מהר"ם אלשקר קי

טופס עדות השני אחים הנזכרים בתשובה דלעיל: מעשה היה בקהלתנו יע"א שנשמע על רבי יצחק בוני"ן ספרדי מרודו"ס איך קדש את קשת"י בת יהודה דלמידיג"ו המכונה פלטי והושיבו ממונה הקהל יצ"ו ב"ד של שלשה לגבות העדויות ושלחו אחר רבי יצחק הנז' והביא עדיו עמו את רבי יצחק אלגזו ואת רבי אברהם אחיו ואמרו שלהעיד באו ואיימו עליהם הב"ד בואם לא יגיד וגו' והעידו לפני ב"ד ר' יצחק אלגזו העיד איך ביום אחד שהיה יום אחרון של חול המועד של חג המצות הרצ"א בכ"א שעות של יום היה יושב ושוחק קארטי"ש עם ר' אברהם אחיו ועם רבי יצחק בוני"ן הנזכ' ואז באה קשת"י בת יודא הנ"ל ולקחה פרוטה מלפני רבי יצחק בונין הנ"ל וכמדומה לו שאז נאמר לה את חושבת להתקדש ועל כן לקחת הפרוטה והיא היתה מהתלת אך לא ידע בבירור מי אמר לה זה או הוא עצמו או אחיו ר' אברהם וכשלקחה הפרוטה הנז' מלפני ר' יצחק בונין אז אמר לה ר' יצחק בונין ארסתיך והיא שתקה ואז נתקרבה עוד קשת"י הנז' לפניהם ואמרה לר' יצחק בונין הנז' תן לי עוד שתי פרוטות ואתקדש לך ואז העד הנז' גער בה וגם בר' יצחק בונין הנז' מפני שהיה רוצה לתת הפרוטות לקשתי הנזכ' ויען שגער בה לא נתנם לה ע"כ עדותו: רבי אברהם הנ"ל העיד שביום הנז' בשעה הנז' היו יושבים ומצחקים מעות בשחוק הנקרא קארטי"ש בבית ר' יצחק אחיו הנז' ר' יצחק ורבי אברהם השני אחים עם ר' יצחק בונין הנז' ובאה קשתי הנזכר והיתה שואלת פרוטה מכל אחד ואחד מהם ובראותה כי לא היו רוצים לתת לה שלחה ידה וחטפה פרוטה מלפני ר' יצחק בונין אז אמר לה רבי אברהם הנז' השמרי לך פן תתקדשי אז ענה ר' יצחק בונין ואמר לה קדשתיך עבור מעט מהשעה אמר לה רבי יצחק בונין הנזכר הא לך שתי פרוטות ואחיו רבי יצחק הנז' גער בה ולא קבלה דבר ואז החזירה קשתי הנזכר הפרוטה הנזכר לרבי יצחק בונין הנזכר ע"כ עדותו: והעדים הנזכר העידו בפני ב"ד תוך כדי דבור ושאלו הב"ד את רבי יצחק בונין הנזכר אם היו עדים עוד בדבר ואמר לא: קטו שאלה יורינו מורינו הרב בשטר של משכונה שלא נקבע בו זמן ולא נזכר בו נכיתא מה הדין בו: גם יורינו במשכונה שלא נכתב עליה שטר אם היא קיימת או לא: תשובה שאלה זו עצמה כבר נשאלה אל הרב רבי דוראן ז"ל והשיב ז"ל בענין השטר אם לא נכת' כיון שהן מודים בדבר ונתקיימה המשכונה ביניהם כראוי על פי שלא נכתב השטר המשכונה ההיא קיימת דשטרא לראיה בעלמא הוא והרי הם מודים בדבר דלא אברו סהדי אלא לשקרי כדאית' בקדושין פר' האומר: ולענין הזמן שלא קבע הא אמרי' בפרק איזה הוא נשך סתם משכנתא שתא ובתוך שנתו לא יוכל לסלקו אם אין שם מנהג אחר ואם יש מנהג יעשו כמנהגן: ולענין הנכיתא שלא פירשו כתבו הראשונים ז"ל שאעפ"י שנהגו בנכיתא לא אמרינן בה טעות סופר הוא אלא דנין אותה כמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי הויה רבית קצוצה ובאתרא דלא מסלקי הויה אבק רבית: וקיימא לן כרבי אליעזר דאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינין ובאבק רבית כולי עלמא מודו דאינה יוצאה בדיינין אם כן שנה ראשונה אם אינו יכול לסלקו ממנה בדינא דגמרא כסתם משכנתא שתא אם דר בה ועברה שנתו הויה אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין ומה שאכל אכל ואם הוא בתוך שנתו יכול למחו' בו שלא ידור בביתו ואם מיחה בו ודר בה מעלה לו שכר משעה שמחה בו ואילך אלא שבעל העטור אומר דאמרינן בנכיתא טעות סופר הוא ומשנה ראשונה ואילך שהיה יכול לפורעו ולסלקו מהמשכונה וכן אפילו בתוך שנתו אם יש מנהג בעיר בסתם משכנתא שיכול לסלקו תוך שנתו הויה רבית קצוצה וחייב לפרוע לו שכירות כפי מה שרגילין לשכור הבתים וכ"כ הרמב"ן ז"ל עכ"ד בתשובתו: והנה באו שם הדברים בברור אין צריך להאריך יותר ושלום כנפש: משה בכה"ר יצחק זלה"ה ן' אל אשקר נר"ו: קיו תשובת שאלה ולעני' אומדנא שכתבת גם דבר זה נשאל אל הרב רבי דוראן וכתב ז"ל ובממון הולכין אחר אומדן דעתא ומנא לן דרבוואתא אזלי בתר אומדן דעתא בממונא ומנא להו דעבדי' הכי אשכחן ליה לרבי' האיי ז"ל דכתב הכי בתשובה ז"ל סברא דילן ודאבא מרי ז"ל ידוע בדייני מעולם למיזל בתר אומדנא ומידק דאיקנא לעולם בתר עיקר מעשה שלא יהיה בו מרמה ולמיעל ולמיזל לבתר קושטא דמעשה ולגלויי כל מילי לאורה כדאמרינן מנין לדיין שיודע בדין מרומה וכו' ואמרי הלכה כרבי שמעון בן מנסיא דאמר אין מתנתו קיימת שאלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותב לאחרים ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא דאזיל בתר אומדנא ורבוותא דהוה בהו יראת שמים הכי הות סוגייהון ומנהגן כדאמר ליה רב חסדא למרי בר איסק הכי דאינא לך ולכלהו חברך: ע"כ לשון תשובה זו וכיוצא בזה כתב הר"ם במז"ל בפ' שני מהלכו' הלואה כללו של דבר שכל שיעשה הדיין מדברים אלו וכונתו לרדוף הצדיק שנצטוינו לרדפו ולא לעבר הדין על אח' מבעלי דינין הרי זה מורשה לעשותו ולקבל שכר והוא שיהיו מעשיו לשם שמים ע"כ וכו': ולפי זה סמכו הפוסקים ז"ל בענין נחלה להוריד בה קרובי' בעדות שדעת בני אדם אומדת שהוא אמת: וכן מצינו בעלי התלמוד מורידין לנחלה קרוב מסופק באומדן דעתא דאמרינן בפרק חזקת הבתים ההוא גברא שמעה לדביתהו דאמרה לברתה אמאי לא צניעא הך איתתא דאיסור עשרה בני אית ליה ולית לי מאבוך אלא חד כי קא שכיב אמר כל נכסי לחד ברי ולא ידעי' למי מיניהו אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו זילו חביטו קברא דאבוכון עד דקא מתגלי לכון מאן ניהו אזול כלהו ההוא דבריה לא אזל אמר להו כלהו דהאי ניהו וכו' הרי שר' בנאה דן דרך אומדן דעתא בירושה זו להפקיעה מאחרים ולתתה לזה וכו': ודומא לשודא דדייני דאמרי' בפר' הכותב גבי נכסי לטוביה וכו' וכיון שמצינו לרובתי' ז"ל שהן דנין באומדן דעתא למדו הפוסקים לעשות כן בכיוצא בזה וכן מצינו אל הרא"ש ז"ל שהוא מגדולי האחרונים ודיינא הוא ונחית לעומקא דדינא דן כמה דינין באומדן הדעת כמו שכתוב בחשן משפט והביא ראיות הרבה כלם נכוחים למבין וישרי' למוצאי דעת ע"כ דבריו ויש כמה ראיות אחרות ולא נפניתי להאריך ובמה שכתב הרב ז"ל די ויותר מדי: ושלום רב כנפש: משה בכהר"ר יצחק זלה"ה ן' אלשקר: נר"ו: קיז השגות שהשגתי על ספר האמונו' שחבר החכם ר' שם טוב ן' שם טוב הדובר על הרב הגדול צדיק יסוד עולם הרמב"ם ז"ל עתק בגאוה ובוז: כתב בהקדמתו לספר הנז' זה לשונו באו אחריהם חכמים מחוכמים בני אלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכו' עד כן נמצא בשמונה פרקי' שהקדים המחבר לפירוש מסכת אבות וכן בספר מורה הנבוכי' וכו' וני הכות' כתבי עליו שם: אמר משה קנא קנאתי ליסוד הדת והאמונה שורש המדע והתבונה עמוד התורה והחכמה התמימה ים הדעת והמזימה דגל התעודה הנודע בישראל וביהודה הרב המובהק החסיד הגדול העולם ופלאו מושב היקר ושיאו: הוא הקדוש הרמב"ם ז"ל: אשר שמו אותו המורים מטרה לחצי סכלותם ולתער לשונם ודמיונם ואלו היה משיב עליו זה המשיב כהוגן או מבין שמץ דבר מדבריו או אומר עליו נשתבש וטעה באשר לא טעה וכיוצא בזה החרשתי אלא אומר עליו שכפר ביסודו' התורה ועשה אותו רשע באמרו חלילה לאל מרשעו וקורא אותו ממרא ותחבלן וכאלה רבות עמו כאשר יראו הרואים וישמעו השומעים שומו שמים על זאת תאבל הארץ תבל ויושבי בה הביטו וראו ההיתה כזאת מיום ברא אלים אדם על הארץ הלאיש כמוהו שיחו ומענו והמית גרונו ושלוח לשונו ומודעת זאת בכל הארץ כי אין יחס בינו ובין הקטן שבתלמידי תלמידיו כיחס הקוף עם הראם והעטלף עם הנץ הפורש כנפיו לתימן אבל מה תוחיל ומה תקוה מהאיש השולח יד לשונו בקונו וכתב בראש הקדמתו זאת ז"ל כי אדון הכל המרומם אינו דבר אחר כי אם ידיעה וכו' עד ידענו כי אינו כי אם דעת עכ"ל: והנה כפי דעתו נתן גדר וגבול לאל ית' ממחשבותיו והודיע לכל מהותו באמרו אינו דבר אח' אלא זה כמו שביארנו בסוף השגות אלו ומי שלא חס על כבוד קונו איך יחוס על בשר ודם ועושה בעברת זדונו והרים לשונו וזרועו: ובראשו נגעו: ואם יחסדני שומע והייתי בעיניו כמתעתע: תורת אמת הית' בפינו ואין חכמה ואין תבונה לנגד הבורא שחקים במאמרו וקבל האמת ממי שאמרו: עוד כתב סמוך לזה ז"ל וכאשר באו אלו להתחכם ולעשות הסכמה עם החקירה הודו החדוש ואמרו כי אין מופת ליונים על הקדמות אלא נטויה שנטה לבם לסברא זו ואלמלא היה להם מופת על זה היו מפרשים הנבואה באופן שלא תכחיש מופתיהם וכו' עכ"ד: אמר הכותב הרה עמל וילד און: ואכתוב בכאן דברי רבי' הרב ז"ל שכתב בפכ"ג מהחלק השני ותראה כמה רחקו דרכיו מדרכיו וז"ל שמא יתמיה אדם אותך יום מהימי' בספק שיסתפק על חדו' העולם ותוסת בו מהרה כי בכלל זו הדעת סתירת יסוד התורה ודבור סרה בחק השי"ת ולעולם תהיה חושד שכלך בו ותאמין אל הנביאים שהם עמוד תקון מציאות המין האנושי בדעותיה' וקבוציה' ולא תטה מדעת חדוש העולם אלא במופת וזה בלתי נמצא בטבע ולא ישיג ג"כ עלי הרואה בזה המאמר שאמרתי דבו' ספוריי לסמוך בו המאמר בחדו' העולם שהרי אמר ראש הפילוסופי' ארסטו בחשובי ספריו דברי' ספוריי' וסמוך עליהם דעתי בקדמו' העולם ובכיוצא בזה נאמ' באמת לא תהיה תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה שלכם אם יהיה הוא סומך דעתו בהזיות הצ''אבה איך לא נסמכהו אנחנו במאמר משה ואברהם ע"ה ובכל מה שיתחייב ממנו עכ"ד הרב ז"ל התבונן במשך דבריו ז"ל שאמר ולא תטה מדעת וכו' שהוא אמר אל יתמיה אותך אדם ואל יסיתך שום ספק שיפול לך בחדוש העולם וכו' כי זה יסוד הדת ולא תטה לספק אלא למופת והמופת בדבר זה בלתי נמצא ובעלי חכמת הלשון קורין לזה תנאי מתדבק וסתירת הרודף יוליד בהכרח שלא נהיה נוטים מדעת חדוש העולם וסדור ההקש על זה האופן: לא תטה מדעת חדוש העולם אלא במופת והמופת עליו בלתי נמצא