מהר"ם שיק יורה דעה פז

דמדרבנן חשיב כקבוע וכמע"מ לכך הוי כמו חד בחד וחשיב כל אחד כגופו של איסור וכמ"ש הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס ובמקו"א כתבתי עוד ישוב לקושי' זו

והנה לענין ספק טומא' ברה"ר לכ"ע מה"ת ספיק' להקל אמנם התוס' בסוטה דף כ"ח ע"ב סוברים דהיינו מטעם דמוקמי' אחזקה וכזה סובר הפר"ח ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס וכן דעת הר"ש בפ"ה דטהרות ולא קשה קושית הש"ש ש"א פ"ח אמנם דעת התוס' בשארי מקומות בנדה ובחולין דאפילו בלא חזקה ברה"ר טהור מהלמ"ס ואפילו באיקבע איסור' ואפילו בס"ס לאיסור' אמרינן דטהור ברה"ר כדאית' בפ"ו דטהרות מ"ד ומזה לכאור' סתירה לדברי התוס' סוטה הנ"ל דאי מטעם חזקה הרי הספק הראשון מדחה החזקה והספק השני הוי בלא החזקה וכמו שהאריך בנוב"י בחאה"ע סי' מ"ג ונראה דזה ג"כ מסוטה ילפינן דברשוה"ר טהרי' רחמנא אפילו ביש ס"ס דהיינו אם נסתרה ב' פעמים ברה"ר בתרי גברי ויש ספק מזה ומזה דהוי ס"ס ואפי"ה שרינן ברה"ר וה"ה בטומאה בס"ס

ובזה יש לישב קושית התוס' בחולין שהקשו ממנ"פ אי סוטה ליכ' חזקה מנ"ל דברה"י טמא אפילו באיכ' חזקה ואי איכ' בסוט' חזקה א"כ מנ"ל דברה"ר דטהור אפילו בליכ' חזקה ולהנ"ל י"ל מדטהור ברה"ר אפילו בס"ס וספק הראשון מסלק החזקה ואפי"ה טהור א"כ מוכח דאפילו בלא חזקה דטהור ומדטמא ברה"י אפילו רק בספק אחד מוכח דאפילו איכא חזקה להיתר טמא ברה"י כן נראה לפי ענ"ד

אמנם הרמב"ם בפי"ו מאבות הטומאה דין א' משמע דטעמא דמטהרין ברה"ר הוא משום דכל הספיקות אסורין רק מדבריהם עיי"ש ובאמת קשה למה יהא טהור בס"ס להחמיר דנראה דהרמב"ם מודה דאסור מה"ת וכמ"ש האחרונים וכבר הקשה ג"כ בש"ש בש"א פ"ט אמנם הכפת תמרי' בסוף ספרו כ' דכוונת הרמב"ם וודאי נמי מהלממ"ס מטהרין ברה"ר רק אלמלא דמצינו בעלמ' דספיקו' מה"ת שרי הוי גזר כן כאן אבל הואיל ובעלמ' נמי ספיקות מה"ת שרי נהי דבאיקבע אסור מה"ת בעלמא מ"מ לא גזרו בכאן להחמיר מדרבנן

או הא דהרמב"ם בפ' י"ו מאבות הטומא' מיירי כגון דהוי ספק שרץ וסובר דווקא היכא דהוי דווקא שרץ וס' נגיעה מדמינן לסוטה וכמ"ש התוס' בסוטה כ"ח אבל ספק שרץ סובר הרמב"ם דדינו כספיק' בעלמא בין ברה"י ובין ברה"ר וכן הא דכתב בפ"ט מטומאת מת דטומאה נמי הוי בכלל שאר ספיקות מיירי נמי בספק שרץ וסובר דבספק שרץ ברה"י נמי טהור מן התורה מיהו טמא מדרבנן ולכך בעינן ס"ס ומהני ס"ס דס"ס סובר הרמב"ם דמהני הוא מטעם דספק הראשון מה"ת להקל וספק שני הוי ספיק' דרבנן ולהקל ובזה מיושב מה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם שם דהוי לי' למימר הטעם משום ס"ס דזה עצמו הוא הטעם משום דספק דאוריית' מה"ת להקל

והנה בספק טומא' ברה"י לכ"ע אסור מה"ת דהלכת' גמירי לה ולא מבעי' דאסור מספק אלא דחשיב לי' בוודאי איסור כסוטה והא דמשמע מדברי מהרי"ט חיו"ד סי' א' דזה הוא מדרבנן צ"ל כוונתו כמ"ש הכפ"ת בסוף ספרו דהא דס' טומאה ברה"י אסור מה"ת היינו דווקא ביש קצת רגלים לדבר אבל ספק השקול אפילו ברה"י מותר מן התורה אבל שאר הפוסקים לא ס"ל כן ואפילו ס"ס להקל לא מהני ברה"י לרבנן דר"א וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מאבות הטומאה מיהו הקרית ספר כ' שם דנראה דהיינו דווקא מדרבנן אבל מה"ת גם ברה"י מהני ס"ס

ובפרק ט' מטומאת מת כ' הרמב"ם דכל הספיקות מדרבנן אסורי' וכ' האחרונים דסובר כמ"ד בפ' ספק אכל דחתיכה א' מב' חתיכות שנינו וכשם דלא באה חטאת או אשם תלוי על חתיכה אחת ה"ה דמותרת מן התורה אע"ג דזה אינו מוכרח מ"מ בהיפוך בוודאי יש הכרח מאן דמחייב בחתיכה אחת ע"כ סובר סדא"ו מן התורה להחמיר ולכאור' קשה לי טובא על הרמב"ם דפסק בפ"א מהלכות מחוסרי כפרה דין ז' דאפילו לא הוחזקה מעוברה והפילה ולא ידעה מה הפילה וכו' מביאה קרבן ואינו נאכלת וכן ב' נשים וכו' וקשה לי הא בנזיר דף כ"ט ע"א ילפינן דחטאת עוף בא על הספק מלזכר ולנקבה כשם שזכר מביא קרבן על הספק כך נקיבה וא"כ כיון דמזכר ילפינן א"א לחייב אלא דומי' דחייב בזכר וכיון דהרמב"ם פסק בפ"ח משגגות דאין לחייב אשם תלוי אא"כ הוי איקבע איסורא א"כ גם חטאת העוף לא יביא אא"כ איקבע והנה. המהרי"ט והפר"ח הקשו מסברא מחטאת העוף ותי' דטומא' שאני אבל להנ"ל דהש"ס עצמו מפיק חטאת עוף מא"ת א"כ צ"ע ובשלמא באיכא כאן ב' נשים שהפילו ויש לפנינו כאן ב' מיני נפלים על אחד מחוייבים קרבן שפיר מקרי איקבע כיון דיש כאן לידה בפנינו אשר חייבים עליו קרבן ואין אנו יודעין אם זו המחוייבת קרבן היא ממנה או לא הרי איקבע דכשם שבאכילה אם האכילה מחייבת ויש כאן לפנינו דבר שאם אכל חייב מקרי איקבע ה"ה אם הלידה גורם החיוב ויש כאן נפל מקרי איקבע וראי' לזה מדברי הפמ"ג ביו"ד סי' ק"י שכ' דב' נזירים שנטמא אחד מהן מקרי איקבע יעויי"ש אבל באשה אחת קשה

וצ"ל כיון דהרמב"ם פסק ספק דאוריית' מה"ת להקל א"כ אם אנו מסופקין אם הוא מחוייבת קרבן והיא מביאה קרבן והוי ס' חולין בעזרה אין כאן איסור דאורייתא דספק מה"ת שרי אפילו אי חולין בעזרה דאוריית' וא"כ כיון דמה"ת שרי י"ל כמ"ש הרמב"ם פי"א משגגות דין ב' דהואיל ואסור לאכול בקדשים עד שיטהר ויביא כפרתו לא גזרו בו חכמים וכי תימא הוא גופי' תיקשה למה אסרו מה"ת לאכול בקדשים י"ל לענין זה מקרי אתחזק איסור' דהרי קודם טבילה בוודאי היא אסורה דא"א לפתיחת הקבר בלא דם ולא ידעינן אי התיר (ובמהרי"ט אלגזי כ' דבס' מ"ע מודה הרמב"ם להחמיר מה"ת ולכך אסורה בקדשים) וכיון דאסורה בקדשים לא גזרו חכמים על הקרבן ולא צריך כלל לקרא דכי אצטרך קרא באתחזק כאן ב' נשים שהאחת פטורה ובכה"ג יש איסור דאוריית' להקריב קרבן ואצטרך למילף מזכר וכיון דאתחזק שפיר ילפינן מזכר כנ"ל

והנה הרמב"ן הובא בר"ן ספ"ק דקידושין כ' דאפשר לדייק כהרמב"ם מהא דדרשינן ממזר וודאי ולא ממזר ספק ומלשונו משמע לי שכוון לדברי הגאון חו"ד שכ' דסברת הרמב"ם דהתורה לא נאמרה אלא על הוודאי וזה היא דדייק לה מדדרשינן ממזר וודאי וכו' אע"ג דלית לן לזה שום יתורא ובשלמא קהל וודאי וכו' יש לן יתור אבל ממזר לא מייתר ולא ס"ל כמ"ש התוס' בקידושין דהכוונה אם אינו ענין ומזה דייק כיון דכתיב ממזר משמע דווקא וודאי והא דאצטרך קרא קהל וודאי תי' המהרי"ט דאתא להתיר אפילו תרתי דסתרו

והשב שמעתתא ש"א פ"א הקשה תרי קראי ל"ל ולפי ענ"ד המהרי"ט לא סובר כמ"ש אלא דגם ממזר איכא יתורא כמ"ש הת"י וע"ז לא קשה למה לי קרא דממזר מותר בשתוקי וזה שפיר איצטרך דהא מסתמ' רוב כשרים אצלה וא"כ באמת יהא אסור וצריך לומר כגון בהלכה היא אצלם וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א בחידושיו שם בקידושין ואפילו בכה"ג הי' נראה הוולד או הזרע הנפרש מהן מקרי פי' ואכתי לא יהא קבוע וצ"ל דשדי וולד אחר אמו וכיון דאנו באין לדון על האם מקרי קבוע גם הוולד מקרי קבוע וכמ"ש הנוב"י קמא חאע"ה סי' ז' וזה גופא אצטרך קרא לאשמעינן

ולולא דברי המהרי"ט הי' נ"ל לישב גם הא דאצטרך להתיר שתוקי בישראל למאן דסובר יתורא היא כגון ברוב פסולים אצלה והלכה אצלם וכנ"ל ומהרי"ט סובר דאי ידעינן בחד דשדי הוולד בתר אם לא אצטרך אידך ולכן הוצרך לתרץ דאצטרך להתיר אפילו תרתי דסתרו עכ"פ מיושב קושית הש"ש דתרתי ל"ל זה ליתא דחדא איצטרך וא"ש ומאי שקשה על מהרי"ט איך הביא הרמב"ן ראי' משם מישב היטב בשעה"מ בפ"ט מטומאת מת אבל לפי ענ"ד נראה מלשונו לכוון לדברי החוו"ד הנ"ל

והנה הפליתי בסי' ק"י בבית הספק הקשה על הרמב"ם מהש"ס פ"ק דר"ה דף י"ג ע"א דפריך אי ס"ד לא קים להו לחכמי' אי עייל או לא עייל איך הביאו עומר כשבאו לא"י ודלמא עייל ביד גוי והקשה הפליתי הא ספיקא להקל ולפי ענ"ד לישב ויתיישב בזה ג"כ ראיות הב"ח ביו"ד סי' רצ"ג רצה להביא ראי' דחדש אינו נוהג בשל גוי ממה דדייק בר"ה שם דמעיקר' לא אכל דאקריב עומר והדר אכיל ולמה לי' לארוכי אלא וודאי דלא תדחה דלמא משל גוי אכלו לכך הוכרח לדייק דמעיקר' לא אכל ולפי ענ"ד אין כאן ראי' עפ"י הנ"ל דהנה לפי ענ"ד אפילו לאינך פוסקים דסד"א להחמיר מ"מ היכא דאיכא חזקה מודים דאמרינן להקל א"כ התבואה יש לה חזקת קטנות והיא חזקה מעליא כמ"ש הש"ש שמעתתא ג' פי"ג וא"כ יהא שרי וקשיא ג"כ לשיטת הרשב"א והר"ן

אבל נראה דלא קשה דהרי העומר בא להתיר החדש וזה הוא המתיר כשם ששחיטה מתיר האיסור שאינו זבוח כך העומר בא להתיר האיסור חדש וא"כ עד השתא הי' בחזקת איסור ועתה בא להתיר וא"כ אפילו אי איכ' חזקת קטנות מ"מ אוקי חזקה להדי חזקה ושפיר פריך הגמרא וא"כ ממיל' ג"כ להרמב"ם מיושב דכל דאיכ' חזקה נגד חזקה מקרי איקבע איסור' והוי סד"א ואסור מה"ת אפילו להרמב"ם וא"ש דלכך דייק הגמרא מעיקר' לא אכל וא"כ יש חזקת איסור ואפי"ה אקריב עומר והדר אכיל וקשה שפיר דלמא לא עייל דהא איכ' חזקת איסור אפילו תימא דאיכא חזקת קטנות הוי חזקה נגד חזקה ומידי סדא"ו לא נפקא וא"ש

ובשב שמעתתא ש"א פ"ג הקשה על הרמב"ם מפ"ק דמציע' דקאמ' ספק בכור יהא קדוש ולא שכבר קדוש ולדעת הרמב"ם הא מותר מה"ת בגיזה ועבודה וכוונתו בספק בכור ע"כ היינו בילדה זכר ונקיבה וא"י איזו היא ראשון דבלקחו מן הגוי ואינו ידוע אם נתעברה כבר וילדה הא אמרינן בבכורות י"ט דרוב מתעברות ויולדת ורק למיעוט חיישינן וזה הוא מדרבנן ואפילו לרבינא דקאמר דהוי רובא והנה אבל