מהר"ם שיק יורה דעה פג

ולכאורה הבאתי ראי' לדבריו מגוף הדין למה אנו אוכלין ביצים וחלב שהתורה התירה והיינו מטעם רוב כמ"ש רש"י בחולין אתמה אכלנו מחלבה ואמאי לא נצטרך להמתין עד לאחר י"ב חודש כדי לאכול בהיתר גמור ולא נצטרך לסמוך על רובא דכשרות ונסמוך רק על טריפה אינו חי' שהיא לרשב"א אפילו מיעוט ליכא ואף אם הרשב"א מודה להרש"ל כמו שכתבתי למעלה מ"מ איכא שוב עד שתאכלנו בחד היתר תאכלנה בב' רוביי בוודאי לדעת המרדכי דדווקא היכא דאתחזק איסור' בהאי תערובות אמרינן כן לא קשה וכמ"ש נמי הר"ן ס"פ אין צדין אמנם להמג"א בסי' תקי"ג ס שגם בכה"ג לא אזלינן בתר רובא יש להקשו' הנ"ל וע"כ כסברת הרשב"א הואיל ואין המתיר עתיד לבוא בוודאי

ואפשר דרובא דכשרות כיון דסמכה התורה על הרוב במקום דא"א לבדוק כדאית' בסוגי' דרוב גם במקום דאפשר לבדוק סמכינן על הרוב בזה משום דהתורה עשאו כוודאי כמ"ש הרשב"א בחולין דף ט' דאפילו ר"מ לא חייש בכה"ג למיעוט' אפילו אפשר וא"כ י"ל גם בדבר שיל"מ כן דכוודאי עשאו התורה

ובחקירה הזאת ג"כ יש לדון בהא דאמרינן בביצה דספק טריפה אסור והקשו התוס' שם למה בנתערבה באלף כולן אסורות הא הוי ס"ס ותי' ר"ת דנתערבה אוודאי קאי ולכאורה כל ביצה אפילו מיעוט טריפה דרובא כשרות הוי רק רובא וא"כ ביצה הנולדת מעוף שלא נודע לן כשרותה היה כשר רק מכח רוב ואם נולד לן אח"כ באותו עוף ספק טריפה ברגל או בגף וכיוצא בו הוי לן לומר סמוך מיעוט' לפלג' והוי לי' רובא כדאית' בכיוצא בזה ביבמות דף קי"ט ובסו"פ בהמה המקשה וא"כ שוב הוי טריפה מצד הרוב והוי כוודאי ואין כאן ס"ס ולא קשה קושית התוס'

מיהו בזה איכ"ל לפי מאי דמוקמינן בס' טריפה או ספק מוכן מה"ת אבל למאי דמתרץ ר"א דמשום דשיל"מ אתאי' עלה א"כ אפילו הוי מיעוט טריפה מ"מ נתבטל דאינו דשיל"מ כמ"ש הרשב"א ולא נשאר רק ספק נולד ביו"ט וע"ז קשיא דהוי ס"ס ובזה מיושב היטב קושית הפר"ח בסי' ק"ו ס"ק מ"ג על הר' שמחה המובא במרדכי דמתרץ דבדשיל"מ לא מהני ס"ס ותמה הפר"ח ממנ"פ אם לא ס"ל כתי' ר"ת דאוודאי קאי א"כ עמדה הקושיא על התי' הראשוני' ולהנ"ל א"ש דגבי ספק טריפה איכ"ל דחשיב כוודאי הואיל ואיכא סמוך מיעוט' לפלגא ולפי אותו תי' אמרינן הטעם משום דביצה חשיב ולא בטיל אבל לרב אשי שפיר קשיא לי' לר' שמחה ותי' דס"ס לא מועיל בדבר שיל"מ וא"ש ולפי"ז מוכח דלא כמו שדחיתי לעיל די"ל דרובא דכשרות הווי כוודאי ממש הואיל וגבי א"א אזלינן בתר רובא לא חיישינן למיעוט' כלל אפילו לר"מ וה"ה דלא אמרינן סמוך מיעוט' לפלגא לפי סברא זו וע"כ לפי תי' זה מוכח דלא אמרינן כן

ולפי"ז יש לישב קושית הש"ך ביו"ד סי' ק"ב ס"קז דלמה כ' ש"ע על רשב"א יש מי שאומר הא מוכח כן מהש"ס ולהנ"ל יש לומר בוודאי לפי איקומתא קמייתא מוכח כן דלפי איקומת' דספיק' היינו ספק טריפה וקשיא אמאי נתערבה אסור הא הוי ס"ס וצ"ל כנ"ל ואמרינן סמוך מיעוט' לפלג' וא"כ ע"כ דמיעוט' דטריפות הוי כשאר מיעוט' וא"כ קשיא האיך התירה התורה חלב וביצים שמעשים בכל יום דסמכינן בבצים ארוב ואמאי הא הוי דשיל"מ דנשהה אותם י"ב חודש וע"כ דבכה"ג לא מקרי דשיל"מ ולכך לפי תי' זה מוכח לומר כרשב"א אבל עפ"י תי' ר' אשי דאיכ"ל כתי' רבינו שמחה דס"ס אינו מועיל בדשיל"מ ואינו מוכח דינו דרשב"א ואפי"ה פסק הרשב"א כן ולכך הביא בשם יש מי שאומר וא"ש

תשובה קכ"ב עוד להנ"ל

ומה שהקשה ע"ד המג"א בסי' תרע"ז דחשיב לנר חנוכה דשיל"מ משום דיוכל להשהותו והקשה דהא לנר של חול לא יהא לו היתר כבר הקשה בחמד משה על דבריו ויעויין במחהש"ק שתי' ופי' דברי המג"א ובלא"ה דברי המג"א צריכין ביאור הרי דשיל"מ אינו בטל כלל ואיך אוסר משום זה רק להוסיף כמו שעמד בזה שם במחהש"ק ואני אומר לישב דברי המג"א עפ"י שאמרתי לישב דברי הרא"ש בפ"ק דביצה דף ז' ע"ב דתי' מקלי קלוי איסור' קאי גם אאין מבטלין איסור לכתחילה וצריך ביאור ואמרתי דהא דאין להוסיף יש לאסור משום דשיל"מ דהיינו מכח הטעם של דשיל"מ משום עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בלא ביטול וה"נ התוספת שייך עליו עד שתאכלנו בביטול ולא תוסף תאכלנו בלא ביטול וזהו קושית הש"ס כיון דאפילו בדרבנן אמרינן דשיל"מ ומשום עד שתאכלנו וכו' א"כ גם להוסיף יהא אסור מטעם זה אפי' בדרבנן וע"ז משני מקלי קלי

והנה הרמב"ם וסייעתו לא ס"ל כן וס"ל דבדרבנן מוסיפין ולא אמרינן עד שתאכלנו וצ"ל עד שתאכלנו אמרינן רק היכא דלית לי' פסידא אבל במאכל המתקלקל אלא יש בו צורך הוצאה לא חשיב דשיל"מ ולא אסרינן בכה"ג משום עד שתאכלנו וכו' וכיון דכאן אם לא יוסף יהא לו פסידא בהיתר שכבר נתערב בו ולכך לא אסרינן כאן משום עד שתאכלנו וכל זה בעלמא אבל בנ"ח כ' המג"א כיון דאין לו פסידא דיוכל להניחו לשנה הבאה שוב אין להוסיף משום עד שתאכלנו והיינו משום דשיל"מ כנ"ל

ומה שנתקשה בדברי האו"ה כלל כ"ד דין י' דכ' דאם נתרבה ממיל' בעצים דתנור אין כאן דשיל"מ דחום התנור לא ישאר עד למחר וקשה הא גם במאכל אם יאכלנו היום לא ישאר למחר נראה כוונת האו"ה במאכל דהאיסור הוא האכילה ולכך אסור התחלת האכילה אע"ג שאח"כ כאשר היא כבר בפה לא שייך תו עד שתאכלנו מ"מ התחלת האכילה אסורה וממיל' נשאר האיסור גם על סוף האכילה וכדאית' ברמ"א באו"ח סי' תקי"ג סעי' א' גבי ספק מוכן דאסור ג"כ משום דשיל"מ אבל כאן ההיסק אינו אסור דנהי דהיסק שלא לצורך אסור מ"מ הרי התוס' בביצה דף י"ב ריש ע"ב כ' דהיכ' דדעתו ליהנות אפילו באיסור חשיב צורך קצת ואמרינן מתוך

(ובלא"ה, לפי ענ"ד י"ל דדווקא באיסור אכילה והנאה אסרו עד שתאכלנו באיסור וכו' משום דאכילת איסור הוא גנאי טפי וכמ"ש התוס' בחולין דף ה' ס"עב ובכמה דוכתי דרק באכילת איסור אמרינן דאין הקב"ה מביא תקלה ליד הצדיקים וא"כ דווקא באכילה אמרינן גם הא דדשיל"מ לא בטיל משום עד שתאכלנו אבל בשאר איסורים לא ואפשר אפילו בהנאה לא אמרו ושבח עצים ניכר בפת והוי כאכילה ויותר נכון דהנאה בכלל אכילה ולא חילקו בין הנאה לאכילה אבל לענין שאר איסורים לא אמרינן דדשיל"מ לא בטל כן י"ל לפי ענ"ד)

ועכ"פ יהא מטעם זה או מטעם אחר אין בהיסק איסור וע"כ כשבא ליהנות מהחום שפיר כ' האו"ה דרוב אין כאן דשיל"מ דאם לא יהנה היום לא ישאר עד למחר וע"ד זה צריך ג"כ לפרש דברי המרדכי ס"פק דשבת דביאר סברת מקלי קלי דהוא כעין ענבים בגיגית דביאתן לעולם בתערובת דהיינו משום דבעצים בשעת הסקה אין איסור ובשעת הנאה ביאתו לעולם ע"י תערובת וא"ש דברי ידידו הד"ש הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה קכ"ג

הנה בספר פתחי תשובה בסי' ק"ב ביו"ד אות יו"ד הביא בשם ס' בית יעקב דאע"ג דקי"ל ביו"ד סי' ק"ב דדבר הנדור שנתערב מקרי לדידי' דשיל"מ דזה דווקא בנדר אבל לא שבועה דאין מצוה לתשולי לשבועה אלא מדוחק ולכאורה דין זה ליתא לדעת הרמ"א שם בסי' ק"ב סעי' ג' דכ' כלי שנתערבה לא מקרי דשיל"מ משום דצריך הוצאות משמע אע"ג דמחוסר מעשה ואין מצוה לעשות אפי"ה מקרי דשיל"מ והש"ך שם סק"ח הביא דמהרש"ל פליג על הרמ"א בזה וס"ל דדבר שמחוסר מעשה לא מקרי דשיל"מ וע"כ ס"ל למהרש"ל כמ"ש הפמ"ג דנדר שאני דמצוה לאתשולי וממילא הדין דשבועה לא מקרי דשיל"מ

ולכאורה דברי מהרש"ל מוכרחים מנדרים דף נ"ט ע"א דאל"כ גם תרומה יהא דשיל"מ מיהו אי משום הא ליכא קושיא על הרמ"א לפי מ"ש הפליתי בסי' צ"ט סקי"ב די"ל תרומה הואיל וצריך להעלות ולהרים סאה אחת ואז האיסור כמאן דליתא ולית בי' חשש משום דשיל"מ והש"ס לרווחא דמילתא תי' בע"א מיהו דברי הפליתי לכאורה ליתא לדעת הרמ"א לשיטתו דאי נימא קודם הרמה הי' דשיל"מ ולא נתבטל ממילא אסור להעלות דהוי לי' מבטל איסור לכתחילה ודברי הפליתי אפשר שהם לדעת הרמב"ם והש"ע דס"ל דגבי איסור דרבנן אפילו יש לו עיקר בתורה מבטלין איסור לכתחילה וכיון דמה"ת נתבטל רשאין להעלות ולבטל לכתחילה אבל הרמ"א לשיטתו דס"ל בסי' צ"ט סעי' ו' דאפילו באיסור דרבנן אין מבטלין א"כ ליכא למימר כתי' הפליתי

ונהי די"ל דקושית הש"ס בנדרים נ"ט לכאורה בלא"ה לא קשה לפי מ"ש החק יעקב בסי' תנ"ז סק"י דהיכא דכבר אכל החולין לאחר שהפריש תרומה שוב אינו יכול לשאול על התרומה קשה דהו"מ הש"ס לשנויי דהבעלים אכלו החולין וא"ל דקושית הש"ס מדסתם דהא מוקי לה בגוונא חדא בתרומה ביד כהן ודחי והוי מצי לאוקמא בכה"ג וצ"ע מיהו מסתימת הפוסקים משמע בכו ענין וכן פסק ביו"ד סי' שכ"ג סעי' א' ברמ"א דחלה בטלה בק"א ושם לא שייך תי' הפליתי וקשיין דברי הרמ"א אהדדי מיהו הש"ך שם בסי' שכ"ג סק"ז תירץ דחלה דהוי נדרי הקדש אין נשאלין אלא מדוחק ולכך לא הוי דשיל"מ וא"כ נשמע דה"ה שבועה וכמ"ש בס' בית יעקב הנ"ל וקשיא על הפמ"ג המובא שם דס"ל דשבועה הוי דשיל"מ. ויש לעיין לפי מ"ש במנחות דף ל"א ד"ה קסבר דדווקא מדמאי יכולין להפריש על טבל שנתערב ברוב וגם רוב ע"ה מעשרין