מהר"ם שיק יורה דעה צז

שנותן בשבילו אבל לאחרינ' שרי ולא בעי' קפילא גוי וע"כ הרמב"ם דאוסר לעולם היינו לכתחילה והוא פשוט ולא זכיתי להבין דבריו וע"כ ראיתו הוא משום דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן ויהי' שרי למטעמי' והפרמ"ג בסי' צ"ה בטו"ז ס"קטו כ' לדחות דלענין טעימת איסורין בעינן טעימה ובולע עיי"ש וכמ"ש הריב"ש שם בתחילה אמנם מלשון הריב"ש שם משמע דל"צ לתרץ כן דטעימת איסורין היא בבולע רק לס"ד אבל לפי מאי דמסיק דטעימ' ופולט ל"צ לתרץ כן וא"כ עדיין מוכח מהריב"ש ומהש"ס הנ"ל דאפילו באיסור דרבנן אסור לטעום ולפלוט

מיהו הראי' הזאת אינו מוכרחת לדעת הרמב"ם ורש"י דסוברים דדם שמולחו עוברים עליו אליב' דרבא במנחות דף כ"א וכאן מרא דשמעתתא הוא רבא ונראה דמשו"ה הביא בנו של הצ"צ הראי' מלשון רש"י והרמב"ם דמיירי אפילו באינו ב"י וראיתי בפ"ח סי' ק"ח ס"קכב שכ' נמי כן והוא תימה לפיענ"ד דהרי בעבר ובישל בכלי שאב"י קיי"ל ביו"ד סי' קכ"ב סעי' ו' דשרי וע"כ דכאן לכתחילה מיירי וא"כ אין ראי' מהתם וכדלעיל אמנם יש לכאורה ראי' לאסור מדברי התוס' ביבמות דף פ"ט ע"א דקאמר בתורם קישות ונמצאת מרה דהי' לו למטעמי' וכ' התוס' היינו שהי' לו להפריש מיני' ובי' ואח"כ למטעמי' וקשיא הא תרומת ירק הוא רק מדרבנן ואי אמרינן דבדרבנן שרי למטעמי' אפילו בלא שיפריש עליו שרי למטעמי' וע"כ דס"ל להתוס' שאסור לטעום ולפלוט אפילו איסור דרבנן מיהו גם זה יש לדחות דנראה דע"כ לא שרי הצ"צ באיסור דרבנן אלא באיסור אכילה דאין הטעימה אסור אלא משום שמא יבלע וס"ל דבכה"ג הוי גז אבל באיסור הנאה יש לאסור הטעימה מכח ההנאה ופשיטא דאסור מה"ת כמבואר נמי מלשון הריב"ש שם

ובזה יש להקשות על דברי הפליתי ברסי' צ"ח שכ' לישב דסמכינן אקפילא גוי דלאח"כ כשיתן הישראל אל פיו אם לא יטעום א"כ יש כאן טעימת ישראל ואם ירגיש יפלוט ואין כאן רק איסור דרבנן בטועם ופולט ולפיענ"ד זה ליתא דעיקר הקושי' למה סומכין על הקפילא הוא בבב"ח ושם אסור בהנאה וטעימה לכ"ע אסור מה"ת וכי תימא לישב דברי הפליתי עפ"י דברי הר"ן בפ' גיה"נ בשמעתין דריחא מילתא דלענין הנאה לא שייך פס"ר מיהו זה ליתא דהרי הוא בא לישב הדין דאוכלין אח"כ אם מכוונים ליהנות אחרי טעימת הקפילא ובפרט שכל כה"ג אפילו אם בתחילה אינו מכוון ליהנות מ"מ יש לחוש דסופו לרצון ועפי"ז ישבתי קושי' התוס' בחולין דף צ"ז ע"א דהקשו על מאי דקאמר שם הא דתנן קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט מאן טעים לה למה לא הי' קשיא להש"ס במתניתן דירך וכן במשנה דטיפת חלב ועל פי הנ"ל ישבתי דבעלמ' הוי דבר דבמידי דאכילה טעימה ופולט שרי ושרי לי' לישראל למטעמי' ולפלוט ולכך לא קשיא לי' לש"ס על מתני' דירך וכסברת השואל בריב"ש שם וכן במתניתן דט"ח אפשר לומר מה שהוא חוץ לקדירה אינו דרך בישול ואינו אסור רק מדרבנן ומותר בהנאה ושרי למטעמי' אבל בקדירה שבישל בה בשר וכו' דהוי בב"ח דאוריית' ואסור בהנא' קשיא לי' אבל השתא הא דר"י דטועמי' קפילא ה"נ בב"ח מהני וא"ש

ובאמת לפי מ"ש הפליתי הנ"ל יש להקשות האיך פשוט מר"י דקפילא מהני בב"ח דלמא דווקא במידי דאינו אסור אלא באכילה מהני קפילא כסברת פליתי הנ"ל משא"כ בב"ח דאסור בהנא' דל"ש סברת הפליתי דאיכ"ל דלא סמכינן אקפילא וצ"ע עכ"פ באיסו' הנאה בוודאי טעימה אסור אפילו באיסור דרבנן אפי' לפי סברת הצ"צ וא"כ י"ל דטבל דאסור בהנאה של כילוי כמ"ש התוס' בשבת דף כ"ו ע"א לכך אסור למטעמי' אפילו באיסור דרבנן אבל מידי דאסור רק באכילה מדרבנן שרי למטעם ולפלוט אמנם מלשון הרמ"א ביו"ד סי' ק"ח סעי' ה' נראה מסידור לשונו דאפילו בסתם יינם המותר בהנאה אסור למטעמי' מדמפליג לענין זליפה ולא מפליג לענין טעימה עיי"ש א"כ אין לנו מי שמתיר בדרבנן לטעום ולפלוט והצ"צ יחיד בדבריו ואפשר דמהרי"ל הנ"ל דמתיר בת"צ ס"ל ג"כ כהצ"צ וכדלעיל

העולה מהנ"ל דטעימה ופולט באיסור דרבנן אין ראי' להתיר מיהו גם אין ראי' ברורה לאסור ואפי"ה נראה דרמ"א ושאר האחרונים הסכימו לאסור אמנם טעימה בלשון באיסור דרבנן הסכי' הפמ"ג בטו"ז סי' צ"ה ס"קטו הנ"ל להתיר ועיין בתבואת שור סי' מ"ב סעי' ג' ס"קד דלפי הראיו' שהביא משמע דאפילו בדרבנן אסור והפר"ח מתיר שם אפילו באיסור דאוריית' והטו"ז בסי' צ' ס"קב מתיר בספק איסור דאוריית' ללחוך בלשונו ולא בוודאי איסור דאוריית' וראיות מהרש"ל דאוסר ללחוך בלשונו אם מסופק אם הבשר נמלח מהא דאסרינן בקערה שנמלח בה למטעמי' אין ראי' כ"כ דבזה א"א להקל בטעימה בלשון אבל כשטועמין בשר המובא וא"י אם נמלח היינו להחמיר אם לא נרגיש בעי מליחה דגדולה מזו כ' הריב"ש הנ"ל די"ל דבעי' טעימה ובולע להקל באיסורין מיהו לא ידעתי בבשר המובא וא"י אם נמלח מה פלפלו כולי האי הרי יוכל לנקות לו מקום אחד שיהא המקום נקי מבלי דם בעין ואח"כ יכול ללחוך דדם אברים שרי והנראה לפי ענ"ד כתבתי

תשובה קמ"ה

אשר שאל ביין אדום שדרכו שמניחים אותו על חרצנים ואחר איזה ימים או שבועות מעצרין אותו ובתוך אותן הימים אם עמד בבית הגוי והחרצני' עומדים עליו למעלה כעין כיסוי ולפעמי' הגוי שואב משם יין בכוס ואפשר לחוש שלקח משם יין ונתן סל לתוכ' ואפי"ה יהודים קונים אותו אם ראוי לאסור להם הנה כבר ראו עיניו שמבואר בש"ע יו"ד סי' קכ"ג סעי' י"ט רגיגית העומדת בבית הגוי חיישינן שמא המשיך הגוי ואפילו בדיעבד אסור כמ"ש הצ"צ בסי' י"ב ומה שהקשה מעלתו נ"י למה לא סמכינן על חזקת כשרות דיין וגם ספיקא דרבנן (ומה שרצה לתלות זה בפלוגת' דפ"מ ח"א סי' ט"ו ובפמ"ג בפתיחתו לטריפות אי אזלינן בתר חזקה בספק השקול אין הנידון דומה לראי' אפילו לפ"מ דווקא היכא דאיכ' ריעות' בפנינו ס"ל דלא סמכינן אחזקה משא"כ כאן דאין שום ריעות' לכ"ע אזלינן בתר חזקה ומ"ש ראי' מכבוש ורצה לומר דאפילו תוך מעל"ע יש דברים שנכבשים אלא מטעם ספק מתירין ז"א אדרבה הנוב"י במהדו"ק חיו"ד סי' כ"ו הוכיח דאין כל הדברים נכבשים אפילו שהו כ"ד שעות וא"כ כל כבוש הוא ספק ומספק אסרו ולא אוקי אחזקה ובמ"א הארכתי בזה ואכ"מ)

עכ"פ בנידון שלנו חזקה כי האי מועיל לכ"ע ואפי"ה לא קשה קושית מעלתו נ"י דכבר כ' הראב"ד הובא ברשב"א תה"א בית ג' שער ו' דבשל גוי לא אזלינן בתר רובא וגם הר"ן בע"ז דף ל"ה גבי קיבה כיון דיש חשש לא חילקו שמא יפרצו בדבר וכיון דלא אזלינן בתר רובא ורובא וחזקה רובא עדיף א"כ כ"ש דלא אזלינן בתר חזקה בדברים של גוי ועוד דהתוס' ב"ב דף נ"ה ע"ב בד"ה ר"א בסופו כ' דיי"נ דימו חכז"ל לטומאה ברה"י וא"כ כשם דהתם בטומאה ברה"י אינו מועיל חזקה ה"נ כאן ועפי"ז מיושב קושית הפנ"י בריש חולין דף ג' דפריך שם ויוצא ונכנס לא מהני הא תנן המניח גוי בחנותו והקשה איך פריך מיי"נ דרבנן על שחיטה ותו יי"נ איכא חזקת יין אבל להנ"ל א"ש כיון דביי"נ לא אזלינן בתר חזקה ורוב וע"כ הא דיוצא ונכנס מהני לאו מטעם רוב אלא הדבר ברור דמירתת מהני וא"כ גם בשחיטה יש לסמוך עליו

ועכ"פ גם כאן בגיגית ל"ש לומר דניזול בתר חזקה ואין לן לומר אלא כמ"ש הצ"צ שם ודי לן להקל במה שהקל דווקא בכרמי' והיכא דלא שכיח דימשיכו ממנו לא גזרו ולא חששו ועל מעט השואבי' בכוס אין לחוש לאסור הכל משום זה אבל היכא דשכיח למשוך ממנו בסל חיישינן שמא משך יעויי"ש וכך הוא ביין אדום כמו ביין אחר ואין לן היתר אלא במה שצדדו התוס' בע"ז דף נ"ה ע"ב בשם ר"י דירושלמי קאי למשנה ראשונה ולאחר המשכה וכיון שהתוס' והרא"ש לא סמכו על זה וסיימו דהמחמיר תע"ב ובשלחן ערוך פסקו להלכה לאסור אין לן להקל אלא כמ"ש הצ"צ

תשובה קמ"ו

נשאלתי הלכה למעשה נכרי אחד הביא ענבים למקום דריכה ושם זורקין אותם לעריבה קטנה המיוחדת לזה שהיתה רקנית ושני נערי בני ישראל שעמדו שם לדרוך ראו ביד הגוי אשכול אחד שמטפטף ממנו יין ואומדנ' דמוכח שנפל מהגוי הזה האשכול לעריבה גדולה שעמדה שם שהי' בה יין שנמשך והגוי נטלו משם והגוי מכחיש ונבהל מאוד כי ירא שיצטרך לשלם כל היין שהפסיד ואפשר ג"כ שנפל האשכול על חרצנים וזגים שיש בהם טופח ע"מ להטפיח לאשכול ואת האשכול זרק הגוי בין שאר הענבים לתוך העריבה ונשאלתי מאי דינו של היין שביו"ד סי' קכ"ד סעי' י"ג פסקינן בגוי שפשט ידו ליטול מה שנפל שם צריך לאחוז ידו ואם לא חיישי' דמנסך בשעת הוצאה ונדנוד וא"כ כאן שלא אחזו היין אסור או דלמא התם שאני שאינו טרוד בהוצאות ידו כמ"ש הטו"ז משא"כ כאן שהי' טרוד בהוצאה למהר ולהחיש מעשהו שלא ירגישו בו הנערים והוי דומי' דמדדו ביד דמכשיר הרמ"א בסעי' י"ט במקום פסידא בהנאה ולדידן אפילו בשתי' או דלמא אין לדמות הטרדות זה לזה כמ"ש הרמ"א שם

ולי. נראה להתיר מצד ג' טעמים חדא דלפי הנראה לפי ענ"ד דין זה דפסק בש"ע סעי' י"ג הנ"ל תליא בזה"ז ברברבתא דהרי הרא"ש פ' ר' ישמעאל אות י' כ' חד תי' דהאי עובדא דאתרוגא קאי לר"נ דאוסר מדדו וממיל' לדידן א"צ אחיזה וכן לשיטת רש"י והרמב"ם המובא בש"ך שם ס"קכ דס"ל דנגיעה בלא שכשוך אינו אוסר ובהכנסה ובהוצאות אתרוג אין כאן שכשוך אלא דחיישינן שמא ישכשך וכן להר"ן שם דס"ל דנגיעה לחודא אוסר אלא דשם טרוד