מהר"ם שיק יורה דעה צג

והקשו עליו דא"כ מאי פריך בפסחים דף כ"ב על חזקי' למה הקיש דם למים הא איצטרך להתיר סחורה ונ"ל דהרי בפסחים דף כ"ג יליף איסור סחורה בדברים טמאים מקרא דשקץ יהיו לכם ואי ס"ד דקרא הקיש דם למים בא להתיר סחורה א"כ יש לן ב' כתובים להיתר סחורה בחלב ובדם וא"כ הו"ל שני כתובים ה"כא ואין מלמדין וא"כ למה איצטרך קרא לאיסור סחורה הא בלא"ה ידעינן לאיסור מדכתיב ב' כתובים להיתר וממיל' אין מלמדין ואין לומר דאצטרך משום דשקצים לית בהו כרת דהרי אמרו ביבמות דף קי"ט מאי לי איסור לאו מה לי איסור כרת בשלומא אם ההיתר סחורה ממילא נשמע וההיקש דם למים אצטרך לדבר אחר ל"ק דלמה לי בחלב יתורא להיתר סחורה דהא נוכל למילף מדם דיש לומר דמדם לא נוכל למילף משום דדם יש לו קולא דיש לו היתר ע"י בישול או ע"י מליחה כדאמרינן בזבחים דף י"ט דדם שבישלו אינו עובר עליו וא"כ מדם לא נוכל למילף על חלב לכך אצטרך בחלב היתר סחורה ולעולם משם הוי ילפינן לכל איסורין היתר סחורה ולכך אצטרך טמאים יהיו לכם לאיסו' סחורה בשאר איסורין ולעול' דאיסו' סחורה הוא מן התור'

גם מה שהקשה המרש"ל והמרש"א אי נימ' דאיסור סחורה מן התורה א"כ מאי משני שם בפסחים מדאיצטרך לכם יליף חזקי' דלא יאכל משמע גם איסור הנאה הא איצטרך לכם להיתר הנאה כדי דלא נילוף מטמאים יהיו וכו' בהוייתן יהו לאסור בהנאה ועיי"ש שדחקו בזה ומזה רצו האחרונים להוכיח דטמאים יהיו וכו' אינו אלא אסמכת' ואינו אלא מדרבנן ולפי ענ"ד לישב עפ"י מ"ש בספר התורה והמצות על התורת כהנים דבאמת הקרא הזה דטמאים הם לכם כתיב ב' פעמים בשרץ המים וכ' לבאר דאיסור סחורה ילפינן מדכתיב קרא להיתר הנאה ב' פעמים ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט כמו שביאר שם להגביל ולמעט ההיתר וגם בהיתר תנאי שנכתב לכם להתיר אפי"ה הדבר מוגבל דאין הדבר אלא בנזדמן אבל לא לעשות עמו סחורה בקביעות שאפילו לענין היתר הנאה ראוי להרחיק מהם כמו משאר דבר טמא ולא לעשות עמו סחורה אלא בנזדמן יעויי"ש

וממילא יש לישב קושית מהרש"ל ומהרש"א דאי אמרת דיאכל נמי משמע רק איסור אכילה ממיל' לא הי' צריך רק פעם א' טמאים יהיו לכם ואפי"ה הוי ידעינן דבא להגביל ההיתר הנאה דמרומז בלשון לכם שצריך להרחיק מהם כמו מדבר טמא ורק בנזדמן שרי בהנאה ולמאי צריך ריבוי אחר ריבוי בפ' שקץ הם לכם וע"כ שפיר יליף חזקי' דיאכל משמע איסור הנאה ג"כ ואצטרך חד לכם להיתר הנאה ואין כאן ריבוי אחר ריבוי ולכך איצטרך ב' פעמים שקץ וכו' או טמאים להגביל ההיתר הנאה דסחורה אסור אא"כ נזדמן לו ועכ"פ נראה דשפיר איכ"ל דאיסור סחורה הוא מדאוריית'

גם הקושי' שהקשה התוי"ט בשביעית פ"ז מבכורות דף ו' דפריך ג"כ מנ"ל דחלב שרי דלמא לסחורה וכו' יעויי"ש מלבד התירוצי' שכבר נאמרו ומיושב היטב י"ל ג"כ אפילו אי נימא דאיסור סחורה הוא מה"ת איכ"ל דווקא איסורי לאו כמו שקצים ורמשים אבל בדבר האסור רק באיסור עשה או מרבוי' איכ"ל דמותר בסחורה דנהי דאמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת מ"מ הא כתב הנוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' כ"א דאיסור עשה קיל יותר ואפשר דלכ"ע הוא רק מדרבנן ושפיר פריך שם בבכורות דלמא לסחורה

אלא דלכאורה ק"ל גם על נבלות וטריפות דתנן במתני' פ"ז דשביעית דאסור לסחור בהן הלוא בקרא שכ' הרמב"ם דמיני' ילפינן היתר סחורה בחלב שם כתיב חלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ומיני' ילפינן דיבוא איסור נבלה וטריפה ויחול על איסור חלב א"כ באיסור חלב יש ג"כ נבלה וטריפה ואפי"ה יעשה לכל מלאכה ואיך אמרו במתני' דנו"ט אסור לעשות בהם סחורה ואין לומר דחלב שאני משום דאינו עומד לאכיל' ולכך מותר לעשו' בו סחורה ואפילו בנו"ט הא פירשתי לעיל דברי הרמב"ם מדכתיב ואכול דגילה לן התורה אפילו בעומד לאכילה אפי"ה יעשה לכל מלאכה וגם גילתה לנו התור' דאיסור נו"ט חל על איסור חלב ואפי"ה מותר כנ"ל א"כ קשה אמאי אסור לסחור בנו"ט וספר תשובת חו"י אינו בידי אלא שראיתי בדברי מרן הגאון חת"ס חיו"ד סי' ק"ה שכ' בשמו דאיכ"ל בדבר שהי' לו שעת הכושר כטריפה באמת אין איסורו רק מדרבנן והמשנה דאסרה לעשות סחורה בנו"ט אינו אלא מדרבנן ואפשר דהיינו מטעמ' דקושי' הנ"ל ואע"ג שכ' הטו"ז דמה שכ' בתורה בפירוש להיתר אין כח ביד חכמים לאסור איכ"ל דזה אינו חשוב כמפורש בקרא רק חכז"ל דרשו כך דאיסו' נבלה וטריפה חל על איסור חלב לזאת שפיר איכ"ל דסחור' בנו"ט הוא רק מדרבנן

ועכ"פ לענין מה שקונין חזירים להאכיל לפועליהם בחזיר כבר כ' מרן הגאון זצ"ל דאיסור סחורה בשקצים ורמשים לרוב הפוסקים הוא מן התורה ומדאוריית' היכא דאית' ב' דיעות ואין הכרעה צריכין אנו להחמיר ואם יש עמי הארצים שמקילין כיון שיש דיעה המקילת אין אנו אחראין להם כמבואר בב"י או"ח סי' תמ"ב לענין נוטל"פ בפסח אבל לענין מה שמניחים לנחור ומוכרים נו"ט אפילו אם נצדד דבכה"ג הוי רק איסור דרבנן אפי"ה צריכין למחות להן ואם ידענו שאינם שומעים כבר כתבתי לעיל דאפילו למ"ד דאיסור סחורה דאוריית' אפי"ה קי"ל באו"ח בסי' תר"ח דכל שאינו מפורש בקרא אפילו בדאוריית' בכה"ג אין אנו חייבין למחות וכיוצא בזה כ' בפ"ת שם בשם תפארת ישראל ובנוב"י מהדו"ת סי' ס"ב בחיו"ד כתב ג"כ כעין זה

ועתה באתי להעיר אם ע"י שותפות עם הגוי מותר לעשות סחורה בנו"ט ובספר אמרי אש בחיו"ד סי' נ' כ' דאפילו עם גוי בשותפות אסור חדא משום דסחורה אסורה משום הנאה כמו שמבוא' בירושלמי והשנית דלפי פרש"י בב"מ דף ע"א וכן פסק הש"ע ביו"ד סי' קס"ט דיש שליחות לחומר' ולי נראה עוד טעם שלישי לאסור דבב"מ דף צ' איבעי' אי אמירה לגוי שבות בכל מקום ופסקו להחמיר יעויי"ש ברא"ש ובאמת גם הראב"ד כ' ריש פרק א' מכלאים להחמיר ועיין בפמ"ג בפתיחה כוללת ובאו"ח סי' ש"ז א"כ אי אמירה לגוי שבות יש להחמיר בשותפות עם הגוי וכ"כ בתשובת מנחם עזרי' דאפילו אריסות הגוי יש להחמיר וכן פסק הפר"ח ובתשובת מרן בעל חת"ס זצ"ל סי' ק"ה וק"ו ואפי"ה כבר כ' מרן זצ"ל בתשובות הנ"ל דמשכחת לה אם הישראל אינו רוצה לקנות כלל אותו דבר מותר יעויי"ש בנידון שלו וה"נ אני אומר אם הישראל נותן מעות לגוי להתעסק עמהם והוא אינו רוצה לקנות אלא שיהא לו חלק ברווח מצד הנאת הלוואת ממונו שפיזר לו ויהא שכר בטילה ממעות אשר אצל הגוי דבכה"ג כיון דאין הישראל יש לו שום קנין בהדברים האסורים ובע"כ אין קנין וא"כ ה"נ אם הישראל משתתף עם גוי באופן הזה שלא יהא לו להישראל חלק בהדברים האסורים ואינו נוטל אלא שכר מעותיו לשליש ולרביע וכיון דלפי ערך הרווח גם כן הוא שותף בערך ההיזק אבל בגוף דבר האיסור אין לו בו חלק בכה"ג אינם שייכים ג' טעמי' הנ"ל לאיסור מצד הנאה ואין זה אלא גרמא דגרמא וזה לא אסרה התורה ואי משום דאמירה לגוי שבות וגם בשאר שבותים פסקו רוב הפוסקים להחמיר מ"מ הרמב"ם ריש הלכות כלאים הובא בכ"מ בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם סובר דבשדה הגוי אפילו להנאת ישראל אין אומרים אמירה לגוי שבות ומותר דבכה"ג לית בי' שבות ואע"ג דיש בזה פלוגתא יעויין במג"א באו"ח סי' ש"ז סעי' כ"א וביו"ד סי' רצ"ז סעי' ד' וכיון שגוף דין אמירה לגוי אי הוי שבות בשאר איסורים הוא איבעי' דלא איפשטא בעת הצורך אפשר לסמוך ע"ד המיקל בדבר שהוא שייך לנכרי

אלא שאכתי י"ל דאסור לדעת רש"י דיש שליחות לגוי לחומר' מיהו לפי ענ"ד בכה"ג לא שייך לומר דע"י שליחות הגוי יקנה הישראל בעכר"ח ואפילו בישראל דשלוחו כמותו בכה"ג בכל התורה לא עדיף מעצמו ואפילו בעצמו אם הגביה לעצמו ע"מ שלא לקנות אינו קונה דאין קנין בעכר"ח והבאתי ראי' לזה מדברי המג"א בסי' ת"ן סעי' קטן ט' דלכאורה קשיא לן עליו מריש פרק המדיר דף ע' ע"ב דפריך ופרנס לאו שליחותי' קא עביד כ' המל"מ בפ"ה ממלוה דין י"ד דלכאורה מאי פריך הא אין שליח לדבר עבירה וכ' דכאן לאו מתורת שליחות אתאינן עלה דאפילו לא עשה מעשה כיון דע"י המדיר בא להמודר הנאה א"כ הרי נהנה ממנו עיי"ש שביאר היטב ולכך פריך שפיר ולפי"ז י"ל קושית התוס' ד"ה יפרנס וכו' מהא דאמרי' בע"ז דמותר לומר צאו ואכלו ואני פורע דלהנ"ל בשלמא התם דאין שליח לד"ע וגם אין שליחות לגוי א"כ הפירות שביעית או היי"נ אינו שייך לבעל הבית ואע"ג שבא להם מצדו ומה בכך הרי הם גוים משא"כ כאן כיון דבא לה הנאה והיא נהנית אף דבא ע"י אחר מ"מ הרי הוא נהנית ממנו ולא קשה קושית התוס' וראיתי בשיטה מקובצת בשמעתין שתי' כעין תי' זה ולפי"ז בחמץ בפסח בתינוק שאינו יכול לאכול מצה הי' מותר לצוות לגוי ליתן חמץ וכמו"ש המג"א בסי' ת"ן ס"קט אמנם אי יש שליחות לגוי לחומר' איכ"ל דהוי נעשה שלוחו ויהא אסור מדרבנן ולפי"ז איכ"ל דלכך לא ס"ל להתוס' בשמעתין תי' זה כמ"ש דאפשר דקאי לשיטת רש"י דסובר בב"מ דף ע"א דיש שליחו' לגוי לחומר' א"כ גם שם ביי"נ אסור ולכך הוכרחו לתירוצי' אלו

אלא דלפי"ז כיון דמחלקינן בין הא דע"ז להך דהכא דהתם אינו מצוה ליתן איסור משא"כ כאן כל שהוא נותן הוא איסור ולכך אסור כאן וממיל' הוא הדין אם מצוה ליתן יי"נ יהא אסור לכ"ע וא"כ שם בדינו של המג"א דמצוה ליתן חמץ קשיא מנ"ל דשרי דהרי ביו"ד סי' קס"ט סעי' ה' ברמ"א מביא פלוגת' אי יש שליחות לגוי לחומר' ובגוי אין שייך אין שלד"ע וא"כ אי יש שליחות לגוי לחומר' ע"כ צ"ל כתי' התוס' וא"כ אם מפרש יי"נ או חמץ אסור ואיך התיר המג"א אפילו מפרש ליתן חמץ ומכח זה הוכחתי כמ"ש למעלה דלענין קנין לא שייך לומר דיש שליחות לחומר' בע"כ של הבעלים כן נראה לי ולכך אופן הנ"ל נראה לפי ענ"ד דשרי ע"י גוי והנראה לפי ענ"ד כתבתי ואחתום בברכה יהי ה' עמו ויברך אותו דברי ידידו הדור"ש

הק' משה שיק מברעזאווע.