מהר"ם שיק יורה דעה צב

בלח ובין ביבש בטל ברוב ולי הדבר צ"ע דדין זה דפת בטל ילפינן מתערובות דמאי דכמו דלא גזרו על תערובת דמאי ה"נ לא גזרו על תערובת פת של גוי ולכך כ' באמת הב"י רסי' קי"ב דבשאור של עכו"ם אם הי' בו איסור משום פת עכו"ם אסור אפילו בתערובו' דהא לענין דמאי אמרינן בחולין דף ו' דבשאור ותבלין גם בתערובו' דמאי אסור ומינה לענין פת של גוי וא"כ קשיא דהנה לכאורה קשה סתירה איך מסיק בחולין דף ו' דלא גזרו על תערובת דמאי הא תנן בפ' ב' דמכשירין משנה י' באוצר אפילו כולם נכרים ואחד ישראל מטיל בתוכו היא דמאי משום חלקו של ישראל והטעם דטבל לא בטל כמ"ש התו"ח שם וקשה הא לא גזרו על תערובת דמאי וע"כ צ"ל דיבש ביבש שאני דנהי דלא גזרו בלח ביבש אסור ומינה דה"ה לענין פת של גוי וא"כ דינו של הרמ"א צ"ע

ואפשר דס"ל לרמ"א לפרש דיבש במב"מ הוא דלא בטל אבל יבש ביבש בא"מ ומושכחת לה כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ט ס"קח בטל והטעם שחמור מב"מ כמ"ש הת"ח הביאו האחרוני' בסי' ק"ב ולפי"ז בפת של גוי שנתערב ביבש במב"מ לא בטל ברוב ואע"ג דבלא"ה יבש במב"מ בטל ברוב מ"מ מושכחת לה ככר בככר שהוא חשיב ולא בטיל אבל מצד שלא גזרו הי' מותר אבל אי נימא כמו שהוכחתי דלכל הפחות יבש ביבש במב"מ גזרו על תערובות דמאי וה"ה על תערובת פת גוי וצ"ע והנה הנמוקי יוסף בפ' הערל רצה להקל בתערובת פת גוי מטעם אחר דאין האיסור שוה בכל מיהו גם משום זה קשה להקל יותר מבתערובת דמאי דג"כ אינו שוה בכל דהרי הדין הוא דמאכילין העניים דמאי ועיין בתשובת מרן חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' ק' עיי"ש

תשובה קל"ה

החיים והשלום וכ"ט ורפואה שלימה להתורני המופלג מוה' יהודא ליב בקהל מיקלאש יע"א

מכתבו בא ליד אדמ"ו כשבא מעיר מלוכה ווין וכו' ועדיין לא עלתה לו שום רפואה לעיניו וכו' ואך לאשר מעלתו שאל בדבר ששייך לרפואת גופו צוה עלי לכתוב את כל אשר יקרא מפיו אלי והוא ע"ד אשר שאל שזה ארבעה שנים שנחלה ע"י גילדנע אדער וכבר עסק ברפואות ע"י רופאין מומחין ולא עלתה לו ארוכה וכעת אמר לו ערל אחד ממכיריו כי גם לו הי' חולה זאת ועלתה לו ארוכה ע"י ששתה מי רגליו ומעלתו שואל אם רשאין לעשות רפואה זאת א' משום בל תשקצו ושנית שאין רפואה זאת בדוקה הנה בש"ע סוסי' קי"ו כ' שאכילת ושתיית דברים המאוסים אסור משום בל תשקצו ולדעת הטו"ז וסייעתו שם הוא איסור תורה ולדעת הרמב"ם הובא בפ"ח שם הוא רק מדרבנן ולפי"ז הי' נראה דאסור לרפאות עמהם חולה שאב"ס רפואה שאינה בדוקה דמבואר ביו"ד בסי' קנ"ה דאין מתרפאין בדבר איסור אפילו באיסור אכילה דרבנן אלא רפואה ידועה או עפ"י מומחה

אמנם ביו"ד רסי' פ"א מבואר דשתיית מי רגלים של אדם מותר ובש"ך שם ס"קג כ' דלכתחילה יש לאסור משום בל תשקצו ובמרדכי לא התיר רק לחולה שאב"ס והקשה הפמ"ג אמאי מותר לחולה שאין ב"ס הא בל תשקצו הוא איסור תורה ותי' כיון דאינו אסור אלא משום שיקוץ הנפש וזה דווקא בשותה לרצונו אבל אם שותה לרפואה לא שייך לאסור משום שיקוץ ודברי המרדכי הנ"ל הם מוכרחים בש"ס שבת דף קי"ג דקא מבעי' להו אם שותה מי רגליו לרפואה בשבת ודייק המרדכי דע"כ מיירי בחולה שאב"ס דאי בחולה שיש בו סכנה פשיטא דמותר דהרי כל האיסורים מותרין לו אלא וודאי דמיירי בחולה שאב"ס ובשבת הוא דקא מבעי' לי' אבל בחול וודאי דמותר אף לחולה שאב"ס וקשי' קושית הפמ"ג הנ"ל וע"כ לומר כתירוצו של הפמ"ג ואמנם עדיין הי' מקום לומר דדווקא במקום שהיא רפואה בדוקה היא מותר אך ז"א דזיל בתר טעמא כיון דגם אם הוא רפואה בדוקה אינה מותר אלא משום שאינו עושה זאת ברצון רק מכח הכרח לרפואתו ולתכלית בריאתו לא שייך בזה שיקוץ א"כ מסתבר דאף אם היא ספק רפואה ג"כ אין בו משום שיקוץ

וראי' לזה מדברי המרדכי בעצמו שלאחר שכ' דבחול שרי לשתות מי רגלים לרפואה כ' דמזה מוכח דאם השתין תינוק לתוך מאכל אינו אסור והקשה הפמ"ג מנ"ל להביא ראי' לזה דלמא דווקא לחולה שאב"ס מותר אבל אם נפל שתן לאוכל אוסר ותי' שם דהמרדכי מפרש האיבעי' הנ"ל דאפילו באינו חולה ממש אלא שירא שיחלה וא"כ מבואר דכ"ש אם כבר הוא חולה אלא דהרפואה אינה בדוקה דשרי ובאמת לכאורה הי' נראה דאין פירוש הפמ"ג מוכרח במרדכי דנראה דדברי המרדכי נכונים כפשוטו די"ל דס"ל כמ"ש הרמ"א בסי' קנ"ה דאפי' איסור אכילה דרבנן אינו שרי לחולה שאב"ס אלא שלא כדרך הנאתן ואמאי שרי כאן וע"כ לומר דאפילו איסור דרבנן לית בי' וע"כ מתיר אפילו אם השתין תינוק לתוך האוכל: אמנם אחר העיון דברי הפמ"ג נכונים ומוכרחים שהרי מי רגלים אינם ראוים לשתי' וגרועים משלא כד"א ובשבת שם אמרו דאינה קרוי' משקה ושלא כד"א התיר לחולה שאב"ס וקשי' קושית פמ"ג הנ"ל וע"כ מוכרח דאפילו בספק רפואה מותר וכן משמע מדברי הש"ך הנ"ל סימן פ"א ס"קג דכ' דרק לכתחילה אסור ועל כן אם עושה כן לרפואה וודאי מותר ולית בי' משום שיקוץ כל זה נראה לדינא אבל טוב לחקור אם יש נאמנות לאותו ערל גם אין כל האנשים שווים באיסטנותם וה' ישלח לו רפואה שלימה לחליו ישלח עזרו מקודש הכ"ד: הק' משה שיק מברעזאווע. תשובה קל"ו בעזה"י חוסט יום ו' עש"ק פ' אחרי תרל"ו לפ"ק. החיים והשלום וכל טוב להרבני המופלא ומופלג בתורה שלשלת היוחסין כש"ת מוה' שלמה סופר נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק דערעטשקע יע"א

מכתבו קבלתי בשבוע העבר ואני אדם חלוש וטרוד מעול הקהלה ועול הגליל ועול הישיבה ה' יברכם וראות עיני חלושים ואין אני יכול להשיב על כל דבר ודבר רק בדבר המוכרח והנה מעכ"ת נ"י שאל ע"ד הקצבים שאם אין להם שוחט הם מניחים לנחור כדי שיהא להם בשר למכור לנכרים אם יש למחות בידם ביד רמה כי אולי לא ישמעו כלל עוד שאל מי שיש לו פועלים נכרים וקונה בשר חזיר או משלם לנכרי להאכיל לפועליו חזיר אם יש היתר לזה שברמ"א סי' קי"ז מבואר דאסור לקנות אלא שהש"ך שם פקפק בזה דמנ"ל זה הנה הדברים הנ"ל אין צריכין שאלה דהרי הם מבוארים כל הצורך בפוסקים לענין לנחור כבר כ' הטו"ז שם אע"ג דהוא היותר מקיל משאר האחרונים בזה סיים דאם ישראל מניח לנחור כדי למכור לנכרי' בוודאי אסור דהוא עושה סחורה בנבלות וטריפות בלי שום היתר ולענין לקנות דברים אסורים להאכיל לפועליו ג"כ כבר מבוא' באחרוני' ובפר"ח בסי' ק"ד האריך בזה ורוצה לנטות גם דעת הרמ"א לדעת המתירין וא"כ בוודאי ירא שמים לא יעשה כן אבל מי שעושה כ' וסומך עצמו על המתירין אין אנו מחוייבין למחות בידו והיינו בנידון השני אבל בנידון הא' שמניחין לנחור כדי למכור לגוים בוודאי לא נמצא מי שמתיר וצריכין למחות אם יש בידו למחות וישמעו לו ואם לא ישמעו כבר כ' בש"ע או"ח סי' תר"ח סעי' ב' דדבר שאינו מפורש בתורה אפילו הוא דאוריית' כיון דלא ישמעו לו מוטב שיהיו שוגגין ואצלינו מי שהוא מהקצבים שאינו שומע ומניח לנחור אין נותנין לו נאמנות למכור בשר כשר

וכיון שהתחלתי בדין זה אמרתי להציע מקור הדין דפליגו בי' הרבה מהאחרונים אם עושה סחורה בנבילות וטריפות הוא איסור דאוריית' או רק איסור דרבנן ומרן הגאון בעל חת"ס כ' דאיסור סחורה בנו"ט הוא מה"ת והנוב"י חיו"ד סי' ס"ב וכן בס' באר יעקב ביו"ד סי' קי"ז כתבו להכריח דהוא רק מדרבנן מכח כמה קושיות ובאמת אין ראייתם ראי' כ"כ לסתור בזה דברי הפוסקים הראשוני' והרמב"ם בפ"ח מהלכות מא"ס פסק בהדי' דאסור לעשות סחורה רק בחלב שהתורה התירה בפירוש שנאמר וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ועיין במל"מ שם ובנוב"י ובבא"י ובדגו"מ שס הקשה א"כ מנ"ל בפסחים דף כ"ג דאיפלגו התם ריה"ג ורע"ק דקרא דיעשה בא להתיר הנאה ומזה מוכח דסובר כר' אבוה ואי איתא דהוא איסור דאוריית' וא"כ איצטרך הכתוב להתיר סחורה כמ"ש הרמב"ם הנ"ל ועוד הקשו מנ"ל להרמב"ם מקרא זה היתר סחורה בחלב דדלמא הקרא מיירי בחלב שנזדמן בביתו

ואני אמרתי בחי' לישב מדמסיים הקרא ואכול לא תאכלהו דהאי ואכול הוא מיותר הומ"ל לא תאכלו או לא יאכל מאי ואכול ואמרתי מכבר דהנה בש"ע רסי' קי"ז כ' דאיסור סחורה הוא דווקא בדברים העומדים לאכילה וראויים לאכילה והנה חלב אינו עומד בכל עת לאכילה לבני אדם אלא עומד לנרות או למשוח בו עורות ואפי"ה מבואר בסוף עוקצין דחלב בשווקים מסתמא עומד לאכילה ואינו צורך לחשוב עלי' וכו' ולזה. י"ל דכתבה התורה ואכול ללמד אפילו עומד לאכילה וראוי לאכילה אפי"ה יעשה רק לכל מלאכה אבל לא תאכלהו וא"כ שפיר כתב הרמב"ם מדאצטרך למכתב ואכול ויעשה לכל מלאכה ולמה לי האי ואכול להורות דמיירי בחלב שראוי ועומד לאכילה ואם בא הקרא רק להתיר הנאה א"כ למה הוצרך הכתוב לגלות שהוא עומד לאכילה וע"כ שבא ג"כ ללמד שמותר ג"כ לסחורה ובזה מצינו בעלמא חילוק בין עומד לאכילה ובין אין עומד לאכילה לכך אצטרך לגלות דלענין סחורה חלב מותר אפילו בעומד לאכילה וממיל' מוכח ג"כ דאפי' באינו מזדמן מותר לסחור בו

ובזה אמרתי דאפשר לישב ג"כ מה שהקשה הנוב"י והבא"י על הפ"ת דכתב דבדם מותר לעשות סחורה מדגלי קרא על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותר בסחורה אף דם מותר בסחורה