מהר"ם על בבא מציעא נה.

רש"י ד"ה לפי שאינה בסוף הקדש וכו' עד כדמפרש ואזיל מדמינן לסוף הקדש כצ"ל:

תוס' ד"ה נדמייה לתחלת הקדש וכו' עד אי נמי אברייתא פריך וכו' דלמא קרא לא אתא אלא למעוטי אין כולה לשמים. ויש לדקדק והא כתבו התוס' בדבור שלפני זה דבמסקנא דתורת כהנים מרבה קדשים קלים מאם כל בהמה טמאה וי"ל דהכי פריך מה ראית דרבויא דכל בהמה אתי לאמצע הקדש ומיעוטא דבהמה טמאה אתי לאין כולה לשמים דלמא נימא איפכא אי נמי הכי פריך דלמא רבויא דכל בהמה לא אתי אלא לקדשי קדשים לבד דהא לעיל כתבו דמרבינן מכל בהמה תרי מילי קדשי קדשים וקדשים קלים:

ד"ה ותנא דידן וכו' עד וכי משני אלוי לאפוקי מדרב קטינא וכו'. דברי התוס' תמוהים הם דהא פירשו דהשתא ידע המסקנא דלקמן דרב קטינא מודה דבתחלת הדין בעינן שוה פרוטה דהא פירשו דהא דפריך המקשה ותנא דידן מ"ט לא תני ישיבת הדיינים ידע שפיר המסקנא כדלעיל וצריך לישב דה"ק בגמרא לאפוקי מדרב קטינא ר"ל דאצטריך לוי למיתני ישיבת הדיינים דלא תטעה לומר דאפילו בתחלת דין נמי נזקקין לפחות משוה פרוטה כמו שאמר רב קטינא בגמר דין וק"ל ועיין באשר"י דלא נמשך אחר דברי התוס' אע"ג שדרכו תמיד בכל דבריו למשוך אחרי סברת בעלי התוס' ובביאורי על טור ח"מ סימן ז' תמצא מבואר באריכות: