מהר"ם שיק יורה דעה עד

שייך אם כתיב לשון עתיד שלא יבוא לאכלה אבל בלשון עבר או בינוני דווקא אכילה דברי רבו וידידו הדורש שלומו

הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה ק"ח

בעזה"י יום ג' פ' דברים שנת תרל"ז לפ"ק חוסט: החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג כש"ת מוה' אייזק נ"י ווירטהיימער נ"י

מכתבו היקר קבלתי ובו נשאלתי לחוות דעתי בדין עצם שנמצא בקדירה חולבת שבשלו בה תפוחי אדמה הנקראים ער"ד עפע"ל וכבר אכלו המאכל רק השאלה על הכלים שלא הי' ס' בקדיר' הזה ומעלתו ני' כ' לצדד כיון דקי"ל בסי' צ"ט דעצמות האיסור אין מצרפין לאיסור וא"כ ע"כ דלית בהו ממש ואין חשש אלא משום בליע' שבלע העצם מהבשר וכיון שהי' ב' ימים בין הזמן שבישלו בשר לבשעת מציאה יש לדון בו משום נוטל"פ ויש שחלקו עליו שביו"ד סי' פ"ז מבואר דגם עצמות אית בהו לכל הפחות מדרבנן איסור בישול בב"ח ועוד האריך מעלתו ני' ולפי ענ"ד באמת הפמ"ג בסי' פ"ז סעי' ז' הקשה מזה על המנח"י בתשובה סי' ו' ובבית לחם יהודא בתשובתו פלפלו רק אם ניחוש שהי' מוח בחלל העצם והמנח"י חייש והבלח"י כ' שאין לחוש אבל מצד העצם עצמו פשיטא להו דאין לאסור הרי בסי' פ"ז מבואר לאיסור

ולפי ענ"ד בלא"ה הדבר קשה מאוד להבין אמאי באמת אוסר כיון דקי"ל בריש סי' צ"ט שם ביו"ד עצמות האיסר אין מצרפין לאיסור ואפילו לדעת הרמ"א שהחמיר כדעת הא"ז דאין מצטרפין עצמות האיסור להיתר אפי"ה עצמות האיסור אין מצטרפין לאסור וכיון שכן בכל איסורי תורה בוודאי גם באיסור בב"ח לא חמיר מיני' ואפילו אם נימא דבסי' פ"ז מיירי ברכים. אפי"ה קשה על המחבר דהמחבר בסי' צ"ט לא חילק וצ"ל דס"ל דנהי דהליחות שיש בעצמות יש לו טעם קלוש ואינו אסור מ"מ גם טעם קלוש אסור מדרבנן לכהפ"ח לכתחילה דאפילו נ"ט בר נ"ט דהוא קלוש קי"ל ביו"ד סי' צ"ה דאסור לכתחלה ואם בישל במזיד הוי כמבטל איסור לכתחילה דאפילו באיס' דרבנן כל שעיקרו דאורייתא אפילו לדעת המחבר בסי' צ"ט אם בישל במזיד אסור וא"כ בסי' פ"ז דמיירי לענין חיוב ופטור וע"כ איירי במזיד ולכך אם בישלן בדיעבד נמי אסור דהוי כמבטל איסור לכתחיל' אבל המנח"י והב"לחי איירו דנפל שם עצם ובכה"ג וודאי אינו אוסר מצד העצם ולכך פלפלו רק אי חיישינין שהי' בהם מוח

ולפי"ז לכאורה מוכח דעת מפורשים המובאים בפמ"ג סי' צ"ט סק"א בטו"ז דגם בעצמות יש ליחות מצד עצמם רק דנקל' הטעם מיהו יש עוד לישב בדרך אחר דבריהם דהנה כבר הקשו המפורשים לדעת הרמ"א דכתב כהא"ז דעצמות האיסור אין מצטרפין להיתר דקשה ממנ"פ אם יש להם ממשות יצטרפו גם לאיסור ואם אין בהם ממשות למה לא יצטרפו גם להיתר ולפי ענ"ד י"ל דהאו"ז חייש דנהי דמן הסתם אין בעצמות איסר ליחות אבל זהו רק עפ"י הרוב כמו כל דברים הטבעיים הם רק על פי הרוב אבל לפעמים או לאיזה מן העצמות יש בהם ליחות האוסר אלא דאזלינין בתר רוב וכל זה אם הנידון הוא דהעצמות יאסרו המאכל דיש לו חזקת היתר ואיכא רוב וחזקה להיתר ובכה"ג לכ"ע אין חוששין למיעוט אבל אם אנו דנין אם העצמות האיסור יצטרפו להיתר לבטל האיסור שעומד בחזקת איסור בכה"ג אין סומכין על הרוב מדרבנן ולכך אין מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר כן נ"ל להסביר כאן דברי האור זרוע

וא"כ י"ל דלכך בסי' פ"ז אוסר לבשל עצמות עם חלב משום דחיישינין למיעוט עצמות דיש בהן ליחות מבשר והיינו ג"כ לכתחילה דאין מבטלין איסור ברוב אבל אם מעצמו נפל כעובד' דמנח"י שפיר איכ"ל דשרי וסמכינין ארובא ולפי תי' זה איכא למימ' דרוב העצמות שאינם אוסרים הוא משום דאין בהם שום לחלוחית וכדעת המפורשי' המובאים בפמ"ג סי' צ"ט הנ"ל ואיכ"ל דאפשר דהוי נוטל"פ וכסברת מעלתו ני'

אמנם באמת דעת המחבר דפסק בסי' צ"ט דגם מצטרף להתיר ולבטל האיסור א"כ ע"כ לא ס"ל דאיכא מיעוט עצמות דיש בהן לחלוחית האיסור ולא שייך תי' הזה וע"כ ס"ל כתי' הראשון ולפי תי' הראשון נראה דבעצמו' יש בהם לחלוחית רק דיש בהם טעם קלוש וא"כ לא דמי לכלים דנפגם הטעם בו ולא שייך להתיר משום נטל"פ מ"מ נראה דוודאי אם הי' עצם של דבר איסור שפיר יש לחוש בו מטע' הנ"ל אבל בנידון זה שהי' עצם של בשר כשר וגם הקדירה שבישלו בה לא הי' בה חלב וא"כ הוי במאכל הזה נ"ט בר נ"ט ומשם נכנס להקדיר' הטעם הג' בקדירה וקי"ל בסי' צ"ה דאפילו בבישול שרי

ונהי דיש לפקפק על זה דהרי הפמ"ג בסי' צ"ה בט"ז הביא דנ"ט בר נ"ט לא מקרי אלא אם טעם הראשון הי' בכלי ושם איקלש אבל בבא הטעם הראשון להאוכל לא איקלש מ"מ בנידון הנ"ל שבא הטעם הראשון אל העצם דיש בהן לחלוחית קלוש ונתערב הטעם שבלע העצם ע"י הבישול עם הבשר בלחלוחית הקלוש שבתוך עצם בכה"ג לא עדיף מטעם ראשון הנבלע בקדירה ושפיר איכ"ל דמותר משום נ"ט בר נ"ט וא"כ כיון שבררנו אשר בנידון זה אין איסור משום עצם מצד עצמו כדמוכח מדברי מנח"י ובלח"י ואין חשש רק משום דבשלו העצמות בהדי בשר כשר ולא שייך חנ"נ אלא דהבלוע של בשר שנכנסה מתחילה בהעצמות ומשם להמאכל וממאכל להקדירה והוי נ"ט בר נ"ט דשרי בדיעבד

ובפרט לפי מה שצידד הפמ"ג בפתיחה להלכות בב"ח דאפילו אי טכ"ע דאורייתא מ"מ נ"ט בר נ"ט לכ"ע מדרבנן וכן צידד מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' פ"ו דבטעם שני למ"ד טע"כ דאורייתא דיליף מגיעולי עכו"ם אין למילף לטע"כ בדבר המותר שיהא נעשה איסור ונהי דדחה הפמ"ג לגמרי דין זה מ"מ סברא גדולה הוא ושמואל דסובר דנ"ט בר נ"ט שרי וקיל טעם דאיקלש וכו' ולכך נראה לפי ענ"ד בנידון הנ"ל להתיר הכלים שאינם ב"י והנראה לפי ענ"ד כתבתי דברי ידידו החותם באהבה רבה ודורש שלומו

הק' משה שיק מברעזאווע

, תשובה ק"ט

בדין כלים הבלועים מבב"ח שהאו"ה כלל כ"א כ' דמותר למוכרם לגוי הנה לשון הטור וש"ע בסי' צ"ד סעי' ג' דכ' דאסורי' בהנאה נראה דצריכים דווקא שבירה וכמ"ש הבאר היטב שם והטור לטעמי' אזיל שאוסר באו"ח סי' ת"נ להשכיר כלי חמץ לגוי וה"ה מכירה משום דהכלי אסור בהנאה אבל טעמא דהא מילתא צ"ע דהא הסכים הטור וש"ע עם הר"ת בתוס' ע"ז דף ל"ב ע"ב ד"ה והא וכו' דאין איסור בכלים הבלועים מאיסור הנאה משום רוצה בקיומו ע"י ד"א ולכך התיר ליתן בו דבר יבש ולהטור אפילו צונן לח ולהש"ע דאסור צונן לח הוא רק משום גזירה שמא ישהא מעל"ע כמ"ש היש"ש פ' כ"ה סי' מ"ו

ונהי דזה שרי רק באקראי בעלמא כמ"ש הש"ך והפר"ח בסי' צ"א ובמנח"י כלל פ"ה משום חשש שמא ישכח וישתמש בחמין מ"מ מדמותר באקראי צריך לומר דאינו אסור משום רוצה בקיומו ע"י דבר אחר וגם קי"ל כהסכמת האחרונים ביו"ד רסי' ק"י דרשאין למכור שאר איסורי הנאה שנתערבו ונאסרו מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו וא"כ אמאי יהא אסור למכור הקדירה לגוי וה"ה אם נתערב איסור בליעת בב"ח בפת וכיוצא יהא מותר למכור לגוי חוץ מדמי איסור וכמ"ש הפמ"ג בפתיחה לה' בב"ח ובפר"ח באו"ח סי' תס"ז פסק נמי כהמרדכי דאפילו אינו מפורש בהדיא חוץ מדמי איסור כיון דאינו אלא בלוע וטעם וידוע דאין הגוי נותן מעות עבור זה מותר למכרו עיי"ש וא"כ למה יהא כאן אסור למכור הקדירה הבלוע מבב"ח

אמנם בדגו"מ סי' צ"ד סק"ג נראה דס"ל דחמץ שאני כיון דרוצ' לאחה"פ ליהנות מן הכלי חשוב טפי כרוצה בקיומו ע"י דבר אחר דומיא דחרס הדריינוס ונראה דהיינו כפי' הסמ"ג המובא ביש"ש פ' כ"ה סי' מ"ו הנ"ל ולדבריו נראה דס"ל בכלי חמץ גם להשתמש יבש אסור להטור וכ"ש להחם חמין ולכך הביא בש"ע סוסי' ת"נ דיש חולקין ומתירין להחם ומיושב בזה קושית המג"א שם סקי"ב דהדגו"מ לשיטתו ולפי"ז נראה דדווקא בחמין אסור להשכיר או למכור אבל בכלי שנבלע מבב"ח באמת מותר למוכרו לגוי ומה שכתב דאסור בהנאה היינו שאר הנאות

אבל הלשון לא משמע כן דנקט אסור בהנאה וכן משמע בלשון הב"ח בסי' צ"ד וקשיא כנ"ל וצריך לומר כמ"ש המג"א בסי' ת"קנ ס"ק י"ב הנ"ל דהטעם משום דכשם שאסור ליהנות כך אסור להנות לגוי איסר הנאה ולכך במידי דאכילה אסור עיי"ש אפילו למכו' הכלי לגוי ונהי דהנאה שייך רק כשהוא ב"י מ"מ בסתמא לא חילקו משום גזירה אטו ב"י דכשם שאסור ליהנות כך אסור להנו' אמרו זהו טעם שכ' המג"א

ולפי"ז צ"ל הא דהתירו למכור חוץ מדמי איסר שבו היינו באיסור משהו דלא שייך בי' הנאה שמשהו אין בו הנאה ואינו מהנה הנכרי בזה ואפילו ביבש ביבש דהיינו חביות בחביות קי"ל ביו"ד סי' קל"ד דשרי והיינו משום דמה"ת ברובא בטל ואין כאן אלא איסור דרבנן ובדרבנן אמרינין לא אפשר ולא קמכוון שרי ואפילו בפסיק רישא לדעת התה"ד המובא במג"א סי' שי"א אבל היכא דאסור מה"ת דהיינו בכדי נתינת טעם י"ל דאסור להנות כן נראה לפי ענ"ד להסביר סברת המג"א ולדידי' אסור למכור כל שנבלע מבליעת בב"ח או אוכל שנבלע בו בכדי נתינת טעם

ולדבריו צריך לומר הא דע"ז דף ס"ה ע"ב דהתיר רבא בכרי של חטים שנפל עליו יי"נ מיירי בסתם יינם או רבא לשיטת רש"י דסובר טע"כ דרבנן וכן אנו מורין הלכה למעשה היכא דנאסר