מהר"ם שיק יורה דעה צא

לדעת האומרים דהוי דשיל"מ כיון דלהבעלים הוי דשיל"מ מ"מ ניכר האיסור בוודאי לא הוי לאחרים דהרי לדידהו א"א להוציא האיסור ע"י פדיון ולכך מקרי דשיל"מ רק אם יבואו הבעלים וירצו לפדות משא"כ בהקדש דיכול כל אדם לפדות כמ"ש התוס' הנ"ל ושפיר איכ"ל כתוספת חדשים הנ"ל כן נראה לפי ענ"ד

ובס' תפארת ישראל פי' על המשניות רוצה לישב קושית התוס' הנ"ל עפ"י דברי המרדכי סוף חולין דהיכא דנולד בתערובות מה"ת אינו בטיל ותמוה הוא בעיני מלבד דאינו מתורץ אלא בבא א' של המשנה דאמר פרוטה אחת מן הכיס יהא הקדש אבל הרישא הרי מיירי שנפל שם פרוטה של הקרש ולא נולד בתערובת אלא דאפילו על הסיפא ג"כ אין תירוצו מובן דכבר כתבו האחרונים ומובא בפליתי סי' ק"ב דהיינו דווקא אם האיסור וההיתר לא היו בעולם ונולדו בפעם אחת אבל היכא דההיתר הי' כבר בעולם אלא שהאיסור נולד אח"כ בתוך תערובות ההיתר בכה"ג בוודאי אפילו לשיטת המרדכי בטל ואדרבה הפליתי בסי' ק"ב הקשה בהיפוך דבכה"ג היכא דהאיסור נולד בתערובת וההיתר הי' כבר בעולם ואפילו בדשיל"מ פסק המרדכי בפ"ק דשבת וכן הוא ביו"ד בסי' ק"ב דבטל ואיך כ' התוס' במעילה הנז"ל דלכך לא בטל משום דהוא דשיל"מ הרי האיסור נולד בתערובות ואז לכ"ע בטל אפילו בדשיל"מ

מיהו אפשר לישב קושית הפליתי דהרי סברת המרדכי בשבת הוא כיון שנולד האיסור בתערובות לא נקרא עליו שם איסור כלל דמיד כשנולד נתבטל ולא שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהרי לא הי' כאן מעולם שום איסור וז"ש באיסור דעלמא אבל כאן באומר פרוטה בכיס זה הקדש ע"כ חל האיסור על הפרוטה האחת שהרי הוא נדר וע"כ אחת מהן הוא של הקדש אלא שלא הוברר האיסור ובכה"ג איכ"ל דאפילו אי נולד בתערובות אפי"ה דשיל"מ לא בטיל לדעת המרדכי כן נראה לפי ענ"ד

תשובה קל"א עוד להרבני הנ"ל

ומה שהקשה בקידושין דף ט"ו דתי' הגמרא דהא דכתיב העניק תעניק לו הוא לו ולא ליורשיו ופריך ליורשיו אמאי לא שכיר קריא רחמנא עיי"ש ובספרי פ' ראה דריש בהדיא בלי שום פלוגתא לו ולא ליורשיו וא"כ עמדה קושית הגמרא בקידושין הנ"ל ולפי ענ"ד נראה לישב דבקידושין דף י"ז פליגו ת"ק וראב"ע דלת"ק דרשינין העניק תעניק מ"מ ומשמע אפילו לא נתן לו רבו שפחה כנענית או שאינו רשאי ליתן לו שפחה כנענית וזה נראה ג"כ דעת הת"ק דהכי ס"ל דאע"ג דאין מוסרין שפחה כנענית במוכר עצמו אפי"ה ה"א דמעניקין לו לכן צריך קרא דלו ולא למוכר את עצמו והפנ"י שם הקשה ל"ל קרא כיון דאינו נותן לו שפחה והכתוב אומר דלכך מעניקין דמשנה שכר שכיר הוא וא"כ כיון דמוכר עצמו אין מוסרין לו שפחה וא"כ פשוט דאין מעניקין עיי"ש שהאריך

ולפיענ"ד. לא קשה דהגמרא סברה כאן דהת"ק סובר כאן כהת"ק דלקמן בקידושין דף ס"ז דדרשינין העניק תעניק מ"מ וא"כ אמרינין אפילו במוכר א"ע ג"כ חייבין להעניקו וגם היכא דאין רשאין ליתן לו שפחה כגון אם לא הי' לו מקודם לכן אשה דקי"ל דאסור ליתן לו שפחה ואעפי"כ אמרינין שם להת"ק דשם בדף י"ז דצריך להעניק לו וא"כ לא קשה מידי קושית הפנ"י משום דאפילו אם אינו רשאי ליתן לו שפחה אעפי"כ חייב בהענקה לפי דברי הת"ק דהתם וא"כ הי' סברת הגמרא דת"ק דכאן סובר כת"ק דהתם ולכן צריך קרא למעט וגוף הקושיא של הגמרא דפריך על יורשין שכירות קריא רחמנא נראה דזה שייך לאידך מ"ד דסובר דהעניק תעניק הוא כי דברה תורה בלשון ב"א והיינו היכא דשייך לו הענקה כגון אם נתן לו שפחה אבל אם אין לו אשה אז אינו חייב בהענקה ולכן שפיר הקשה הגמרא שכירות קריא רחמנא והש"ס לא רצה לומר דבאמת פליגו בזה ת"ק ור"א כיון דאפושי פלוגתא לא מפשינין ולא פשיטא לבעלי הש"ס היכא סובר ר"א כמ"ש התוס' במנחות דף י"ז ע"ב ד"ה מה האכל יאכל דאינו מוכרח זה מר"א אלא אדרבה כמה פעמים דורש הכפילות לשון וכמה פעמים ס"ל דדברה תורה בלשון בני אדם וא"כ אינו מוכרח כאן אי סובר ר"א העניק תעניק מ"מ או לא ולכך פריך הגמרא שפיר שכירות קרי' רחמנא אבל הספרי אזיל אליבא דמ"ד דסובר דהעניק תעניק לו מ"מ משום דהיכא דאיכא למדרש דרשינין ונהי דסתם ספרי ר"ש כבר כ' התוס' שם במנחות דגם ר"ש אינו סובר רוב פעמים ד"ת כלשון בני אדם אלא היכא דאיכא הוכחה ואם כן קושית הגמרא לא קשה מידי דנהי דמחוייב להעניק לו אבל ליורשיו בוודאי אינו חייב ולא הוי רק מ"ע כשאר מצוה ולא הוי כשכירות כמ"ש לעיל כן נראה לפי ענ"ד [ומ"ש דבתוס' שבת דף כ"ב ע"ב מצויין בטעות זה מצינו כמה פעמים ואפשר שצ"ל כן כמ"ש במנחות דף מ"א ע"ב דבפ"ק דכתובות אינו מוזכר בתוס' כלל מזה עיי' דברי תוס' שבת ד"ה כל מילי)

תשובה קל"ב עוד להנ"ל

ומה שהקשה על הש"ך הלכות רבית סי' קנ"ט שכ' דאין זה מבואר לענין רבית דקראים האידנא יהיו חשובים כתינוק הנשב' לבין הנכרים והקשה מעלתו הרי ברמב"ם בפ"ג מהלכות ממרים הלכה ג' כ' בהדיא דהקראים נחשבו כתינוק הנשבה לבין הנכרים ואיך כ' הש"ך דמותר להלוותן ברבית ע"כ קושיתו הנה הש"ך כוון על דברי הרמב"ם בפי' המשנה בחולין דף י"א על מתני' השוחט במגל יד דהאריך שם דתחילת הקראים הי' שכפרו בתורה ממש ובכל מצותיה אלא שלא הי' להם חברים ולכך הוכרחו להלביש הדברים ולומר שכופרין רק בדברי קבלה ואפי"ה מותר להורגן ולהורידן לבור וע"כ משום דהדברים ההם דאפילו אם כופרין רק בהקבלה ממילא ג"כ עוברין על דיני התורה בכריתות ומיתות ב"ד ואפילו אם שמצוה להמשיך לבם שיחזרו בתשובה כמ"ש הרמב"ם שם משום דתולדותי' הוא רק כתינוק שנשבה וצריך להשתדל שישיבו ובאמת דברי הרמב"ם שכ' דהווי כתינוק שנשבה ואונס סותר את עצמו במה שפסק בפ"ב מהלכות שגגות הלכה שם כ' הרמב"ם דתינוק שנשבה הוי כשוגג וחייב חטאת וה"ה כרת אם עשה במזיד מיהו אין ענין ונידון לרבית ואפי"ה כיון דלענין רבית לא כתב הרמב"ם כן אלא שאנו מחוייבין להחזירו בתשובה כיון שהוא אינו רק כאונס אבל לענין רבית נראה כמ"ש הש"ך כיון דלענין גוף הדין אי רשאין להרגו כפי מ"ש בפי' המשניות להרמב"ם רשאין להורגן כיון שהם תקלה לבני ישראל ומפסידי העולם ואפילו אפשר שלבסוף ישיבו אל דת ישראל מ"מ אזלינין בתר חזקה דהשתא וגם כיון דדין רבית תליא בסיפא דקרא דכתיב וחי אחיך עמך וכיון דהם ספק אם ישיבו בוודאי אין מוזהרין עליהן על וחי עמך וא"כ מותר להן להלוות ברבית מצד ב' טעמים או משום דחזקתן שלא ישיבו או משום דספק הוא אם שייך בהו וחי עמך כנ"ל לפרש דברי הש"ך

תשובה קל"ג עוד להנ"ל

ומה שהקשה על דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות ביכורים הלכה ט"ז שכ' אשירה שבטלה אין מביאין ממנה ביכורים משום דהוא כקדשי שמים והקשה דמכאן משמע דלא אמרינין כיון דנדחה נדחה רק משום דהוא כקדשי שמים אבל במצוה בעלמא לא אמרינין דיחוי אף לקולא והרי במס' ע"ז דף מ"ח ע"א ובסוכה ר"פ לולב הגזול סלקא הגמרא בתיקו אי אמרינין אף לקולא דיחוי אצל מצות יעויי"ש ולפי ענ"ד פשוט דדברי הרמב"ם נכונים דהנה באו"ח סי' תרמ"ו סק"ו בטו"ז שם דלא חלקו שם הפוסקים בין אשחור מעיו"ט או ביו"ט ותמה הטו"ז למה לא חילקו והרי קי"ל לפי הגמרא דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי ודיחוי דנראה ונדחה הוא איבעי' דלא איפשטא והפנ"י האריך בזה בסוגיא זאת ובסוכה דף ל"ג וכ' הטעם משום דבידו ולכן לא הוי דיחוי עיי"ש והטו"ז כ' דמה"ת דווקא לענין קרבן הוי דיחוי אבל לענין מצוה לא כתיבה בתורה אלא דילפינין מקרבן ומצוה מקרבן א"א למילף וא"כ לא הוי אלא דיחוי דרבנן ולכן שפיר הקיל הרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים בזה

ואני אמרתי בחידושי עוד סברא דוודאי לפעמים ילפינן מצוה מקדשים ועיין בירושלמי פ"א מבכורים הלכה ב' גוף דברי הרמב"ם וקושית הטו"ז אמרתי לישב דבוודאי לפי ס"ד דגם בדיחוי מעיקר' הוי דיחוי אז בוודאי ילפינן מצוה מקדשים אבל לפי המסקנ' דמסקינן דדיחוי מעיקר' לא הוי דיחוי וא"כ בוודאי לא ילפינן מצוה מקרבן משום דאי הי' יליף הי' דיחוי מעיקר' ודיחוי מעיקר' הרי לא הוי דיחוי וא"כ גם נראה ונדחה ג"כ לא ילפי' מקדשים וא"כ לא הוי אלא דרבנן ולכן הקילו משום דא"א למילוף ולמה אע"כ דהמצוה הוא קיל מקדשים וא"כ גם קושיתו לא קשה מידי דהרמב"ם הוצרך לכתוב מפני שהן קדשי שמים משום דמצוה קיל יותר מקדשים וא"כ הי' ספק אי הוי דיחוי או אפילו בוודאי לא הוי דיחוי כמ"ש בירושלמי ביכורים הנ"ל לענין אשרה וא"כ צריך הרמב"ם לכתוב מפני שהוא קדשי שמים ולכן הוי דיחוי כן נראה לפי ענ"ד כ"ז השבתי לו מפני הכבוד שאין אני כב"ע שאמר כל מי שיש לו קושי' שיבוא ויפרקנה ואני אדם טרוד ומוטרד ומונע א"ע מלהשיב כל מה דאפשר ועל שאר פלפולים שכ' מעלתו אין לי פנאי להשיב דברי ידידו הכותב בהחפזי וחותם בברכה המשולשת הדו"ש

הק' משה שיק מברעזאווע תשובה קל"ד

הנה הרמ"א ביו"ד סי' קי"ב סעי' ד' פסק פת של גוי שנתערב בין