מהר"ם שיק יורה דעה פ

דווקא בר ישראל בעינין ולטור ולרמב"ם גם ע"י גוי שרי ומעלתו האריך הנה בוודאי מדיוקים כאלו אין לדייק כלל וכאשר יבוא לפנינו אי"ה דהרי רש"י סובר דבעינין דווקא קפילא דסתם אדם אינו בקי בטעמא ואפי"ה בישראל שאומר שבקי בטעם סמכינין עלי' ומהימן והיינו שכ' רש"י דבעינין ב"ב אבל קפילא אפילו גוי מהימן

וגוף. הדבר צריכין אנו ללמוד ממקום אחר לפי הכלל שכ' וביאר לן המג"א בסי' תל"ז סק"ד דגבי חזקה אמרינין דאי איכא לברורי מבררין אבל ברוב אז אם בא הרוב להוציא מחזקת איסור דמעיקרא צריך לברר אם אפשר ואם לא בא הרוב להוציא מחזקה אין צריך לברר וא"כ ה"נ הא דקפילא מהני למ"ד מהני הוא משום דחזקה דלא מרע אומנתי' דהיינו חזקה הבאה מכח רוב פעמים וכיון דלא בא נגד החזקה אינו צריך לברר טפי וכן קיי"ל בכמה דוכתי דסמכינין על סברא זו דאומן לא מרעי' אומנתי' אפילו לכתחילה ואפילו איכא לברורי וכדקי"ל ביו"ד בסי' ש"ב בהגה"ה

אמנם לכאורה י"ל לפי מ"ש התוס' ביבמות דף פ"ב ע"א ד"ה שתי קופות היכא דנפל לכאן וודאי איסור א"כ אתחזק כאן איסורא והוי נגד חזקה ובעי' בירור וראיתי בפליתי סי' צ"ח סק"ג שכ' לישב דכשם שאתחזק איסור ה"נ אתחזק התירא וזה לא הבנתי דזה מצינו ביבש ביבש ושם מובן היטב דהאי לחודא והאי לחודא אבל בלח בלח דקי"ל יש בילה ובכל טפה יש ג"כ מן. האיסור שהי' אסור ולא נודע אם נתבטל מאיסורו ע"י ביטול ס' א"כ אפילו בנשפך במב"מ יהא אסור לדעת הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות כ' וכ"א דהיכא דאתחזק אפילו ספיקא דרבנן להחמיר ואפילו יבש ביבש בחד בחד

מיהו י"ל כיון דרוב הוי בוודאי ונתבטל מאיסור דאורייתא שהי' מעיקרא ומספקא לן אם נעשה עתה איסור דרבנן ע"י שלא הי' בו ס' ולאיסור דרבנן זה לא אתחזק ולכך שפיר פסקינין ביו"ד סי' צ"ח סעי' ב' בנשפך ואיכא וודאי רובא וספק אם יש ס' שרי ולא מקרי אתחזק דהרי חזקת איסור שהי' לו כבר אזדא לי' ע"י ביטול ברוב ומספקא לן אם בא עתה איסור מדרבנן ולפי"ז תמוה לי במאי דפשיטא לי' להש"ך שם בסק"ז דגבי איסור דרבנן אפילו במבשא"מ אמרינין ספיק' להקל אמאי הא הוי אתחז' איסור' ונהי דבמאי שהקש' על התו"ח בבש' עוף בחל' שפי' הקש' בב"ח לא אתחז' איסו' דשניה' היתר ותו כי מסלקינן לי' והספק רק על הטעם ולזה לא אתחזק דלמא מעולם לא בא לתוכו בכדי נתינת טעם אמנם הש"ך והאחרוני' דכללא כיילו אפילו בלח בלח באיסור דרבנן אמרינן סד"ר לקולא בנשפך עמדה הקושי' הנ"ל

מיהו יש לישב עפ"י מ"ש הנוב"י מהדו"ק חאה"ע בתק"ע סי' ל"א כשם דאמרינן דממקום למקום לא מחזיקינן ריעות' ואמרי' כאן נמצא וכ"ה ה"נ לא מחזקינן חזקה ממקום למקום וא"כ במקום זה שנפל בו האיסור בכאן על תחילת נפילתו אנו דנין אם הי' בו שיעור ביטול ובקדירה זו מעולם לא הי' איסור או לא הי' בו שיעור ביטול והי' איסור והוי ספיקא דרבנן ולא אתחזק שפיר כתבו האחרוני' דבאיסור דרבנן בנשפך אפילו במבשא"מ אמרינן להקל אמנם עדיין יש לעיין לפי המבואר ביו"ד סי' ק"ט ובש"ך שם ס"ק י"ב דבנתערב ולא נודע התערובות לא בטל ולדעת הש"ך שם מן התורה לא יתבטל ונהי דדברי הש"ך קשים בזה וכתבתי בתשובה (לקמן סי' קכ"ה) מ"מ מדרבנן הדין עמו דכל זמן שלא נודע לא נתבטל א"כ בשעת נפילתו לא נתבטל עדיין אם לא נודע מיד ברגע נפילה וא"כ כבר אתחזק כאן איסור וכשנודע ונעשה ספק דרבנן יהא מקרי שוב אתחזק איסור'

אך נראה הא דאמרי' שם ביו"ד דתליא בידיעה והידיעה גורם ההיתר היינו במין במינו ברוב אבל ביטול מבשא"מ בששים כיון דהי' ששים נתבטל וכאלו אינו בעולם ונתבטל אפילו לא הי' נודע כלל כן נראה לפי ענ"ד נכון וא"כ א"ש כאן במין בשא"מ בדרבנן ומספקא לן אם יש ס' שפיר הוי ספיקא דרבנן ולא אתחזק כאן במקום הזה בחזקת איסור ודברי הפוסקים האחרונים קיימים ועפי"ז כיון שבררתי דבכה"ג לא מקרי חזקת איסור א"כ לא מצרכינן לברר וא"כ גם בנדר הי' ראוי להאמין קפילא גוי אלא שאנן בלא"ה קיימא לן ביו"ד רסי' צ"ח דלא קי"ל לסמוך אקפילא גוי ולכך בוודאי בעינן ישראל באמת רש"י דס"ל דבעינן ס' וגם קפילא או טעימא ישראל וביארו דטעם רש"י משום דהיכא דאיכ' לברורי מבררין משמע דרש"י סובר דמקרי אתחזק או דס"ל אפילו בלא אתחזק מחמירין באיכא לברורי וא"כ י"ל דה"ה באיכא ישראל וקפילא צריך לברר ע"י ישראל בהיתרא אבל לדידן הדין נראה כמו שכתבתי כן נראה לפי ענ"ד

ועפ"י האמור ג"כ מבואר דליתא למ"ש לתרץ הטור שכ' בשם הרשב"א דתולין לומר דמינו רוב ולשון תולין תמוה הא בעי' וודאי רוב ותי' עפ"י מ"ש הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס אות ט"ז בדגים מלוחים ה"נ על הדאורייתא יש ס"ס ועל הדרבנן סגי בחד ספק וזה בלא"ה אינו מובן וכבר כ' הפר"ח בסי' ק"ד וכן ביארו האחרונים דביטול שייך רק יבש ביבש או לח בלח אבל לח ביבש או יבש בלח לא שייך ביטול כיון דניכר וא"כ כאן דמין במינו לפי מ"ש הש"ך שם ס"קח דמיירי רק להתיר מינו ע"כ מיירי באפשר לסלק דהיינו ביבש וא"כ אפילו הי' ס' באינו מינו הלח אינו מועיל וגם לטו"ז דקאי על הכל ומטעם דהאיסור נתהפך להיתר והיינו בנודע ונקרא עליו שם היתר ולא אמרינן דנתהפך להיתר וגם לפי מ"ש לענין מין במינו איכ"ל דנקרא אתחזק כיון דבעינן ידוע ובאתחזק ספק דרבנן לא אמרינן להקל

תשובה קי"ז שיל"ת חוסט יום ג' כ"ה אדר ראשון תרל"ב לפ"ק

החיים והשלום וכל טוב לתלמידי האברך המופלג בתורה כש"ת מוה' דוד נייוויטש נ"י בק"ק אויברווישע

מכתבך קבלתי באיזה קושיות שקשים לך ולהראות לך כי יש לי נייח נפשי בראותי תלמידיי עוסקים בתורת ה' הנני להשיב לך בקצירת אומר על מה שקשה לך בע"ז דף ס"ו ע"א לאביי חמרא לגו חלא חשיב חלא הואיל וריחא חלא ומאי בכך שנקרא חלא כיון שטעמו כחמרא ואביי אזיל בתר טעמא ואי משום דסופו להיות חלא כמ"ש הרמב"ן בשאור לתוך העיסה דגם העיסה סופו להיות שאור א"כ קשיא לרבא מאי בכך דריחא חלא מקרי חמרא מ"מ סופו להיות חלא ומ"ש משאור בעיסה עכ"ל בקיצור הנה גוף הקושי' הקשה הריטב"א שם בע"ז בקיצור ואתה ביארת והרחבת הדיבור והריטב"א תי' בדברים סתומים וצריכין ביאור עי"ש והנראה לפי ענ"ד לבאר גם דברי האו"ה המובא בדגו"מ סי' צ"ח דכ' דשאור ועיסה ב' מינים וכ' הפר"ח דטעה בדבר משנה דשאור ועיסה הנ"ל

והנראה לפי ענ"ד בזה דשאור שבא לתקן העיסה להחמיצה כדי צרכה ואז נעשה משאור עיסה ועיסה מקבל חלק החימוץ מן השאור ושניהם מתוקנים ואחד מתקן לחברו ונעשים גוף אחד ועומדים להתערב וליתן אחד בחברו לעשות אותם גוף אחד וכל העומד לזרוק כזרוק ולכך שפיר כ' הרמב"ן להסביר דלכך שאור ועיסה הם מין אחד משא"כ חומץ ויין נהי דחומץ בא מיין וכשמתחיל להחמיץ סופו להחמיץ לגמרי אבל אין זה תיקונו ואינו עומד לזה וממיל' ה"ה עיסה שכבר החמיצה כראוי כצורכה ואח"כ נפל שם שאור שאינו עומד לתקן ולערב איכ"ל כאו"ה וכן כ' בפליתי כיוצא בזה ואי נימא דתליא בפלוגת' דכל העומד לזרוק אי הוי כזרוק איכ"ל דמתני' כר"ש ולדינ' אי קי"ל כר"ש בזה יש פלוגתא באהע"ז סי' קכ"ד בב"ש ס"קב ובפר"ח שם

עכ"פ לפי הסברא הנ"ל מובן דחומץ ויין אינם דומיא דשאור ועיסה וא"ש סברת רבא דס"ל כיון דריחא חלא עדיין שמו חמרא כיון דטעמו חמרא א"כ מצד שמו הוא אינו מינו ובטל אמנם אביי דס"ל בעלמא דאזלינן בתר טעמא היינו משום דס"ל דעיקר עצמיות הדבר הוא הטעם וחמירא דחיטי וחמירא דשערי עצמיותם אינו שוה ומה לנו בשם חמירא שאין השם הזה על העצם אלא תואר שלו שיש לו עוד איכות מלבד עצמיותו יש לו עוד איכות שהיא חמירא ואין שם חמירא ועצמיותו חטין סותרין זא"ז ואזלינן בתר העיקר אבל בריחא חלא וטעמא חמרא אלו ב' דברים הם שני הפכים בנושא אחד ואם ראוי לו שם חלא ע"כ טעם חמרא דידיה מחשיבים אנו כמאן דליתא ונטפל בעלמ' וכדבר שאינו מתקיים ולכך בכה"ג גם אביי מודה דאזלינן בתר שמא זהו כוונת הריטב"א שם וא"ש

ומאי דקשה לך בחולין צ"ז ע"א בתוס' ד"ה אמר רבא דר"ת כ"י דרבא דאמר מב"מ דליכ' למיקם אטעמ' היינו דשוה בשמא ובטעמ' וכתבת דזה נגד הש"ך בסי' צ"ח דדווקא למעלה מס' אזלינן בתר שמא זה אינו דגם הש"ך מודה דלרבא אמרינן דשם מין במינו העיקר תליא בשמא אלא דס"ל כמ"ש הרשב"א בשמעתין דזרוע בשילה דלכך טעמא לא בטל משום דהוי כניכר האיסור וכאלו לא נתערב כלל ולא שייך לומר ביטול וא"כ הא דאמרי' ברובא בטל מב"מ ע"כ היינו שוה בשמא ובטעמא דאל"כ לא שייך כלל ביטול דהרי ניכר וא"כ הא דאמר רבא בע"ז דלענין ביטול אזלינן בתר שמא ואי שווין בשמא ולא שווין בטעמא לא בטיל ע"כ היינו בטבל ויי"נ שהיא למעלה מס' דאי בפחות מס' ניכר הטעם ולא שייך כלל ביטול אבל רבא בחולין דף צ"ז דאמר תרתי מב"מ וליכא למיקם אטעמי' מב"מ היינו בשמא וליכא למיקם אטעמי' והיינו דשווין בטעמי' וא"כ שווין בשמא ובטעמ' וזה כוונת ר"ת וא"ש ובזה אחתום בברכה יהי ה' עמך דברי רבך הדורש שלומך. הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה קי"ח

בעזה"י חוסט יום א' פ' לך תרל"ה לפ"ק

החיים והשלום וכל טוב להרב המאוה"ג המופלג כש"ת מוה' משה הלוי פאלאק אבדק"ק באינהאד יע"א.