מהר"ם שיק יורה דעה מח

לאו לא וכ' שמצא בס' כרם שלמה שכ' שחכמי פראג התירו כנ"ל אלא שמעלתו לא נודע לו טעם הדבר. והנה. לשי ענ"ד הדבר פשוט להיתר אם אמנם סוף הדין הדק היוצא מהדקין הוא דין מסופק ואפילו לפי מ"ש הש"ע בסי' מ"ז סעי' ה' להתיר כ' הש"ך בסק"ז דווקא אחד אבל לא שנים מכל מקום נראה דהיינו דווקא בבהמה אבל בעוף אפילו שנים כשרים דהרי חילוק הזה להטריף שנים ולהכשיר אחד הוא או מפרשי' הא דאמרינין שני דקין היוצאין ממקום אחד הנאמר בחולין דף נ"ח ע"ב היינו על ב' דקין יתירין וע"ז אמרו דכנגדו בעוף כשרה ולפי פירש זה בוודאי הפי' דבעוף כשר דאין לומר כפי' הב' מפרשינין כנגדו בעוף היינו על המעי היוצא מהקורקבן לזפק שהרי לפי פי' זה לא קאי כלל על היוצא מן הקורקבן וא"כ גם לפי חומרא זו דבבהמה ב' טריפה מ"מ היינו בבהמה אבל לא בעוף

ותו בגוף הדבר לחלק בין אחד לב' הוא דבר תימה דכיון דעיקר ההיתר הוא כמ"ש הש"ך בסק"ו דהוא רק דלדול בעלמא ולא מצינו דיתיר טריפה אלא בכיוצא בעומד ודברי הראב"ן הם לשיטתי' במרדכי בפרק אלו טריפות סי' תרל"ו ובריאה בדרא דאונה דאמרינין דהיינו רבותייהו אפילו הרבה יתירות כשרים וכ"כ באמת הרמ"א שם בסי' מ"ז סעי' דאפילו הרבה יתירות בעוף דמה לי חד או יותר ותו הי' נראה לי דאפילו אי הוי מטריפות דק היוצא מהדקין א"א להטריף מטעם דחשבינין כאלו נטלו כל הדקין כיון דהאי דק אינו משמש כניסה ויציאה כלל ואינו כיוצא בעומד לא מסתבר לומר דנימא בי' כל יתר כנטול דמי וא"כ דין זה דדק היוצא מהדקין שיהא טריפה תליא בג' פירושים שהביאו הרשב"א והר"ן בפ' אלו טריפות שם בפי' כל יתר כנטול דמי

ולפי מ"ש הש"ע בסי' מ"ג דהפי' כל יתר כנטול דמי היינו כאלו ניטל כולו א"כ דק היוצא מהדקין כשר וא"כ הא דהחמיר כאן בדק היוצא מהדקין ע"כ דחייש לשיטת הרמב"ן דסובר דהוי כאלו נוטל ממקומו ואסור מטעם ניקב א"כ י"ל דגם דק מן הדקין אסור מטעם ניקב וממילא בהדרא דכנתא דפסק לעיל בסי' מ"ו דבנקב הדרא דכנתא חברו או הכנתא סותם א"כ במקום שיש לו סתימה דק מן הדקין כשר

ובזה יש לישב סתירת הש"ע שהקשו עליו דבסי' מ"ו סעי' א' משמע דגם דק מהדקין טריפה ובסעי' ה' פסק דכשר דבסעי' ה' כ' בהדרא דכנתא דק מן הדקין כשר והיינו כנ"ל במקום שיש סתימה כן י"ל מ"מ יהי' איך שיהי' בעוף קי"ל דק היוצא מן הדקין אם אינו ארוך יותר מאצבע כשר אפילו שלא במקום הפסד מרובה ולאו דווקא דק א' אלא אפילו ב' או יותר דיש לן סברות להתיר חדא בעוף פסקו אין טריפות כלל מצד יתר והב' דדק היוצא מן הדקין לא חשיב יתר וכיון שדק היוצא מן הדקין כשר נראה פשוט דאין חילוק בין המאכל שבתוכו קשה או לא ומה שחשש מעלתו ני' שלבסוף יתעכל המעי' לא שמענו כיוצא בזה מעולם וטינרא יוכיח שאדרבה הואיל ונתקשה כאבן עי"ז הדרא בריאתו

וגם בנידון דידן שהמאכל נתקש' זה אינו מצד המאכל בעצמו אלא ע"י ליחה או מוגלא ולבסוף יחזור אל בריאתו ויתעכל המוגלא והמאכל יתפרד ויהא לעפר ואין רופא אומן מהטבע שהטביע ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות ועכ"פ ע"י סמים המועלים לזה יש רפואה לזה וכל שאפשר לה שיעלה לה רפואה ע' שום אופן אע"ג שאנו לא ידענו לה רפואה כשרה כדאיתא בחולין דף נ"ד ע"א גמירי דאי בדרו לה סמא חיי

ומ"ש מעלתו ני' שישרו אותו מעל"ע לא ידעתי שרי' זו מה תועלת יש בה ולא מצינו שרי' זו אלא להבחין אם דבר זה שנתקשה אי בריא הוא או שנתקשה ונתיבש כדאיתא בנדה דף כ"ב ע"ב ואדרבה שם משמע כל דבר שאינו בריא אלא שנתיבש מועיל ותחזור ע"י שרי' מעל"ע וכיוצא בזה מובא בתבו"ש סוסי' מ' גבי עצם בלב ושריית צמקה הריאה אין לו ענין לכאן ותו אפילו נימא דאינו חוזר ונעשה כעפר מ"מ לא מחזיקינין שיתעכל עי"ז המעי'. וגדולה מזו אמרינן בגרעינה של תמרה הנמצא במרה וה"ה אבן כמבואר ביו"ד סוסי' מ"ב דכל שאינו יכול לינקוב כשר ולא אמרינן שיתעכל המרה עי"ז וגם הסני' דיבי' בעופות שנקראין בני מעים הטריפים יש להם עיולי ולא אפוקי לפי סדר הנחתם נראה דהנכנס לתוכן אינו יוצא מהם ותו אפילו אם הי' חשש שיתעכל המעי נראה דכשר ואינו נטרף על שם סופו כיון דעתה עדיין אין שום חולשא וחולי רק שמעכב הכניס' והיציאה אין סברא להטריף דבר שאין בו שום חולשה וכמ"ש הב"י בסי' מ' והחזיק דבריו בספר תבו"ש שם דאין להטריף על שם סופו אלא א"כ יש כאן עתה התחלת החולי או החולש' וכן הכריח שם בפליתי

ולי נראה ראי' גדולה לזה דבהדי' אמרינן בחולין דף ל"ז דטריפ' מחסרא וטריפה כשמה דנטרף בה מידי וכי תימא דעל שם סופו נקרא מחסרא כיון דלבסוף ינקוב או יחסר ויתעכל דבר מה א"כ הרי כ' התוס' שם בדף ל"ז ע"ב בד"ה ומה וכו' כיון דמתה אין לך חסרון גדולה מזו א"כ גם מסוכנת דסופה למות מחסרה אם נימא דנידון על שם סופה וע"כ דטריפה בעי' שיהא השתא מחסרה וכל שאינה מחסרה עתה הוא כשרה והטעם נראה לי דאז אם הי' אדם יודע תחבולה להוציא המחט ההוא היתה חי' וא"כ הקיצור רק מצדינו והוי כמו הנך דגמירי אי בדרי לה סמא וחי דכשר ומכח כל הנך טעמים נראה פשוט דאין חשש באלו דקין היוצאין מן הדקין אפילו אם המאכל שבתוכו קשה ראבן ובזה אחתום בשלום דברי ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה ס"ו

בע"ה חוסט יום א' אסרו חג דשבועות תרכ"ד לפ"ק

החיים והשלום וכל טוב להרב המאוה"ג המופלג בתורה וביראת כש"ת מוה' יצחק אייזיק פרידמאן נ"י אבדק"ק באיאם יע"א

מכתבו קבלתי וכו' וביקש ממני לחוות דעתי בנידון הלכה למעש' איש אחד עני בן טובים נחלה פרתו ועש' לה הרופ' רפוא' שניקב עם שטרימע"נט את הבשר שבין הצלעות הקטנות סמוך לחלק אחוריים עד הגיע לתוך הכרס ואז הוציאו השפוד ויצא כעין עשן רוח מן הבהמ' ונתרפאת ובשנה שעבר בסוף ימי הקיץ עשו כזה בגלילות שלו לערך בב' מאות בהמות ונתרפאו וחיים, המה עד היום ולא שם איש על לבו לישאל דין זה על בהמו' האלו ע' שאירע מקרה זאת לעני הנ"ל ושאל את פי מעלתו ני' ומעלתו ני' דעתו להתיר לו למוכרה לגוי וטעמו ונימוקו עמו דגוף הדין דכרס הפנימי שניקב מן צד הצלעות הוא פלוגתא דרברבתא בש"ס ופוסקי וטור וב"י ביו"ד סי' מ"ח ותה"ד סי' קע"ח כ' דספק פלוגתא דרברבתא א ורשאין למוכרה ואע"ג דהש"ך סוף סי' נ"ז כ' דווקא בספק פלוגתא רברתא דיש הרבה צדדין להיתר דומיא דספק דרוסה צידד מעלתו ני' דגם כאן יש צדדים להתיר דנראה עיקר כמאן דמתיר והאריך בזה וקשה עלינו להכריע בין הפוסקים. ולגוף הנידון הנה התה"ד בסי' קע"ח הנ"ל אתי עלה מכח תרי טעמא א' מכח ס"ס ושוב קאמר להתיר המכירה משום דמכיר' דרבנן ובדרבנן פסקינין וסמכינין אמאן דמקיל והמעיין בדברי התה"ד יראה דבריו קשים יעויי"ש ובאמת יש נפ"מ גדולה בין הנך ב' טעמים דלטעם שני איכ"ל דבמקום הפ"מ אפילו יחיד במקום רבים או גדול נגד קטן איכ"ל דפסקינן בדרבנן להקל במקו' שעת הדחק והפ"מ כוותי' כמ"ש הש"ך בסי' רמ"ב ולכהפ"ח בשום בשוה נוכל לסמוך להתיר למכרו כיון דמדרבנן הוא קי"ל כמאן דמקיל וה"ה די"ל להאי טעמא דמותר להשהות דשהי' דרבנן לחוש לתקלה ובדרבנן קי"ל כמאן דמקיל ועל טעם זה נרא' דסמוך הפליתי בסי' פ"ד שכ' להתיר בקמח שהתליע במילבע"ן אם אין ניכרים למוכרה משום דיש דיעות דברי' בטלה באלף ואע"ג שדיעה זאת היא דיעה יחידות ודחוי מ"מ כתב להתיר וע"כ מטעם שני שכ' התה"ד

אמנם לטעם הראשון משום ס"ס הא הסכימו האחרונים במנח"י בקונטרוס הספיקות ובסוף כלל מ"ו דקי"ל כמ"ש המהר י"ט ח"ב סי' ב' דאין עושין ס"ס ולא ספיקא דרבנן בידים וא"כ יהא אסור למכור ולעשות ס"ס אלא א"כ אם הספק הראשון או הספק השני עפ"י הרוב בחדא ספיקא ראוי להתיר ורק להחמיר לכתחלה בעי ס"ס אז רשאין לגורם בידים ולכך בעי' או שיהא ספק פלוגתא דרברבתא שיהא מצד הדין ראוי לסמוך על מאן דמתיר או הספק השני המכירה קבא קבא דקרוב לוודאי דלעצמו זבין ורק לחומרא בעינן ס"ס וזה רשאין לגרום וזה דעת הש"ך ביו"ד סוסי' נ"ז כן נראה לפי ענ"ד להסביר הדברים ובמנח"י בקונטרס הספיקות במחודשים הביא דעת הש"ך בשם יש מי שאומר עיי"ש ואף ע"ג דיש על כל אחד מן הטעמים לכאור' פקפוקים על הטעם הב' משום ספיקא דרבנן הוא הביאו האחרונים דספק דאורייתא וע"י גלגול נעשה דרבנן לחשוב אותו לספיקא דרבנן והוא מדברי מהר"י בן לב ח"ג סי' ק"ג ועיין כללים וסברות בזה בפמ"ג בכלל ס"ס סי' ק"י אות י"ט מ"מ הכא שאני דכשם דהפלוגתא על האכילה כך הוא פלוגתא על המכירה ובמכירה קי"ל להקל כיון דרבנן הוא ולא חשיב ע"י גלגול

ועל טעם ראשון משום ס"ס קשה לכאור' מהא דקי"ל ביו"ד סי' ק"י סעי' ט ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות לא מקרי ס"ס ולדעת מקצת פוסקים אפילו בדרבנן וצ"ל דהכא שאני וספיק' דפלוגתא דרברבתא עדיף בזה ועפ"י הקדמות הנ"ל יש לכוון דברי תה"ד בדרוסה הואיל ויש צדדים להתיר ואיכ"ל טעם ס"ס אמר טעמא דס"ס וכן בחשש שמא ניקב הוושט דעפ"י הרוב נשחט הקנ'