מהר"ם שיק יורה דעה צו

שאב"י הוא פגום לגמרי שנפסל א"כ בכה"ג הויין הספיקות שם אונס חד הוא ולכך נקט הס"ס על דבר שאינו פגום בעצם אלא שפוגם התבשיל אבל לענין לכתחילה שפיר ס"ל להש"ך דמ"מ יש ספק א' שמא בדבר הפוגם בעצם בישל בו ואז אפילו לכתחילה שרי כן נראה לפי ענ"ד

תשובה קמ"ג עוד להנ"ל

מה שכ' עוד להקשות על הש"ך ביו"ד סי' ק"ב סקי"ד שכ' דבאו"ח מיירי שיש בב' חתיכות ס' ובאינו מינו וכו' והקשה מעלתו למה לי' להש"ך לדחוק כולי האי הא הש"ך שם סק"ג כ' דלענין דשיל"מ אזלינין בתר שמא ואם אינם שווים בשמא אע"ג דשווין בטעם בטל וא"כ בכה"ג משכחת לה וזה לא קשה דנהי דלדינא שפיר קאמר אבל הש"ך הא קאי לישב דעת הרמ"א שהביא כן דעת הרמב"ם דחמץ מקרי דשיל"מ ושם באו"ח לא הגי"ה והרמ"א הא ס"ל בסי' צ"ח סעי' ב' ובש"ך שם בשם או"ה דגם לענין יבש ביבש דבטל ברוב נמי אזלינין בתר שמא וא"כ אכתי תיקשה איך קאמר שם דחמץ במצה בטל ברוב וע"כ נמי מיירי דיש ס' וא"כ אין נפ"מ אי שוה נמי בטעמא או לא

ודברי הש"ך דאתא לידן אמינא בי' מילתא לישב קושי' שהקשה הפר"ח דלשון הש"ך תמוה דכיון דאחת קטנה וב' גדולות נהי אי ידיעינן דהקטנה האסורה אית בי' ס' אבל הרי אינו ניכר ואולי הגדולה היא האיסור ולית בי' ס' ונראה לישב עפ"י מה שכתבתי להקשות ומה שתימה על דברי הש"ך בסי' ק"ט סק"ח דבאם יש בשר שור ושה ועז ואינו נודע איזה מהן האיסור מושכחת לה יבש ביבש דלא בטל ברוב באינו מינו משום שמא יבשלם ויתן טעם וצ"ע הרי צריך ליתן טעם למה באמת לא אמרי' דאחרי רבים להטות גם באינו מינו וכפרש"י בחולין דף צ"ח ע"ב למ"ד טע"כ לאו דאורייתא רק כבר הסביר הרא"ש סו"פ גיד הנשה וכ"כ הרשב"א דכיון דאנו מרגישין הטעם הוי כניכר האיסור דלא שייך ביטול וכל זה בנודע איזה הוא האיסור אבל אם לא נודע איזה הוא האיסור מ"ש מ"ג חתיכות של בשר שור ואוכל כל אחת בפ"ע אעפ"י שהוא מרגיש טעם בשר שור ואפשר שהוא האיסור מ"מ כיון דלא נודע ורוב הוא היתר שרי ה"נ לא נודע ורוב הטעמים הם של היתר שרי ויש לחלק

מיהו אפשר דבאמת רק משום לא פלוג ומדרבנן אסור בכה"ג והטו"ז בסי' ק"ט סק"ב סובר באמת דבכה"ג שרי וכיון דבכה"ג הוא רק מדרבנן ולכך היכא דיש ספק אולי יש ס' שפיר איכ"ל דשרי דדמי לנשפך בסי' צ"ח סעי' ב' דה"נ לא נוכל לשער ס' ובלא"ה י"ל לפי מ"ש הש"ך בסי' ק"ט סק"ט דאפילו אינו מינו בטל מן התורה ברוב ביבש וא"כ הוי רק דרבנן וא"כ אי הוי ספק אולי הקטנה הוא האיסור ואיכא ס' הוי ספק דרבנן ולהקל כמו בנשפך ואע"ג דהש"ך הביא בסי' צ"ח סק"ז בשם הת"ח דבאינו מינו אפילו באיסור דרבנן לא תלינין בנשפך כבר כ' הטו"ז בסק"ה שם דדווקא בבשר עוף בחלב גזרו טפי מיהו לפי מ"ש הטו"ז שם בסק"ו היכא דיש לו שיעור ידועה לשער כנגד כולו לא תלינין להקל יש לפקפק על זה מיהו אין זה מוכרח ובזה אסיים בברכת שלום מנאי

הק' משה שיק מברעאווע

תשובה קמ"ד

שאלה במאי דנהיגי עלמא הקונין יין אצל גוים לטעום בפיהם ולפלוט אי שפיר עבדי כיון דרק איסור דרבנן הוא או לא

הנה דין זה יש ללמוד מדברי הצ"צ בסי' מ"ז שהתיר לטעום בורית משום דטעימת איסור דרבנן כמ"ש הריב"ש בסי' רפ"ח ובאיסור דרבנן לא גזרו וא"כ הה"ד לנידון דידן אמנם גוף דברי הצ"צ הנ"ל הם מיוסדים על דברי הריב"ש הנ"ל וצריכין ביאור ואבאר בעזה"י דיש ג' מיני טעימות הראשון טועם ובולע ורק שאין כוונתו לאכול וליהנות וכוונתו רק לטעום אי חסרי מלח או יתיר ולכ"ע הוא לכל דיני תורה אסור מן התורה ואם יש בו שיעור לוקין דלענין אכילה אין חילוק אם מכוון לאכול וליהנות מידי דהוי המתעסק בחלבים ועריות וכן ביאר הר"ן בשמעתין דריחא מילתא בבגיה"נ בפירושו על הרי"ף חוץ מלענין ברכה לדעת הרמב"ם בפ"א מברכות דאפילו טועם ובולע אינו מברך עד רביעית הואיל ואינו מכוון ליהנות ולענין ברכה בכוונה ליהנות תליא מלתא אז ראוי להודות ולהלל ולברך כמ"ש הטו"ז בסי' ר"י באו"ח וא"כ ברכה משונה בזה מכל דיני תורה ועפי"ז קשה על דברי הריב"ש שם דמייתי ראי' דטעימה לא חשיב כאכילה מטעם שא"צ ברכה וקשה הא ברכה שאני וכן ראיתי שהקשה בפמ"ג בטו"ז סי' צ"ח סק"ב

ולפיענ"ד, לא קשה דראיות הריב"ש אינו מטועם שאינו מכוון ליהנות דשם איכ"ל כנ"ל אלא מטועם ופולט דנקרא מטעמת אפילו במכוון ליהנות כיון דפולט ואי חשיב אכילה כמו ח"ש ליבעי' ברכה כיון דמכוון ליהנות וע"כ דלא מקרי כמו ח"ש אבל בטועם רק להבחין ואינו מכוון ליהנות בזה בוודאי יש חילוק דלענין או"ה הוא אסור מה"ת משא"כ לענין ברכה

וטועם הב' הוא טועם ופולט בזה כ' הריב"ש הנ"ל דאסור רק מדרבנן דגרע מח"ש דל"ש חזי לאצטרופי וגם ראי' הנ"ל מברכה אלא אסור מדרבנן דשמא יבוא לבלוע מעט והפמ"ג שם בסי' הנ"ל הקשה כיון דבשאר איסורים אסרו משום שמא יבוא לבלוע מעט מ"ט לא אסרו ג"כ בתענית לטעום ולפלוט משום שמא יבלע מעט ועוד הקשה הא בסוף פגה"נ קי"ל כר"י דחייב על הנאת גרונו ויהי' חייב על הטעימה ובוודאי בטועם שטועם רק להבחין ואינו מכוון ליהנות לא קשה דכיון דטועם ופולט הוי רק הנאה כדאמרי' בברכות דף י"ד ובהנאה כבר כ' הר"ן בשמעתין דריחא מילתא הנ"ל דאם אינו מכוון שרי ולא שייך למיסר משום פ"ר עיי"ש אלא אפילו בטועם ופולט ומכוון ליהנות לא קשה מסו"פ גיה"נ כי בוודאי טועם ופולט לא חשיב אכילה ולא מקרי אכילה אלא מה שבולע ובא לתוך מעיו ואפי"ה סובר ר"י דמצרפין מה שבין החנוכיים משום כיון דאכל מעט א"כ מן הדין יהא חייב רק הללמ"ס דבעינין שיעור חשוב וס"ל לר"י דהלממ"ס הוא שיעור חשוב לענין הנאת גרונו שיהנה גרונו מכזית אז אפילו לא אכל רק מעט ופחות מכזית חשוב אכילה וחייבין עליו כן מוכח מסו"פ גיה"נ וכל זה כשיש אכילה קצת אז הנאת גרונו בכזית אבל על הנאת גרונו לחוד שפיר איכ"ל דאפילו איסור ליכא דנהי דחזי לאצטרופי לענין אכילה בפחות מכזית אבל אינו חזי לאיצטרופי להנאת גרונו בכיוצא בזה ושאני אכילה דמחשיבו לכך חשיב להריב"ש כה"ג לא חזי לאצטרופי

ולפי"ז איכ"ל הא דגזרו רבנן משום שמא יבלע מעט לא גזרו משום אותו מעט שיהא כמו ח"ש דאסור מה"ת דאיכ"ל משום איסור לא גזרו ולא עשו סייג וכמ"ש הנוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' כ"א די"ל דמשום איסור לא עשו הרחקה ותיקון רק כאן אם יבלע מעט יהא עובר בלאו ולכך גזרו (ואע"ג שאפשר לחלק דדווקא שבין החנוכיים מצטרף שכן דרך אכילה מ"מ מלשון הנאת גרונו משמע דאין חילוק ועפ"י האמור כל זה בשאר איסורין אבל לענין עינוי אפילו ביוה"כ כבר כ' בש"א בהלכות יוה"כ דלכ"ע תלי' בהנאת מעיו וא"כ אפילו אם יבלע מעט לא יהא רק ח"ש ולכך שפיר בתעני' שרי ולא אסרו טעימה ולפי"ז אפילו בת"צ ואפילו ביוה"כ שרי וכן באמת הרמב"ם בפ"א מתענית אינו מחלק ולפי"ז יהא ראי' לתשובת צ"צ הנ"ל דכ"ש דבאיסור דרבנן לא גזרו

אמנם לשון הש"ס בברכות דף י"ד ע"א הנאה לא קיבל עלי' והכי קי"ל באו"ח סי' תקס"ז דדווקא היכא דבעי קבלה וא"כ משמע בהיפוך שאפילו משום איסור גזרו וא"כ עמדה קושית הפמ"ג דלמה לא חששו שמא יבלע מעט אמנם כבר ביאר בריב"ש סי' פ"ז להסביר זה דהואיל ותלי' בקבלתו ולא קיבל עליו כזה אפילו אם יבלע מעט לא יעבור על נדרו שהרי לא אסר על עצמו כיוצא בזה ולפי"ז אין ראי' מתענית לשאר איסור דרבנן וגם בהיפוך נגד הצ"צ אין להביא ראי' דאיצטרך בתענית דתלי' בקבלתו דהא יש תענית דאוריית' אם קיבל עליו בלשון נדר הרי הוא אסור מה"ת ולכך איצטרך לטעמ' דתלי' בקבלתו דבשאר איסורי דאוריית' טועם ופולט אסור עכ"פ מהא דקי"ל באו"ח סי' תקס"ז דבת"ל אע"ג דהוי רק מדרבנן אפי"ה טעימה אסור בטועם ופולט א"כ מוכח דלא כצ"צ הנ"ל ומוכח דאפילו בדרבנן אסור

מיהו בזה אפשר לומר דהתם נהי דבטועם ופולט מיירי מ"מ מיירי במכוון ליהנות וכיון דרוצה ליהנות יש לחוש טפי דלמא יבלע קצת מיהו מהא דפסק שם בס"ב דאפילו להדיח פיו אסור בת"צ אע"ג דאינו מכוון ליהנות ופולט ואע"ג דת"צ הוא רק איסור דרבנן מוכח דלא כצ"צ הנ"ל אלא אפילו איסור דרבנן אסור לטעום ולפלוט ואפשר לדחות דבת"צ גם הנאת רחיצה וסיכה גזרו עליו ואפילו בהנך שהתירו יתר העינויים מ"מ הנאת רחיצת גרונו אסרו וכדמעיקר' קיימא אבל בשאר איסורי דרבנן איכ"ל דמותר וכצ"צ אמנם הטעם שכ' שם משום שמא יבלע לא משמע כן מיהו הא"ר הביא שם בשס מהרי"ל להתיר להדיח פיו לטעום ולפלוט והסכים עמו עיי"ש אפילו בת"צ א"כ י"ל שוב כצ"צ

והנה. בהג"הה מבנו של הצ"צ הובא בקונטרס אחרון שם ראי' לאסור מחולין דף קי"א ע"ב דקאמר בקערה שמלח בה בשר דא"א למטעמי' אלא ע"י קפילא והנה לפי לשונו שם אינו מובן ראיתו דנהי דהרמב"ם אוסר הקערה לעולם היינו לכתחילה דגזרו קדירה שאב"י אטו ב"י אבל בדיעבד אם נתן שם מאכל אם אב"י פשיטא דשרי למטעמי' דאפילו תימא אם נתן במזיד אסור אינו אסור אלא למי