מהר"ם שיק יורה דעה פב

מן התורה לא בטל ויכול להפריש ממקום אחר אפילו מטבל גמור ובזה הי' מיושב דברי רמב"ם בפ"ב מתרומה שהביא משנה זו וסתם ולא כ' דדווקא טבל מדרבנן בעינן אמנם להרמב"ם זה ליתא דהרי כ' מהרי"ט בח"א סי' י"ח דלהרמב"ם לא מיירי בעשה שמן וא"כ לא שייך תי' הנ"ל והרמב"ם במתק לשונו ששינה לשון המשנה ונקט שנתערבו זתי ניקוף בזיתי מסיק וכו' גילה לן דהחיוב הוי רוב ע"ד שכ' התוס' בשבת דף מ"ב ע"א ד"ה נותן דמה שנותנין לתוכו הוא רוב וא"כ שפיר יוכל להפריש אפילו מטבל גמור

איברא לפי מ"ש לעיל בכוונת הר"ן אפשר דאפילו יבש ביבש סברת הר"ן סברא דנהי דסברא דמב"מ ביבש א"י לגרום שלא יתבטל אפילו לר"י מ"מ אפשר דחזי לאצטרופי לסברת היתר (ויש לדחות דלענין זה ביבש סברא אחרת איכ' דכל דפריש מרובא הוי ותלי' דהאי דהתירא הוא וא"כ אפי' יש ב' סברות מב"מ וגם עולין איכ"ל דתלינן דהאי דהתירא הוא ושרי) ואפילו נימא דביבש ל"ש סברת הר"ן מ"מ נראה דראי' שלי ממנחות ראי' ברורה חדא דהטו"א בר"ה דף י"ג ע"ב הוכיח דמעשה זו במנחות מיירי בקמח בקמח דאל"כ מאי פסק שם הלכתא כר"ש שזורי הרי לא מצינו מאן דפליג ואע"ג דבחד תי' כ' שם דאיכ"ל דזה גופי' קמ"ל דביבש לא פליג ר"י ק' דבעלמא אמרינן הלכה מכלל דפליגו וא"כ דבקמח מיירי א"כ א"ש ראי' הנ"ל

ואפילו נימא דביבש מיירי מ"מ הא הר"ן סוף גיד הנשה פסק כדעת הרשב"א בטויו"ד סי' קי"ט דאם נעשה לח מיבש אמרינן דחוזר וניעור ולפי ענ"ד אליב' דר"י לכ"ע חוזר וניעור דבשלמ' לדידן דביבש בטל יש לומר לרא"ש דנעשה היתר לגמרי אבל לר"י דמין במינו אינו מבטל ואפי"ה יבש שרי דתלי' דהיתרא הוא א"כ כשנעש' לח בוודאי חוזו"נ עכ"פ הר"ן כ' כן בהדי' דחו"נ א"כ כמו דקי"ל דיבש ביבש בשא"מ אינו בטל ברור מטעם שמא יבשלם ויעשה לח ויאסור וא"כ ה"נ מאי אמר לו ר"ט שיעשר עליו מטבל דרבנן וליחוש שמא יבשלם ויחזור וינעור ויעשה טבל דאורייתא ולא מהני המעשר שעישר עליו מטבל דרבנן ויהי' שוב איסור דאורייתא אלא וודאי דגם בלח בטל מן התורה ומהני המעשר מטבל דרבנן ותו אי ס"ד דרק ביבש בטל מה"ת א"כ לפי מה ששמעתי ממרן הגאון זצ"ל דמשונה דשיל"מ זה דטבל משאר דשיל"מ דהרי אינו מפריש עליו רק מטבל דרבנן וא"כ איסור דאוריית' להיכן אזיל וצריך לומר שוב שנתבטל וא"כ לעולם צריך לסמוך על הביטול ואיך יקרא דשיל"מ (ולפי' הר"ן יש להסביר הואיל וקודם הביטול הי' דשיל"מ כבר נקרא המב"מ והיתר בהיתר כמ"ש התה"ד לענין דבר שבמנין דאם קודם ביטול הוי דבר שבמנין אע"ג דע"י ביטול לא הוי דבר שבמנין מ"מ אינו בטל)

עכ"פ כיון דאיסור דאורייתא ע"כ צריך לסמוך אביטול תקשה באמת יהא צריך לעשות ממנו לח בלח שלא יהא בטל מה"ת ויכול להפריש מטבל דאוריית' וגם איסור דאוריית' לא יהא צריך לסמוך אביטול ואין זה דומה למ"ש הפוסקים דדבר שע"י טורח לא חשיב דבר שיל"מ דכאן עומד הדבר מחטים לעשות קמח מענבים וזתים לעשות שמן ויין וכיון דע"כ עומדים לזה וסופם לזה א"כ להוי זה עצמו דבר שיל"מ אלא וודאי לפיענ"ד פשוט דגם בלח בטל מן התורה ולעולם צריך להפריש עליו מטבל דרבנן ואיפשט לן ספיקא הנ"ל והנראה לפי ענ"ד כתבתי: ולכאורה יש להביא ראי' דלהר"ן הנ"ל מה"ת דשיל"מ לא בטל בלח בלח דהנה ביו"ד בסי' שכ"ד סעי' י"א בנתן שאור בעיסה שלא הורמה חלתו לעיסה שהורמה במב"מ אם יש לו וכו' יפריש ממנה ע"ז וכו' ובש"ך שם ס"קיח ובסק"כ מבואר דה"ה בעיסה שנתערבה הדין כן וכן הוא שם בד"מ והוא מדברי הרא"ש בה' חלה סי' ו' מבואר כן ולכאור' קשה מדברי הרא"ש בתשובה כלל ב' שהקש' איך יכולין להפריש ממקום אחר הא הוי מחיוב על הפטור וכמ"ש במנחות דף ל"א ע"ב דאסור להפריש ממקו"א (ואע"ג דחלה בזה"ז דרבנן גם תרומה בזה"ז דרבנן כדפסק הרמב"ם ספ"א מתרומות אפי"ה פסקינן במנחות שם דדוקא מדמאי רשאי לעשר עליו וכן כ' הגה"מ בתשובה השייכות לסדר זרעים דאפילו בדרבנן אסור) ותירץ דהשאור כיון דעביד לטעמא לא בטל

ומשמע דהתם מה"ת קאמר ועיי"ש עוד מ"ש גבי ככרות שנתערבו הטעם דבדבר שבמנין לא בטל (משמע דמה"ת לא בטל וקשה דהרי הא דד"ח לא בטל היינו מדרבנן כמ"ש הרא"ש בעצמו בפגיה"נ סוסי' ל"ה ונראה דאי משום הא לא קשיא דהנה הא באמת גם חלה בזה"ז דרבנן רק דאסור דמחד דרבנן על תרי דרבנן מחזי כמאן דמפריש מהחיוב על הפטור וכיון דלא בטל מצד תרי טעמא משום טבל ומשום דבר חשיב שוב הוי כמו בעין והוי רק חד דרבנן זה נראה כוונת הרא"ש וא"כ אין ראי' מהרא"ש דסובר דמחמץ מה"ת בטל): ועכ"פ לפי"ז קשה איך פסק הש"ך דה"ה עיסה בעיסה הא בכה"ג שפיר בטל דהוי כמפריש מהחיוב על הפטור ואיך יכול להפריש ובשלמא הא דפסק המחבר שם סעי' י"ב גבי ככרות נמי כהרא"ש י"ל חדא דשם לא משמע דהאיסור הרוב ובאו"ח סי' תנ"ז דכ' הרמ"א נמי בנתערבו יפרוש ממקום אחר דהיינו מטעם הרא"ש דמצות דבר שבמנין אבל להש"ך קשה אמנם אי אמרת דבלח מה"ת דשיל"מ לא בטל הי' א"ש דברי הש"ך דשפיר יכול להפריש ממקום אחר

איברא דזה לא סגי דהרי עדיין דברי הרא"ש סותרין אהדדי וצ"ע עוד קשיא לי דהנה הרמב"ם כ' הטעם דנאסר כולו כמו טבל משום דמב"מ במשהו ולכאור' קשה הא בלא"ה שאור לטעמא עביד וכיוצא בזה קשיא קצת על הר"ש בפ"ג דחלה כ' ג"כ כן מיהו הר"ש איכ"ל דקאי על זיתי ניקוף וכו' וצ"ל דהרמב"ם מיירי בלית בי' כדי לחמץ ולכך האיסור הוא רק מטעם טבל במב"מ ולפי"ז עמדה קושית הרא"ש הא הוי מחיוב על הפטור וצ"ל דהרמב"ם נשמר מזה שהרי הרמב"ם כ' דיקח קמח כדי לצרף עם השאור וא"כ ממנ"פ גם הקמח של השתא אין בו חיוב יותר ממה שהיתה העיסה מחוייבת. אמנם הרא"ש לא כתב כן דיקח רק לצרף אלא שיפריש ממקו"א וע"כ היינו להרא"ש לטעמי' מטעם מחמץ לא בטל ולפי"ז אין חילוק בין מב"מ לאינו מינו דמחמץ אפילו בא"מ לא בטל כמו שהוכיח הפר"ח בסי' צ"ח ואע"ג דמדברי הרא"ש בה' חלה משמע ג"כ דגבי מב"מ דווקא אמר ולהנ"ל אי מטעם מחמץ מ"ש מב"מ המעיין בדברי הרא"ש יראה דאינו מוכרח דדווקא במב"מ קאמר ולפי"ז קשיא על הש"ע שכ' דווקא במב"מ והיינו כרמב"ם וע"כ דהיינו באין בו כדי לחמץ וא"כ הא הוי מן התורה בטל וא"כ הי' לו להעתיק שיצרף קמח משיעור חלה רק עם השאור יהא שיעור חלה כדי לחייבו אותו חיוב שחייב השאור ולא יותר ואיך שינה בזה בדברי הרמב"ם וצע"ג

תשובה קכ"א

להרב המופלג בתורה החרוץ מוה' אהרן שמואל אסאד נ"י

ע"ד הקושיא ע"ד הרשב"א המובא ביו"ד סי' ק"ג דספק טריפה אע"ג דאפשר להשהותו י"ב חודש או עד שתטעון לא חשיב דשיל"מ דאין המתיר עתיד לבוא בוודאי וכ' מעלתו נ"י לדברי הרש"ל המובאים בש"ך סי' נ"ז ס"קמח דהא דטריפה אינה חי' הוא רק רוב וא"כ אפילו ישהנה צריך לסמוך על הרוב וא"כ לא שייך עד שאתה סומך על ביטול הרוב תמתין ותהא מותר בלי רוב הא גם אח"כ מותר רק משום רוב ומה לי האי רוב או האי רוב וא"כ לדידי' בלא"ה לא חשיב ספק טריפה דשיל"מ עכ"ל

ולי, לא קשה מידי דנהי דבאמת הרשב"א בתשובתו בסי' צ"ח המובא ג"כ בסי' נ"ז בש"ך הנ"ל משמע דלא ס"ל כרש"ל דשם תלה החיות בנס מ"מ אפשר גם לכוון בדבריו דברי מהרש"ל והמיעוט נס קרוי לי' ואפ"ה לא קשה קושית מעלתו נ"י דהרי כ' הצ"צ סי' ס"ט והובא בפר"ח סי' ק"ב ובשאר אחרונים דאפילו אם גם אח"כ צריך ביטול כגון ספק טריפה הנולד ביו"ט אפי"ה מקרי ביו"ט דשיל"מ דאם רק לאח"ז הוקל האיסור אמרינן נמי עד שתאכלנו בב' איסורין תאכל אותו בחד וה"נ השתא אין לן רק היתר מכח ביטול ברוב ולאחר השהי' יהא לנו שני התירים ח' מכח ביטול ברוב והשני מכח השהי' ואמרינן עד שתאכל בחד היתר תאכלנו ע"י ב' היתרים

ואדרבה עפי"ז יש להסביר דברי הרשב"א ממה שהקשה עליו הצ"צ שם דהא ממנ"פ אי יחי' לא הי' אסור מעולם ולא בעי ביטול והנה הצ"צ תי' דאפילו אם יתברר אח"כ מ"מ השתא אסורה כיון דאינו נודע לנו וספק אסור לנו ובעי ביטול אפילו אי קמא שמיא גלי' דהיתר הוא והפמ"ג בפתי' לתערובות קלסה לסברא זו

אמנם אני אמרתי דיש לומר גם בהיפוך דבספק טריפה אפילו אם היא טריפה אם תשהה י"ב חודש או תתעבר היא מותרת לנו כיון דעפ"י הרוב שרי והתורה אמרה דניזול בתר רובא ואפילו אם היתה באמת טריפה לא צריך כפרה וכמו שהוכיח בתשובות פ"מ מדברי התוס' בביצה דף כ"ה ע"ב ד"ה דרך ארעא וא"כ שפיר נקרא דשיל"מ דהשתא אם היתה טריפה אין לנו היתר אלא מכח הביטול אבל אם תשהה מלבד ההיתר דביטול יש לן עוד היתר דשהי' דד"ת דאזלינן בתר רובא

ועפ"י אחד מב' צדדים יש לפרש בדברי הרמ"א במ"ש על או"ה או דס"ל כמ"ש הצ"צ דאפילו קמא שמי' גלי' להיתר מ"מ לן ספק טריפה אסור כל י"ב חודש ואתחזק בספק איסור זה וא"א השתא להתיר אלא ע"י ביטול ורק ע"י הזמן יוולד לנו ההיתר ולכך אפשר לקרוא אותו דשיל"מ כמו כל איסור התלוי בזמן משא"כ תיקו אין האיסור וההיתר תלוי בזמן ולעולם הי' אפשר שיתברר ההיתר והיינו כדברי הצ"צ וגם יש לכוון בדבריו התי' כמו שכתבתי ועכ"פ דברי הרשב"א נכונים