מהר"ם שיק יורה דעה נח

כיון דלענין הטומא' הועילה השחיט' וסילק' ממנה אבמה"ח כדאית' בחולין דף קכ"ח ע"ב דאינו מטמאה וכיון דלישראל לענין טומא' סילקה אבמה"ח גם לב"נ מסולק אבמה"ח וטריפה לישראל איסר אחר הוא עיי"ש שביאר היטב והכי קיי"ל ומורין בי' מדרשא וא"כ גם כאן כן וא"כ באמת קשה תי' הראשון שתי' דעל מציעות' קאי

ותו קשיא לי מדף קכ"ח ע"א דאמר ר"פ בהכשר קודם מחשבה פליגו וכו' ופרש"י בד"ה בהכשר וכו' דאסור לב"נ ודברי רש"י מוכרחים דאל"כ למה לי מחשבה הא הוה כבשר דעלמא ולא בעינן מחשבה עיין פ"ג דעוקצין משנה א' וב' וא"כ קשיא על הש"ך הנ"ל אמנם לאחר העיון ראיתי כי שפתי כהן ישמרו דעת ושפיר כ' הרשב"א והר"ן דמותר אבר מדולדל לב"נ דלכאור' הא דאמרינן שחיט' אינו עושה ניפול אבל מיתה עושה ניפול לכאור' גז'ה

אמנם כד מעיינין נמצא בזה טעם לשבח בחולין דף קכ"ב ע"ב מבואר לר"י בחותך מן המפרכסת בטמאה חייב משום אבמה"ח וביאר שם הר"ן בשם הרמב"ן דטעמו דהא דכתיב בשר בנפשו היינו אפילו מקצת נפש בתוכו אסור משום אבמה"ח והנה אבר מדולדל מדלא מסרח ע"כ הוא מחובר עדיין במקצת חיות עם הבהמה וא"כ כששוחט או שמתה הבהמה יוצא מן אותו המדולדל מקצת חיות ומקצת לא יצא וא"כ כיון דבנפשו אפילו מקצת נפש בכלל יהא אסור משום אבמה"ח. אמנם בשחיטה גלי קרא וזבחת ואכלת כיון שזבח אפילו עדיין מפרכסת ואית בי' מקצת חיות מותרת אבל ע"י מיתה אם לא נשאר אלא מקצת חיות נמי אסור משום אבמה"ח ולכך אבר מן המדולדל גבי נשחטה ויצא ממנה מקצת חיות בשחיט' הרי קי"ל דמהני בשחיטה אם יצא מקצת חיות ולכך גם אותו אבר מותר מה"ת משא"כ במיתה דבעינן שיצא ממנה כל החיות וכאן לא יצא רק מקצת חיות ולכך עושה ניפול ואסור

וכל זה לישראל אבל לב"נ אין חילוק ולעולם אבר המדולדל אסור משום אבמה"ח כיון דנשאר בו מקצת חיות וכל זה קודם מ"ת אבל משנתנה התורה ונתחדשה הלכה לישראל אמרינן לב"נ מי איכא מידי ושרי גם לב"נ ע"י שחיטה וכל זה למאן דסובר מי איכא מידי אבל ר"פ לשיטתו דסובר בחולין דף ל"ג ע"א הא טעמא קאמר וסובר דלענין שחיטה לא אמרינן מי איכא מידי ולכך סובר בחולין דף קכ"ח ע"א דאבר המדולדל אפילו נשחטה אסור מה"ת לב"נ וכן לפי התי' דר"ל דר"י על המציעותא קאי צ"ל דל"א מי איכא מידי ולכך אסור לב"נ אבל לפי תי' בתרא שפיר סובר מי איכא מידי וכדמשמע מלשון ר"י דף קכ"א ע"ב דווקא בטמאה איכא אבמה"ח במפרכסת ולכך ג"כ פריך בפסחים לר"י שם מאבמה"ח ולא מוקי לה כראב"י בחולין דף ל"ג ועכ"פ לדינא דקי"ל מי איכא מידי שפיר פסק הש"ך דאבר מדולדל מותר לב"נ וא"ש וגם התוספתא הנ"ל דמייתי הפר"ח מלבד שתי' לעיל תירץ נכון יש לומר עוד התוספתא מיירי מה שנאסר לב"נ והיינו קודם מ"ת ואז אפילו אבר מדולדל הי' אסור לב"נ כמו שאר אבמה"ח והתוספתא בא רק לאשמעינן דבנפשו נמי אפילו מקצת נפש בכלל וא"ש הכל

והנה ראיתי אותך מסתבך בפי' מהו בשר מה"ח ומהו אבמה"ח עיין בלשון רש"י בחולין דף ק"ב ע"ב כיון דכתיב לא תאכל הנפש משמע דומיא דנפש שאינו חוזר אבל בשר גזעו מחליף עיין בחולין דף קכ"ח ע"ב ולכך אפילו בחותך כזית בשר מאבמה"ח שיש בו בשר וגידין ועצמות אם לא הי' בשר מה"ח נאסר הי' מותר כיון דעושה חליפין ולא מקרי נפש ויפה כ' הרמב"ם בחותך מקצת מן הטחול וכיוצא דחייב משום אבר מה"ח דהנך אין גזעו מחליף כדמוכח בחולין דף נ"ה ע"א דעושה טריפה בנחתך וע"כ לא הדרא בריא ולכך שפיר מקרי אבר מה"ח ולפי"ז נראה בחותך ניב שפתים נמי אבמה"ח מקרי עיין בחולין דף קכ"ח ע"ב

תשובה פ"ב עוד להנ"ל

ומה שהקשית בהוריות דף ג' ע"ב דאיך פסק הרע"ב כר"א הא ר"א לטעמי' דמחייב א"ת על חתיכה אחת כדמשמע מלשון הש"ס שם אר"ז משל דר"א וכו' לפי ענ"ד לא קשה מידי דנראה דבכה"ג איקבע איסורא דהרי קודם שהורו הב"ד בוודאי היו מחוייבין עליו קרבן ואחרי שהורו לא היו מחוייב עליו קרבן ועכשו שחזרו ולא שמע עדיין ולא ידענו אי הדרא לאיסורא קמא או לא הוי איקבע והראי' דהרי רע"ק סובר שם כר"א בהוריות אע"ג דסובר בכריתות פ"ה משנה ד' ובתוס' יו"ט שם דאיקבע בעינן וע"כ דזה הוי איקבע וא"כ אי נימא דלשון הש"ס דווקא דמדמה לה לחתיכה אחת היינו לר"ז שהוא מרא דהאי מימרא ור"ז סובר בכריתות דב' חתיכות בעינן משום אפשר לברר איסורו וכאן א"א לברר ודמיא לחתיכה אחת אמנם לדידן דקי"ל כר"נ בכריתות דטעמא משום איקבע. א"כ גם כאן איקבע ושפיר מחייב עלה ובזה אסיים ידידך הדו"ש תמיד: הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה פ"ג

החיים והשלום וכל טוב לידידי הרב המאוה"ג מוה' נפתלי סופר נ"י אבדק"ק קאדעלבורג יע"א

מכתבו קבלתי ומה שביקש ממני חות דעתי בענין שומן אווז שהשאיר חולה אחד בביתו ומסר המפתח לגוי ונסע לבית החולים שבפ"ב ושם מת ומיד שלחו ולקחו המפתח מיד הגוי ועתה אומר ישראל אחד ששימש את החולה שהוא מכיר את השומן בט"ע אם נוכל לסמוך עליו שהוא ע"ה הנה כיוצא בו הביא בפמ"ג בסי' ס"ג בש"ך ס"קיא בשם נ"ש דאם הוא ת"ח סגי לי' בט"ע כ"ד ובע"ה בעינן ט"ע גמור ובפמ"ג כ' דאין חילוק ולעולם בעינן קודם שנמסר ביד גוי ששבעתן העין מכיר אותן וכ"כ בנוב"י מהדו"ת חלק אהע"ז סי' ס"ב שזה כוונת המחבר ולעולם גם המחבר ס"ל כמ"ש הנוב"י מהדו"ק בחאהע"ז סי' ל"ט דיש לסמוך גם על ט"ע כ"ד והוא דעת התוס' בחולין דף צ"ה ע"א ובפר"ח סוסי' קי"ח הביא ג"כ בשם האגודה כיוצא בזה בשומן דנאמן בט"ע וא"כ נראה דגם בנידון הנ"ל נוכל לסמוך על טביעת עין

אמנם הרשב"א כ' דבעינן ט"ע גמור ואולי לא הי' לו ט"ע גמור מ"מ הא קי"ל בסי' קי"ח סעי' יו"ד כל שאין לגוי הנאה מהחליפין לא חיישינן לחליפין מיהו המהרי"ט בח"א סי' ג' וח"ב סי' י"ב הביא ראיות להחמיר ולומר דחוששין לחליפין אפילו אינו נהנה עיי"ש והפר"ח דחה דבריו וכן במנח"י כלל ל"ב האריך והנרא' לפי ענ"ד מלשונו דגם הוא לא ס"ל דחיישינן בכדי להכשיל החליף אלא משום דלפעמים צריך דבר לצורך שעה וקשה עליו לטרוח להביא מעלמא דבר זה ולוקח ממה שהופקד אצלו ושוב משלימו אח"כ מן השוק ולוקח מגוי עיי"ש בלשונו מיהו זה חוששין דווקא אם אין שום חותם וא"כ נראה כל שהופקד אצלו במדה ידוע ומזה הוי ג"כ סי' בינוני ונהי דאין להתיר עליו אבל הגוי יפחד שמא יתברר הדבר ומתירא אולי יכירו הגניבה ולזאת צריך שוב טרחא להביא מדה במדה ולהשוות אותה כמו שהיתה כדי שלא יהא ניכר בט"ע דהחליף וכל שאין לו הנאה לא חיישינן לאחלופי במקום ובאופן שצריך לזייף ולהטריח להשוות הערך בט"ע

וא"כ גם למהרי"ט כאן דכאן הי' וכאן נמצא ואין כאן ריעותא והגוי מרתת לאחלופי אין חוששין שמא החליף ומדברי הב"ח בסי' ר"א סעי' ח' נראה דאזיל בשיטת המהרי"ט דאפילו בלא הנאה חיישינן לאחלופי היכא דלא צריך להשוות מיהו הש"ך שם בס"ק כ' גם בכוונת הב"ח דבעינן דווקא הנאה ורווח ועכ"פ הוי בנידון הנ"ל ס"ס ס' אי סמכינן על טב"ע כ"ד ושרי ואת"ל לא סמכינן דלמא לא קי"ל כמהרי"ט אלא כל דלית לי' הנאה לא חיישינן ולפי מ"ש נראה דגם מהרי"ט מודה בכה"ג עיי"ש ושרי הא דלעיל לכ"ע והנרא' לפי ענ"ד כתבתי

תשובה פ"ד עוד להנ"ל

ומה שביקש ממני להודיעו דעתי בעובדא שבא לפניו דאחד נשבע בחלום שלא ילך לבית אמו שחלם לו שאמו הכתה אותו ועי"ז נשבע בחלום אם צריך היתר אע"ג דהוי נשבע לבטל את המצוה הואיל ומשמים השביעוהו חמיר טפי וכמ"ש הטו"ז בסי' ר"י ס"קד ולפי ענ"ד פשוט בנשבע לבטל מצוה דעלמא אפילו אם נשבע בכולל דבהקיץ חל וכן הך שלא לילך לבית אמו הוי כולל דגם אם אין אמו בביתה בכלל אפי"ה נראה דא"צ היתר דנהי דבנשבע לבטל מצוה בכולל חל מ"מ עבירה קא עביד ומצוה לאתשולי עלה ומן השמים אין משביעין לעבור עבירה דאפילו נביא שבא ואמר דנצטוה לעבור עבירה הורגין אותו דוודאי נביא שקר הוא ואפילו נביא מוחזק וצוה לעבור לשעה על אחת ממצות דקי"ל דשומעין כדכתיב אליו תשמעון אפי"ה אמרינן ביבמות דף צ' ע"ב דהטעם משום מגדר מלתא הוא אבל בלא"ה אין רשות לעבור ואין מצווין מן השמים לעבור וע"כ דאין החלום מן השמים אלא משד או מהרהורי דיומא ולא ניחוש לחלום המצוה לעשות דבר עבירה

מיהו היינו במצוה דעלמא דהוא חיובת בכל אופן אבל במצות כיבוד אם כמו בנידון שלנו דהש"ע ביו"ד סי' ר"מ סעי' י"ח הביא ב' דיעות אם האב אינו עושה מעשה עמו אם הבן חייב בכבוד אביו ולפי"ז אפשר דקמי' שמיא גליא דהאם הוא רשעה ואינה עושית מעשה עמה ואינו חייב בכבודה ולכך השביעוהו משמים שלא יכבדה ושפיר איכ"ל דבכה"ג לדעת הרמ"א דאינה חייב בכבודה ולא הוי נשבע לבטל מצוה ואיכא למימר דחיישינן על דברי החלום אולי משמי' השביעוהו וצריך להתיר לו כדין נשבע בחלום וכמו שפסק מעלתו נ"י דברי ידידו הדורש שלומו

הק' משה שיק מברעזאווע: