת הגט מיד השליח ליד האשה כמו שנתבאר בשמו בספר אבן העזר ובעובדא דילן לא שייכא הא מילתא דאין העדים מצויין שם: את מלכים לכסא תתנשא וכסא כבוד תורתך לעולם יכון: והוא מרומים ישכון: כנפש משה בכה"ר יצחק זלה"ה ן' אל אשקר: ח עוד זה לכמהר"ר אליה ז"ל ה"ה להשיב על קצת דבריו: נס התעוד' ודגלה: קרית עוזה ומגדלה: קצין הדור וגבירו: מופת הזמן והדרו: ושמש השכל ומאורו: חכמתו נודעת: וישיבתו נקבעת: ולמי הפאר והמגבעת: למי האדרת עם לשון הזהב השכל והטבעת: למי חכמה מאב לנין נוסעת: הוא הרב היקר: למעלה ולכבוד עיקר: כמהר"ר אליה המזרחי יזרח בחשך אורו: וירום הדרו: כנפשו נפש חכמה ורמה: ונפש לשון יקרתו: המתעלס באהבתו: ושוגה בתורתו: המודיע להדרתו: כי הובאו לכאן קצת מספרי הדפו' ובכללם ספר: נותן אמרי שפר: קטן הכמות ורב האיכות: תוכו רצוף בהרבה חדושים: ודקדוקים על קצת הלכות עמומות וסתומות מספר המצות הגדול לגלות מסתרן ולבאר: ונתיבן להאיר: מעשה ידיך להתפאר: פתחתי אותו להשתעשע בפניניו: וביושר ענייניו: בעניינא דיומא בהלכות ראש השנה וכפתחי אותו עמדתי מרעיד כי ראיתי בו נפלאות מתורתך מעשה אצבעותיך: ואשתומם על המראה ואין מבין לנפשי עיקרן של דברים שכתב שם כ"ת בתחלת דבריו וראשית אמירי אמריו לכן אמרתי אלך לי אל מרא דשמעתא לשאול את פיו מה טיבן של אותן דברים שכתב שם על דברי הרמב"ם ז"ל: דמה שכתב מצות עשה לשמוע קול שופר וכו' לאו היינו טעמא משום דבשמיעה תליא מילתא כדכתב הטור אלא משום אותו טעם שכתב כ"ת שם וזה פלא גדול בעיני דהא בהדיא כתב הרמ"בם ז"ל עצמו שם גבי שופר הגזול שאין המצוה אלא בשמיעת הקול וכן כתב בבירור שאין אחריו בירור בתשובת שאלה בלשון ערב על ששאלוהו מה הפרש יש בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר והשיב ז"ל הפרש גדול יש ביניהם וזה שהמצוה שנצטוינו בה אינה התקיעה אבל היא שמיעת התקיעה ונפקא מינה שאם היתה המצוה התקיעה כמו שחייב כל איש לישב בסוכה וליטול לולב יתחייב מזה שהשומע שלא תקע לא יצא והתוקע שלא שמע יצא וכגון מי שסתם אזניו יפה יפה היה יוצא לפי שכבר תקע ואין הדבר כך אלא שהמצוה היא השמיעה לא התקיעה: ואמנם אנו תוקעין כדי שנשמע כמו שהמצוה ישיבת הסוכה לא עשייתה ואמנם נעשה כדי שנשב ולפי' מברכין לישב ואין מברכין לעשות ומברכין לשמוע קול שופר ואין מברכין על תקיעת שופר וכתב משה עכ"ל: ומה שהוקשה לכ"ת מיום הכפורים של יובל שכתב שם מצות עשה לתקוע בשופר וכו' כבר נתעורר הוא ז"ל לדבר זה בספר המצות הקצר שלו: וכתב שם גבי יובל במצות קל"ז ההפרש שיש בין ראש השנה ליובל וז"ל וידוע שזאת התקיעה אמנם היא כדי לפרסם החירות והיא מין מהכרזה וזהו שאמר הכתוב וקראתם דרור בארץ וגומר אין עניינה ענין תקיעת ראש השנה לפי שזאת זכרון לפני השם וזאת להוציא העבדים כמו שנתבאר עכ"ל: הילכך גבי יובל שהדבר תלוי בתקיעה כדי להכריז על הדבר ולפרסמו והיא עיקר המצוה כתב מצות עשה לתקוע: וגבי ראש השנה דאין המצוה אלא בשמיעה כתב לשמוע: ט עוד ראיתי שכתב כ"ת לקמן בענין נוסח הברכה שכתב הסמ"ג דמברכין על תקיעת שופר וכו' שאין כן נוסח הברכה ומאי דקאמר על תקיעת שופר לאו למימר שצריך לברך כך אלא לומר שמברך על התקיעה ולא על השמיעה ולאפוקי מדברי הרמב"ם ז"ל וכו': ומה מאד נפלאתי מדברים אלו ואזני יודע מה דחיקא לי' למר דקא משני מטבע הברכה שלו ומוציא את דבריו מפשטן וממשמעותן דאי הכי הוה ליה למימר ומברך על התקיעה: אי נמי לימא לתקוע בשופר דהוי קושטא דמילתא ולשון יותר קצר וקא משתמע הא והא: ועוד איני יודע מה שייכות איכא הכא להרמב"ם ז"ל וכו' דאצטריך לאפוקי ממילתיה והנה בתחלת דבריו שכתב מצות עשה לתקוע וכו' הוציא מדברי הרמב"ם ז"ל ומדברי זולתו הסוברים כמותי דאחר הסבה ימשך המסובב והמשך דבריו כאן אינו אלא להודיע מטבע הברכה ושהחיינו וכ"ש דגם ר"ת ז"ל כתב בפירוש דמברך על תקיעת שופר וכן כתב הרא"ש והמפרשים ז"ל בשמו: עוד כתבו מן המפרשים ז"ל שכך היו נוהגין בארצם בצרפת לברך על תקיעת שופר וכן דעת הסמ"ג כדעת אבותיו וכמנהג ארצו: ומאי דקשיא ליה למר מההוא כללא דכלל הרמב"ם ז"ל וקאמר ז"ל היתה חובה עליו ונתכוון להוציא את עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות וכו' משמע דס"ל לסמ"ג כותיה זה יותר פלא בעיני דהא מילתא מצדה תברה וממקום הספק עצמו משם הראיה הברורה דמברכין לדעתו בעל ושאין דעתו כדעת הרמב"ם ז"ל באותו חלק כי הוא ז"ל הביא בספרו הכלל ההוא ותולדותיו ומה למעלה ומה למטה מדבר זה ודבר זה השמיט אותו מכל וכל משום דלאו אדעתיה דלדידיה כל מצוה שעושה לאחרים או לו ולאחרים מברך בעל כדברי הרמב"ם ז"ל אבל לחלק בין חובה לשאינה חובה לא ס"ל אלא לא שנא היתה אותה מצוה חובה עליו או לא היתה חובה על הכל מברך בעל: תדע דהא לעיל נמי גבי עירוב לא כתב אלא וכן עירוב כמו מעקה ומזוזה וכולהו בחדא מחתא מחתינהו ולא כתב אותו החילוק שכתב הרמב"ם ז"ל שם אם היתה מצוה שאינה חובה וכו' משמע דלא מסתברא ליה לחלק