מהר"ם שיק יורה דעה רפג

אלא שראיתי בקונטרס כ"י של הגאון אדמ"ו זצ"ל שכ' תי' אחר דאיכ"ל כמו דאמרינין בפ"ק דמגילה לענין מה שאין הכפריז מקדימין בזה"ז ליום הכניסה משום דדווקא בראשונה שהיו ישראל בתיקונם היו מקדימין אבל אח"כ שנתפזרו אפשר דאפילו לאחר רובו של חודש לא נתגלה בבירור איזה יום קבעו הב"ד ר"ח וממילא דגם אחר רובו של חודש יש להסתפק ספק גמור בגלות וא"כ עדיין עמדה הקושיא הנ"ל של הר"ן והריטב"א הנ"ל דאיך אפשר לומר דאפילו מיתב לא יתבינין

אמנם נראה לפי ענ"ד לישב הקושיא בפשיטות לפי מ"ש במקום אחר בכמה דוכתי וכבר כ' כן הנוב"י בחיו"ד סי' נ"ד דאפילו בזמן שקידשו עפ"י הראי' אפי"ה עפ"י הרוב הי' יום הראשון יו"ט דאורייתא ורק משום חשש מיעוט עשו יו"ט שני דהרי העידו חכז"ל דמומות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר וכן אמרינין בר"ה דף י"ט דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר אע"ג דפריך שם ע"ז כבר כ' שם בפנ"י דאפי"ה עפ"י הרוב בוודאי כך הי' וא"כ כיון דבכל התורה כולה אזלינין בתר רובא וא"כ אפילו בזמן שקידשו עפ"י הראי' הי' יו"ט שני רק מדרבנן וכן הא דשמיני ספק שביעי הוא ג"כ רק מדרבנן החיוב סוכה ולכך שפיר איכ"ל לל"ב אפילו יתובי לא יתבו משום זלזול יו"ט דאורייתא ומיושב קושית הר"ן והריטב"א

אמנם יש לפקפק לכאורה על זה וכמו שהביא בספר עטרת חכמים להגאון המובהק ר' ברוך פרענקיל זצ"ל דאיכ"ל רוב זה הוי רובא דתליא במעשה שע"י השגחה וזריזות היו זהירים להשגיח במאוד על מולד הלבנה שלא יהיו צריכים לעבר וכיון דתליא במעשה לא חשיב רוב לר"ה בבכורות דף כ' וא"כ לדידי' איכ"ל שוב דהוי ספק דאורייתא ועיין בראש יוסף בחולין דף ט' שהביא פלפול בזה אי הא דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב אי הוי דאורייתא דלדעת התוס' שם נראה דהוי רק דרבנן וא"כ נראה דבזה גופי' פליגו הנך תרי לישנא דלל"ק דפליגו רק לענין ברכה אבל יתובי בוודאי יתבינין ס"ל כרבינא דרובא דתליא במעשה מה"ת לא הוי כרוב וא"כ הוי ספק דאורייתא ולכך לכ"ע מיתב יחבינין אבל ל"ב סובר כאינך מ"ד בבכורות שם דגם רובא דתליא במעשה חשיב רוב וא"כ אפילו בזמן שקידשו עפ"י הראי' לא הי' יו"ט שני רק דרבנן וה"ה לענין סוכה בשמיני ספק שביעי ולכך ס"ל דלר"י אפילו יתובי לא יתבינין

והנה. מצד הסברא נראה לי הוי ספק גמור וספיקא דאורייתא ל"ש ב"ת ול"ש תרתי דסתרו ול"ש אתא לזלזולי שהרי שניהם שקולים ספק יו"ט דהיינו שמיני וספק שביעי וחייב בסוכה מה"ת וחייב זה וזה לעשות שכן צוותה התורה דבכל ספק צריכין אנו להחמיר בכל צד וא"כ כיון דרחמנא צוותה כך מאי ב"ת שייך כאן או אתו לזלזולי או מאי תרתי דסתרו הוי כיון שכן צוותה התורה לעשות שניהם וממיל' אפילו אם אינם עושים היכר וודאי דאפי"ה צריכין לישב בסוכה ול"ש לומר דמחזי כמוסיף

וא"כ מיושב קושית הנוב"י הנ"ל על הראב"י דהוא כתב כן לדידן דאנן בקיאין בקביעא דירחא והוא וודאי ח' ורק רבנן חששו שמא יבוא לקלקולא בכה"ג חיישינן דמחזי כבל תוסיף וצריכין לעשות היכר כי היכא דלא להוי זלזול ליו"ט וודאי אבל בל"ק ס"ל דיו"ט הוי ספק דאורייתא וא"כ החיוב משניהם עליו היינו חיוב סוכה וחיוב יו"ט שמיני ול"ש כלל האי חששא ופריך הש"ס שפיר דלמא ס"ל כיון שבירך יו"ט ראשון שוב א"צ לברך ואפי"ה שפיר היו יושבין בסוכה ולא הוי מחזי כב"ת וכנ"ל

והנה הלח"מ בפ"ז מהלכות סוכה הקשה על הרי"ף שכ' הטעם דלכך יתובי יתבינן וברוכי לא מברכינן כי היכא דלא להוי תרתי דסתרי והקשה הרי כבר פליגו הרמב"ם והראב"ד הרמב"ם בסוף פ"ג ממעילה פסק דעל ספק מצוה אין מברכין והראב"ד שם השיג עליו דגם על ספק מצוה דאורייתא מברכין ורבינו יונה בברכות דף כ"א ביאר הדבר היטיב וכ' לדחות טעם הרמב"ם שכ' דלכך אין מברכין משום דברכות הוי רק דרבנן והוי ספק דרבנן וכ' שזה אינו דכיון דהתורה צוותה לנו בכל ספק שאנו מחוייבין לעשותו א"כ אם מחוייבין אנחנו לעשות מצוה זו והוי כוודאי ושפיר חייבין לברך מן התורה ואפילו להרמב"ם דס"ל ספד"א מה"ת לקולא ואיכא מ"ד דאפילו בספק מצוה ס"ל כן אפי"ה מדרבנן עכ"פ וודאי מחוייב וא"כ צריך לברך ג"כ ועכ"פ הרמב"ם לא ס"ל כן

וא"כ לדידן הא דיתיבו יתבינן אפילו אי הוי ספק דאורייתא מ"מ הוי רק ספק ועל ספק להרמב"ם א"צ לברך והה"מ כ' שם דהרי"ף ג"כ ס"ל כהרמב"ם וא"כ למה לי' להרי"ף לומר הטעם משום דהוי תרתי דסתרו ת"ל משום דישיבת סוכה הוי רק משום ספק ע"כ תוכן דברי הלח"מ. ובאמת הכ"מ הביא שם שחכמי לוני"ל השיבו על הרמב"ם והביא הרמב"ם בתשובתו שם ראי' מהא דיתיבו יתבינין ברוכי לא מברכינין והביא שם הכ"מ דהרמ"ה ושאר הראשונים השיגו עליו דבסוכה הוי הטעם משום תרתי דסתרו משום זלזול וא"כ אין ראי' משם ולפי מ"ש לעיל י"ל דראית הרמב"ם הוא מל"ק דאם הוי סד"א ל"ש חשש זלזול ולא תרתי דסתרו וכמו שכתבתי

אלא שאני תמה על לשון הגמרא בשבת לפי תירוץ אביי דאמר וודאי דבריהם בעי ברכה ס' דבריהם לא בעי ברכה ולכך דמאי אין מברכין עליו ופריך הש"ס אלא מעתה יו"ט שני אמאי מברכין ומשני כי היכא דלא לזלזולי בי' ולי קשה מאז אמאי נקט יו"ט שני הא גם יום טוב א' הוי ספק לפי מ"ש הצל"ח בביצה דעד ימי אביי ורבא היו מקדשין עפ"י הראי' וא"כ יום הראשון הי' ספק כמו השני

ואמרתי לישב דביו"ט הראשון שלפנינו יום ראשון ויום שני ואם בשניהם לא יעשה יו"ט בוודאי עובר על ד"ת דכבר כתב הרב מהרי"ט דאפילו להרמב"ם דסד"א לקולא מ"מ היכא דהוי תרתי דסתרו אסור מה"ת וא"כ יו"ט הראשון בוודאי צריך לשמור דדלמא לא ישמור יום ב' ותהא תרתי דסתרו ועיקר הספק רק על יו"ט שני ולכך נקט הש"ס יו"ט שני דהא אביי תירץ דלכך אין מברכין על דמאי משום דהוי ספק דדבריהם אף דהוי ספק דאורייתא מ"מ להרמב"ם לא הוי רק מדרבנן להחמיר ולכך פריך שפיר אלא מעתה על יו"ט שני אמאי מברכין. וע"ז משני שפיר דיו"ט שני משום הכי מברכין עלי' משום דלא ליתו לזולזולי' בי' ורבא פליג התם וס"ל דעל ספק דבריהם נמי בעי' ברכה. והיינו אם הספק הוא ספק דאורייתא אלא שמן התורה להקל ורק מדרבנן חייב כמו יו"ט שני בזמן שקידשו עפ"י הראי' בכה"ג בוודאי צריך לברך כמו על כל מצות דרבנן דאנו מצווין מלא תסור או מן שאל אביך ויגדך ומאי דאין מברכין על דמאי משום דשם רוב עמי הארץ מעשרין וליכא חיוב מה"ת כלל ועיקרו רק מדרבנן ולכך אין מברכין עליו והרמב"ם בפ"ג מחנוכה הביא על הא דמברכין על יו"ט שני דהטעם משום דאתי לזלזולא והלח"מ שם האריך הרבה בזה עיי"ש

ולפי הנ"ל נ"ל לישב דודאי יו"ט שני בזמן שקידשו עפ"י הראי' דהי' הספק סד"א ומדרבנן הי' ראוי להחמיר ולכך באמת אין צריך לטעם משום דאתו לזלזולא משא"כ ביו"ט שני דידן דלגמרי לא הוי רק דרבנן משום חשש קלקול ולא הוי כלל ספק דאורייתא ומן הראוי הי' שלא לברך ולזה צריכין בטעם דמברכין משום דאתו לזלזולי בי'

ולכאורה אמרתי לישב גוף דברי הרי"ף מקושית הלח"מ הנ"ל אע"ג דס"ל כהרמב"ם דעל ספיקא דאורייתא ג"כ אין מברכין מ"מ לכאורה בשמיני ספק שביעי הי' ראוי לברך לפי מה שהסברתי לעיל דלהכי אין מברכין על ספק כיון דמה"ת ספיקא דאורייתא לקולא ורק מדרבנן להחמיר והוי חיוב דרבנן ומשום ספק אזלינין לקולא וכל זה אי לית לן חזקת חיוב אבל באם איכא חזקת חיוב אוקמא אחזקה וצריך לברך והנה בסוכה בשמיני לכאורה יש לדמות אותו לחזקת חיוב דהרי סוכה לא מיפסקי לילות מימים והוי כיומא אריכתא וא"כ עד השתא וודאי הי' מחוייב ורק עתה אנו מסופקים אי חייב עוד או לא הי' לנו לומר דמוקמינין אחזקתי' וחייב לברך ולכך צריך הרי"ף לומר הטעם דמשו"ה אין מברכין כי היכא דלא להוי תרתי דסתרו

אלא דלכאורה יש להקשות על זה דא"כ מאי קאמר ר' יוסף נקוט דר"י בידך דהא ר"ה וכל גדולי הדור בסוכה הוי יתבו וכו' ומסיק גמירי דמאפר קאתו ולפי הנ"ל מאי ראי' מינייהו הא גבייהו לא הוי חזקת חיוב דהרי מאפר קאתו ולא הוי יתבו בסוכה כל ז' אבל באמת איכ"ל היכא דיתבו כל ז' בסוכה והי' לו חזקת חיוב באמת חייב לברך וצ"ע

אמנם נראה לישב עפ"י דברי הריטב"א בעירובין דף ל"ו שעמד שם על הא דאמרינין במקוה שנמדדה ונמצאת חסר אמאי לא אמרינין דמוקמינין הטהרות בחזקת טהרה וכ' לתרץ דלעולם צריכין אנו לדון מהיכן בא הספק דאם שורש הספק יש לו חזקה אז מוקמינין אחזקה אבל אם בתחילת שורש הספק ליכא חזקה רק עתה שעל הטהרות יש לן חזקה זה לא הוי ספק וא"כ ה"נ לא הוי חזקת חיוב כיון דהאי ספק הוי כוודאי ורק על האי גברא אית לן חזקה זה לא הוי חזקה וא"כ עמדה קושית הלח"מ

ולפי ענ"ד נראה פשוט דהנה כבר כ' הכ"מ שם דהא דס"ל להרמב"ם דעל ספק דאורייתא נמי אין מברכין זהו דווקא ספק שאירע כגון ספק כוי ואנדרוגינוס וכדומה אבל היכא דתיקנו רבנן זה לא הוי לן ספק דהרי אנן מכח וודאי אנו חייבין לעשות זה א"כ אף דעיקר תקנת רבנן הי' רק משום ספק מ"מ אנן מכח וודאי עבדינין ובוודאי הי' ראוי לברך לדידן דקי"ל דעל מצוה דרבנן חייבין לברך ולפי מ"ש למעלה גם על מה שתיקנו משום ספק דאורייתא ג"כ לרבא לפי מה דמסיק צריך לברך וא"כ שפיר קשיא לי' להרי"ף אמאי אין מברכין בשמיני ספק שביעי כיון דרבנן תיקנו אותו ואפילו אם נימא דמעיקרא לא הי' תיקון חכמים אלא היו