מהר"ם שיק יורה דעה צח

בהוצאה רק' דחיישינן שמא יראו ממנו מעשה המוכיח לנסך וגם לשיטת התוס' בע"ז דף נ"ט ע"ב ד"ה נקטוה וכו' דנראה מדבריהם דבהוצאה והכנסה לחודא יש לאסור אלא דמיירי שלא ידעו שהוא יין או שיגעו ביין ועל ההוצאה חיישי' שמא יתן דעתו לשכשך ולכאורה דבריהם תמוהים כיון דדעתם דבהכנסה וה"ה בהוצאה אם יודע שהוא יין נאסר למה הוצרכו לומר משום שמא יתן דעתו לשכשך ונראה דס"ל כראב"ד המובא ברא"ש שם דבהונאה אינו נאסר כיון שידו כבר הוא שם הוי כאלו יין נוגע בידו וזה אינו אוסר וכיוצא בזה מבואר בנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' ל"ט ולכך הוכרחו לומר דיתן דעתו וישכשך והוי נגיעה חדשה ודברי הש"ך בסי' קכ"ד סק"כ שלא כתב כן לא הבנתי אותם וצ"ע

עכ"פ לכל הנך פוסקים דאוסרים משום חשש שמא יתן דעתו וישכשך זה שייך בזמנם דהוי חיבת ניסוך אבל בזה"ז דאין כאן חיבת ניסוך וקי"ל בסי' קכ"ח סעי' ד' דבזה"ז אפילו לא נתפס לגנב לא חיישי' אם לא שרוצה לגנוב או לשתות וא"כ נראה דכאן לא חיישינן שמא יתן דעתו לשכשך ואע"ג שכ' רמ"א שם דהיכא דיש לחוש דיגע במתעסק גם כן חיישינן וא"כ גם כאן נחוש מיהו דבר זה לכאורה קשה הא הש"ך בסי' קכ"ד סעי"ק ל"ג הוכיח דספק שרי ביי"נ וכוונתו היכא דל"ש חיבת ניסוך וא"כ איך ניחוש למתעסק אבל המעיין בב"י שם יראה שכ' דרגיל ליגע במתעסק אם הכלי פתוח ורחב יעויי"ש והיינו מטעם ספק הרגיל וזה אינו שייך כאן ולכך הי' נ"ל דבזה"ז לדעת הפוסקים הנ"ל דהאיסור הוא רק משום שמא יתן דעתו וישכשך בזה"ז אפילו לא נקטו לידו שרי

מיהו הש"ע בסעי' י"ג הנ"ל סותם לאסור ומשמע אפילו בזה"ז ויותר תימה שבהגהת אשר"י כ' דבזה"ז אסור בשתי' וע"כ דהב"י חייש לדעת הא סריך דהוצאה גופי' הוי שכשוך וס"ל דבהוצאה לא טריד וכמ"ש הטו"ז שם ס"קיא ועלינו לשמוע הכרעת הש"ע

אמנם נראה בנידון דידן יש להתיר מטעם אחר מטעם שכ' השואל דכאן ע"כ טריד גם בהוצאה כדלעיל דרוצה למהר כדי שלא יצטרך לשלם ואע"ג דקי"ל דאין מדמין בטרפות נידון וענין זה אינו חדש דהטו"ז בס"קכח כ' דאם שיבר הגוי מקרי טרוד כי היכא דלא לשלם וה"נ מה לי שבירה או קלקול דניסוך דקרו לי' בש"ס מקלי קלי' אמנם ברמ"א שם סעי' כ"ד כ' דאין לפרסם בכה"ג ונראה דבנידון שלנו יש עוד טעם ג' דהרי לא ראו שנטל מן היין ואפשר שנטלו מהחרצנים ואז אפשר שלא נגע בהיין עצמו אלא ע"י האשכול ושרי וכיון דמספקא לן כבר הבאתי דברי הש"ך שם בסק"לג דספק שרי וא"כ בין היין ובין החרצנים שרי וכמ"ש דיש כאן לצרף עוד צדדי היתר הנ"ל

ולכאורה נ"ל דגם בש"ע סעי' י"ג הנ"ל צירף צדדי היתר דלכאורה ק"ל עליו הרי הא דלא נאסר ע"י הכנסת יד מצינו בתוס' ורא"ש או משום דטריד או משום דלא ידע שהוא יין או שנוגע ולהש"ע כל הג' טעמים לא שייכו דהוא פסק בסעי' י"ט דדווקא מודדו בקנה שרי וגם לא כתב דמיירי בלא ידע שהוא יין ואיך סתם הדבר וצ"ע וע"כ דצירף סברת הרמב"ם ורש"י הנ"ל דבעינן דווקא שכשוך ובהכנסה והוצאה אין כאן שכשוך וא"כ גם בנידון שלנו נראה להתיר בהפ"מ ובסי' קכ"ח קיי"ל דחביות מקרי הפס"מ עיי"ש והנראה לפי ענ"ד כתבתי

תשובה קמ"ו

בש"ע ביו"ד סי' קכ"ז סעי' ג' בהג"הה, בדבר דאיכא לברורי צריך לחוש לדבריו והש"ך שם ס"ק כ"ד תמה למה כ' זה בשם י"א דהוא ש"ס מבואר אפילו מכחיש לי' בע"ד ועיין בתשובת מרן הגאון בחת"ס סי' ג' שביאר היטב דרבא בקידושין שם לא פליג ע"ז והנה הסמ"ע בחו"מ סי' ל' ס"ק כ"ב הביא זה לענין ממון והש"ך שם ס"קיג פקפק דמשם אינו מוכח רק לענין איסור אבל לא בממון והתומים כ' דשבועה הוי כמו איסור אלא שכ' דרבא בקידושין דף ס"ו פליג ע"ז עיי"ש ס"קיב אלא שכבר כ' שמרן בחת"ס בתשובה ג' ביאר היטב דאין כאן מחלוקת וגם קרוב לומר דרבא מפרש בע"מ פסולו ביחיד היינו דומיא דפלוגת' דר"ט ורע"ק על למפרע ומפרש רבא דע"א אומר דכבר הי' בו מום וזה אינו יכול לברר אבל לעולם באומר דאית בי' מום מכאן ואילך אפושי פלוגתא לא מפשינן ומלתא דא"י לברר עתה אלא שעתיד ועבידא לגלויי ג"כ פליגו הריב"ש בסי' קנ"ה עם התשב"ץ ובח"מ סוסי' ל' סתם הרמ"א כהריב"ש דאין חילוק בין מלתא דעבידא לאגלו"י לענין ממון אבל לענין איסור איכ"ל דגם הריב"ש מודה וכן איתא בירושלמי ר"פ אמר להם הממונה לפי' הק"ע לכך נאמן ע"א לומר דנולד בשבת והנוב' במהדו"ק בתקע"ג סי' ל"ג האריך להוכיח דבמלתא דעל"ג בעדות אשה מן התורה נאמן ע"א

ומזה תראה דמה שהביא בש"צ מכתב קכ"א בשם הרב אבדק"ק טשערניעווא נ"י דאפילו הוי המילדת כע"א מ"מ הא אין דבר שבערוה פחות מב' וזה אינו דבדבר דאיכ' לברורי או עבידא לגלויי תלי' באשלי רברבא אי נאמן ע"א אפילו בדבר שבערוה אמנם בתשובת נוב"י שם סי' כ"ח הביא ראי' הסותרת לכאורה את דבריו שכ' בסי' ל"ג דהנה שם בסי' כ"ח הביא ראי' היכא דאתחזק איסור' אפילו במלתא דעל"ג אין ע"א נאמן וראי' ממה דאמרו ביבמות דף מ"ז באומרת נתגיירתי בב"ד פלוני אפי"ה אינה נאמנת עיי"ש מיהו לפי ענ"ד אין ראי' מהתם אלא איכ"ל התם כיון דמוחזק לן בי' דגוי הוא וגוי א"נ אפילו במלתא דעל"ג כדמוכח ממ"ש הש"ע בסוסי' רצ"ד דאפילו באומר מאיש פלוני לקחתים אינו נאמן ולכך גם כאן אין מאמינים לו שאינו גוי אבל לעולם בישראל. נאמן במלתא דעל"ג אמנם גם הא דאינו נאמן בגוי במלתא דעל"ג קשה ל' הרי קי"ל ביו"ד סי' פ"ו סעי' א' דלוקחין בצים מגוי באומר מעוף פלוני וטהור משום דהוי מלתא דעל"ג ונהי דרמב"ם וש"ע שם לא פסקו כן אבל על הרמ"א קשה דשם הגיה דגם בגוי נאמן ואיך סתם בסוף סי' רצ"ד כש"ע דאפילו להחמיר אינו נאמן ומצאתי שהפר"ח בסי' פ"ג ס"קכב הקשה כן ותי' דבסוף סי' רצ"ד איכא למיחוש דלמא עבדו קנוניא בהדי הדדי וזה לא הבנתי הא ע"א נאמן באיסורין ול"ח לקנוני' אלא א"כ מפרש הפר"ח איש פלוני גוי וכן באמת הגי' בתוספת' אבל הרא"ש בקידושין פ"ק סי' ס"ב לא פי' כן ועיין שם בק"נ ואפילו בתולה בישראל מיירי וא"כ קשיא

וצריך לומר דהתם בסוסי' רצ"ד מיירי באינו עביד לגלויי מיד אלא כשיבוא אותו מומחה או אותו פלוני אבל בסי' פ"ו מיירי שיכול לברר מיד דאז גם גוי נאמן וכמ"ש הש"ך בסי' צ"ח דלכך נאמן לטעום או אפשר דהתם משום דשואלין וחוקרין אותו מאיזה מין הוא יודע הגוי דיחקרו אחריו ויתברר שקרו ולכן אינו מבדה אבל בסוף סי' רצ"ד מיירי באומר כן מעצמו ולכך סובר שלא יחקרו אחריו עכ"פ מזה מבואר דהיכ' דאיכ' לברורי או עבידא לגלויי גם לדברי גוי יש לחוש ועוד מושכחת לה דמאמינים לגוי היכא דיש רגלים לדבר יש לן להאמינו כמבואר בתשובות מהר"מ לובלין הובא בטו"ז סוסי' מ"ח ובנקוה"כ שם ואפילו היכא דלא עביד לאגלויי וגם אין רגלים לדבר דעת הראבי' והרא"ש במוע"ק פ' אלו מגלחין סי' ע"ט דקיי"ל דנאמן להחמיר והובא דבריהם בש"ך סי' קכ"ז ס"קב ובפר"ח סי' ס"ק מ' מיהו היכא דשייך לומר דגוי מתכוון לצעורי' או לקלקל ולהכעיס נראה דלכ"ע אינו נאמן וכדמסיק המרדכי בשם הר"מ דא"כ ימלא כל בגדיו קרועים עיי"ש אבל אם הוא שלו מיהו נראה ל"ד אם הוא שלו אלא אם הוא מסל"ת אפילו בשל אחרים תליא בפלוגתא דלמאן דפסק כרשב"ג דתלי' שאומר כן להשביח מקחו וא"צ לחוש לדבריו וה"ה דנוכל לתלות בשאר אמתלא ואפילו במסל"ת אמרינין דאומר מאומד ובכזב כדרכו כן מוכח מהרא"ש במ"ק פרק אלו מגלחין דמיירי במסלפ"ת ואפי"ה תלי' לי' בפלוגתא דרשב"ג וע"כ דס"ל דבשל אחרים מסלפ"ת ושלו אינו מסלפ"ת שווין אבל לרבי דחייש לדבריו ולא תלי' דלהשביח מקחו ה"ה דלא תלי' בשאר אמתלא וחיישינין לדבריו אלא שהר"מ הובא ברא"ש שם פליג על זה מטעם דנהי דחוששין בכה"ג לדברי הגוי כמו לשאר ע"א מ"מ גם ע"א גופי' אינו נאמן לאסור או לחייב חברו וכמו שהביא שם הרא"ש שהר"מ גמגם בדבר אבל נהי דגמגם מ"מ לפי האמת דנוהגין וקיי"ל דנאמן ע"א לחייב באבילות ה"ה בגוי מסלפ"ת ולכך לפי האמת גם הר"מ מודה וכמו שהביא המרדכי בשמו ואין כאן סתירה

ולפי"ז כיון דפסק בש"ע סי' שצ"ז דגוי נאמן במסלפ"ת לחייב אבילות על פיו ומבואר ברא"ש דהיינו דווקא אי קי"ל כרבי נהי דאיכ"ל דווקא התם הואיל והוא מלתא דעל"ג במעיד על מיתה מ"מ קשה איך פסק בסוסי' רצ"ד אפילו באומר מאיש פלוני דהוי על"ג אינו נאמן ואין לומר דהתם משום כדי להשביח דטעם זה עדיף דאפילו להחמיר א"צ לחוש ואף דהרא"ש הנ"ל לא מחלק בזה מ"מ הש"ע הכריע כן דלפי"ז תקשה בסי' י"ו סעי' י"א דפסק דא"נ לומר שהם אותו ואת בנו ובאמת י"ל דזה כוונת הלבוש המובא בש"ך שם ס"ק כ"ב דסובר דגם שם שייך טעם דלהשביח מקחו אבל להש"ך וסייעתו דס"ל דשם ל"ש להשביח מקחו עדיין קשה אלא נראה דדעת הש"ע דאפילו במלתא דעל"ג ואפילו היכא דל"ש להשביח אומר כן א"צ לחוש לדברי הגוי אפילו להחמיר כי אם באבילות שאני די"ל דהואיל והאמינו לגוי מסל"ת לענין עדות אשה ומכח עגונה ומכח דייקא כו' שוב לא חלקו והאמינו גם לענין זה אבל בעלמא אין חוששין לדבריו: לפי"ז נראה דאפילו הוא שלו ובידו אנו צריכין לחוש לדבריו וכמו דס"ל לרשב"ג ואי משום דהבעלים נאמנים על שלהם גם היכא דשייך להשביח מקחו נימא דבעלים נאמנים על שלהם ובזה באמת פליגו הרא"ש ורשב"א הרא"ש סובר דטעמא דלהשביח אינו עדיף משום שאר אמתלא או שקר מצד שאינו חושש באמת וסובר דקי"ל כרבי להחמיר ולכך סובר דדווקא לענין אבילות נאמן מצד הואיל שנאמן לענין אשה ובזה איכ"ל דגם רשב"ג מודה אבל בעלמא