מהר"ם שיק יורה דעה רפ

סי' ת"ב

הנה מרן הגאון זצ"ל בחת"ס בחיו"ד סי' רצ"ה כתב בכוונת דברי הלחמו"ד שמצות פדיוה"ב הם ב' מצות נפרדות א) המצוה על האב וב') מצוה על הבן מצות האב מבן שלשים ואילך ומצות הבן משיגדיל ואין פדיון עצמו תשלומין למצוה של אביו אלא מצוה בפ"ע ולפי ענ"ד יש ראי' לדברי מרן זצ"ל מדברי התוס' בקידושין דף כ"ט ע"ב בד"ה ואזל וכו' שכ' דלכך פי' ר"י דאיכא חמש משעבדי כו' שעשאן אפותיקו וכו' והמהרש"א עמד שם דלמה צריך לומר שעשאן אפותיקו ודחק בזה ולדברי מרן זצ"ל ניחא דלפי הנ"ל כשמת האב נתבטל מצוותו וא"כ קשה איך יכולין לגבות מנכסי אביו וע"כ צריך לומר דאביו עשה נכסיו אפותיקו ואם יפדה עצמו מנכסים אלו הוא רק כגומר מצות אביו אבל בלא אפותיקו כיון שעתה מתחיל מצוה חדשה איך יוכל לגבות ממשעבדי שקנו כבר לצורך מצוה שהתחילה רק עתה

אמנם צע"ג הרי סוגיא ערוכה בבכורות דף מ"ח ע"א וע"ב דאם מת אביו לאחר ל' יום כבר נתחייבו הנכסים ושם פריך פשיטא ומ"ט דר"מ וא"כ קשה טובא לומר כפי' מרן זצ"ל בלחחמו"ד דפקע מצות אביו איך אפשר לומר דכבר נתחייבו הנכסים וצ"ע גדול ואפשר דע"כ לא קאמר הלחמ"ד אלא אם אין כאן נכסים ולא חל השיעבוד עליהן מתחילה ואז פקע חיוב האב ומתחיל חיוב חדש אבל בותחויבו נכסים לא פקע חיוב האב ומאן דפודה עושה רק זכות דאביו וגומר מצותו כן נראה לפי ענ"ד כוונת מרן הגאון זצ"ל

אמנם א"כ ליתא לתי' הנ"ל לתרץ דברי התוס' ועמדה קושית מהרש"א לכן נראה לישב בענין אחר דהתוס' באו לישב קושיא אחרת דלכאורה קשה דשם בבכורות מסיק דלכ"ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ונראה דלכאורה מצד ב' טעמים אינו גובה ממשעבדי למ"ד שיעבודא ל"ד א) משום דלא נשתעבד כלל מן התורה והב') אפילו אי נשתעבדו מ"מ משום פסידא דלקוחות לא גבי דבדר"פ עצמו יש ב' לשונות דבקידושין דף י"ג ע"ב קאמר משום דלית לי' קלא ובסוף ב"ב קאמר משום דשיעבודא לאו דאורייתא וס"ל לתוס' דאפי' אי אמרינין דהוי ככתובה בשטר מ"מ היינו לענין קלא אבל לענין שיעבוד בעינין דווקא שיהא מפורש בשטר וכפירש"י בגיטין דף נ'

וע"ז אמר שם בבכורות דלכ"ע לאו ככתובה בשטר מפורש השיעבוד וממילא בכה"ג שיעבודא ל"ד ולא יכול לגבות מלקוחות אבל אם עשאה אפותיקו בע"פ א"כ משועבד מה"ת אלא משום דלית לי' קלא לא גבי וע"ז מועיל לר"י דכתיבה בתורה משוי קול כן נראה לפי ענ"ד. סימן ת"ג בעזהי"ת שיל"ת פה האליטש יום ג' ב' דר"ח תמוז תקצ"ד לפ"ק. בעזרת צורי ומשגבי אתחיל לרשום מה שחנני ה' בשהלי בלמדי ספר תוה"ב להרשב"א זצ"ל [והוא מסומן על ספר תוה"ב והעתקתיו כאן כדי למלאות מספר הסימנים לת"י סימנים כאשר יבואר טעמי ונימוקי בההקדמה]

כלל א) דיני כותיים. אות א) במ"ש התוהב"י ונעשו נכרים גמורים וכו' לשון זה של הרשב"א יבואר לקמן אי"ה וראשונה אבאר בעזה"י מקור הדין עפ"י התורה וחכז"ל בכמה מקומו' מהש"ס פליגו אי כותיים גרי אמת הן או לא וכמה סתמי שסתם רבי כמ"ד גרי אמת במתניתין ר"פ שלשה שאכלו ועוד שם ברכות סוף פרק ח' כותי שברך וכו' ובסוף פ"ז דנדה ובכל אלו המקומות ועוד משאר המקומות מבואר מהר"מ בפי' המשנה והרע"ב דפסקו נמי דגרי אמת הן וכן מוכח מלשון הרמב"ם פ"ו מעבדים דין ו' ומ"ש התיו"ט בפ"ז מנידה מ"ד דאנן פסקינין דגרי אריות הן צ"ע וכבר הקשה נמי בתוס' חדשים ואי"ה יבואר לקמן בסימן ג' רק דקשה מרב אשי דס"ל בחולין דף ג' ע"ב דגא"ר הן והוא בתרא וכן הקשה בפמ"ג בסי' ב' ובלא"ה הוא מלתא דתמוה כיון דכמה סתמא דלא כוותי' א"כ מאי איכפת לי' לרב אשי אי גם האי סתמא סובר כן ומאי אולמא וכו'

ונראה דהנה התוס' כתב שם דמאן דקא סבר גרי אמת סובר דנתגיירו לבסוף וכוונת התוס' נראה דל"פ במציאות אי נתגיירו לבסוף ממש כ"א ואחד כשאר גרי צדק וכמו שהשיג על כיו"ב הרמב"ן והריטב"א בחידושם לקידושין דף ע"ד אלא כוונתם כמ"ש הרמב"ם בסוף פ"ח דברכות בפי' המשנה דבאורך הימים קבלו התורה והיו מקפידין על המצוות והוחזקו שהיו מאמינים בדתינו עיי"ש

וכוונתו נראה ע"ד שכ' הרמב"ן בחידושיו שם אלא שהוא בהיפו' מהנך י"א דבדור הראשון לכ"ע היו גוים גמורים אלא שלבסוף הואיל והוחזקו בתורה ומלו את בניהם וטבלו לקרים ולנדת' חשבו להו כגרים וס"ל להנך מ"ד דכל כי האי גוונא חשיב גר אמת וכדאיתא ביבמות דף מ"ה ע"ב בההוא דקרו לי' בר ארמייתא וכו' וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והש"ע ביו"ד סי' רס"ח סעי' ג' ביו"ד ואידך סבר דבכה"ג לא חשיב גר ומעיקרא רק גרי אריות הוי אבל בוודאי נמי מודו דהלכו בדרכי ישראל ולא עבדו באורך הימי' ע"ז עד שמצאו להם דמות יונה וכו' וכן כ' התוס' בגיטין דף כ"ה בד"ה הלוקח יין וכו' וא"כ לדעת הרמב"ם שכ' הב"י בש"ע יו"ד סי' ב' דנכרי שאינו עובד ע"ז מותר לאכול מה"ת משחיטתו וא"כ מאי קאמר ר"א דגרי אריות הן מ"מ כיון דאינם עובדים ע"ז הרי שחיטתן מותרת

אלא דאיכ"ל דר"א קאי רק על לכתחילה דמ"מ לכתחילה אסור להניח להם לשחוט ואפשר דגזרה קדומה הוי בנכרי שאינו עובד ע"ז ומוקי למתני' לאחר גזירה ובזה נמי מיושב קושית התוס' בחולין דף ה' ע"ב ד"ה ר"ג ובית דינו וכו' על רש"י שם ועפ"י הנ"ל י"ל ר"א מודה דגרי אמת הן לענין כל הדברים וכסתמא דמשניות רק דסובר כמ"ש הרי"ף והרמב"ם בפי"ג מאיסורי ביאה גבי ההוא דקרו לי' בר ארמייתא ביבמות דהא דמהני מי לא טבל לקריו היינו דווקא בדיעבד אבל לכתחילה לא חשיב גר אלא המתגייר ממש בפני ג' וקיבול עליו בפני ג' כדינו וע"ז קאמר ר"א דגרי אריות הן ר"ל הדור הראשון וממילא הדור האחרון לא חשיבו לענין לכתחיל' כגרי צדק וא"כ כיון דלכתחילה אסור ליכא לאוקמי' מתני' דהכל שוחטין אפילו כותיים כאביי ורבא וא"כ לפי"ז א"ש לדינא דאוריית' כותיים גרי אמת הן דענין דיעבד אבל לא לענין לכתחילה להניח לשחוט כותיים ובזה איכ"ל דקי"ל כרב אשי

ומאי דקשה לר"א דעדיין יש לאוקמי' למתני' כאביי ורבא אלא במקום כותיי יאמר צדוקי דדיני ככותיי כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מעבדים אין כאן מקומו לבאר וצ"ע כ"ז מעיקר הדין [ועיין לקמן כלל ב' סי' ב']

סי' ת"ד

ב) לשון הרשב"א שם אח"ז מצאו לכותיים שקלקלו ועשאום כנכרים גמורים כדאיתא בחולין דף ו' ע"א והנה בטעם הדבר שגזרו עליהם ס"ל לרש"י דהוא דמצאו שמיעוטן קלקלו בהר גריזים ואף על גב דאנן לא קי"ל כר' מאיר דחייש למיעוטא מכל מקום כאן כדי להרחיק מהם ושלא יטמעו בהם גזרו עליהם בעילה כל שהוא דאי לא דמצאו שקלקלו לא הי' להם לחכמים מקום לתלות וכעין שכתב התוספות בשבת דף י"ו ע"ב ד"ה אף בנות כותיים וכו' אמנם הרמב"ן והרשב"א וסייעתם כתב דבימי ר"א ור"א כולם או רובם קלקלו ונעשו מומרים לפ"ז וגם בחילול שבת נחשדו כדאיתא בירושלמי בפ' בתרא דע"ז הלכה ד' ובשאר דברים וא"כ בכותי שאין אנו יודעין מה טובו אין אנו צריכין להגזירה וע"כ הא דאנו צריכין לגזירה היינו אפילו בכותיי חבר שאנו יודעין בו שלא קלקל אפי"ה גזרו ועשאון כגוים גמורים

ולהרמב"ן מדוייק שם הגמרא דלגבי ר"מ אתא האי סבא וכו' אם בעל נפש אתה וכו' אבל בימי ר"א ור"א אמר לית כאן שומרי תורה משמע שקלקלו לגמרי וגם יש לישב בזה מה שמקשים על הש"ס דקאמר אי לשחיטה ויי"נ מהתם גזר וכו' וקשה בפשיטות הו"ל להקשות האיך שלחו לקחת מהם יין הא מהתם גזר ולהנ"ל י"ל דבוודאי ידע הש"ס דלא קבלו הגזירה בימי ר"מ אלא דסבר הטעם דלא קבלו הוא משום דא"א לעמוד בו וכפרש"י ז"ל וע"ז הקשו דהשתא דאפשר לעמוד בו למה לי טעם חדש דלית כאן שומרי תורה תיפוק לי' מהתם ר"ל מטעם דהתם ר"ל שמצאו להם דמות יונה וכו' ומשני אינהו וכו' וכפירוש הרמב"ן דהא דלא קבלו אין הטעם משום דלא אפשר אלא דלא קבלו עלייהו דלא הוי רובם שקלקלו אלא מיעוטן הוא דקלקלו אבל ר"א ור"א דאתו עלה מטעם דלית כאן שומרי תורה קבלו מנייהו

והנפ"מ בין הרמב"ן ורש"י דלהרמב"ן וסייעתו לענין דברים שהמומר פסול כותי נמי פסול מדינא כגון לענין שחיטה ויי"נ כל זמן שלא ידענו מה טובו דכל דפריש מרובא וכו' אבל לרש"י לענין כל הדברים רק מדרבנן פסול ובכותי חבר גם להרמב"ן הפסול רק מצד הגזירה אמנם ברמב"ם בפי' המשנה סוף פ"ח דברכות שהבאתי לעיל עיי"ש לשונו משמע דמעיקרא רק החזיקו אותם שמאמינים בדת הישראלי אבל לאחר שמצאו להם דמות יונה החזיקו אותם בהיפוך ואתגלו בהתייהו דלא כוונו מעולם לשם הקב"ה עיי"ש וא"כ משמע דמדינא הם כגוים עיי"ש ויבואר אי"ה בסי' ג' בסמוך (והוא בסימן ת"ה) ועכ"פ לכל מר כדאית לי' היכא דהם כגוים (רק מדרבנן) או אפילו לקולא נמי דינם כגוי או לא דבר זה יפרד והי' לג' ראשים כאשר יבואר בסימנים הבאים לפנינו