מהר"ם שיק יורה דעה רעז

בחו"מ סי' קס"ג דבני העיר יכולין לכוף זא"ז בדברים שהם מצרכי הקהל כגון לבנין מקוה או ביהכ"נ או לדיינים ובאו"ח סי' נ"ג מבואר דלקבל רב מופלג הוא קודם לחזן וא"כ כיון דבחו"מ סי' ט' קיי"ל דמחוייבין להעמיד להם ב"ד בוודאי יכולין לכפות זא"ז על זה כל בני הקהל אפילו מיעוט את הרבים ומשתעבדים עצמם על השכירות וה"ה דיכולים לשעבד את כל הבאים לקהלתם לאחר זמן הרוצים להיות עם ציבור שניהם ביחד והשכר שקוצבין גם המה משועבדים עליו

ואע"ג דבלשון הפוסקים מצינו שנקרא זה פרס ופרס כ' רע"ב בפ"א מאבות מ"ג דהיינו מה שאדם נותן ואינו מחוייב ועיי"ש בתוס' יו"ט מ"ש היינו לענין דהמקבלין צריך להיות אצלם בערך פרס ואינו רשאין ויכולין לתבען ועיקר דברי מרן זצ"ל הם מחו"מ סי' קס"ד באופן שהוא נתקבל לרב אצל ציבור שקבלו אותו עליהם והשתעבדו וא"ז ומוכרחין ליתן לו שכר בשביל שהוא מוכן להורות להם בכל מה שצריכין בעניני התורה ומשמש אותם ועי"ז משעבדן עצמם ואת הבאים אחריהם וא"כ דברי מרן זצ"ל נכונים וברורים

והנה לפי המנהג הקהילות רגילין להטיל החיוב לצורך צרכי הרב בשני שרים א' דבר הקצוב לכל שבוע ושבוע להספיק להרב מזונותיו וזה יכול הרב לתבוע אבל הרי הרב לא לבד למזונות הוא צריך ויש הרבה צריכים חוץ מצרכי המזונות הנצרכים לו מידי יום ביומו לזה שוב יש תקנות הקהילות להספיק לו מתנות מן החתונות ושאר מתנות מענינים אחרים וע"ז באמת לא נמצא שום תקנות קדמונים אלא כל קהל וקהל עושין להם תקנה כמה יתנו להם בענין רח"ש ובאיזה קהילות התקנה לתת לפי ערך מכל מאה ובאיזה קהלות המנהג ליתן שוה בשוה מכל חתונה וזה אין הרב יכול לתבוע כפי רצונו אלא מגיע לו כפי תקנות הקהל ואין יכולין להביא לזה ראיות מקהלת אחרות אלא כל קהל וקהל צריכין לשום עינא פקיחא להספיק את הרב שלהם לפי הצורך וכל מקום ומקום לפי ערכן צריכין לתקן תקנות בענינים כאלה וכך הוא מנהגי קהלות קדושות מאז ועד עתה

ולפי האמור למעלה מבואר דהיינו דווקא מה דמהני תקנות הקהל בענין רח"ש או כיו"ב על הציבור דווקא על אלו דשייכים לאהדדי או שהן באין אח"כ להתחבר עמהם להיות מקהל שלהם כדקי"ל בחו"מ סי' רל"א דמסיעין על קיצתן אבל על האנשים הבאים מעלמא אין להקהל כח לכוף אותן ליתן להם כפי התקנה וכן הוא המנהג בהרבה קהלות שאם א' מהמחותנים איננו מיושבי העיר ולא שייך לגליל ולקהל זה אינו נותן רק מחצית רח"ש

אמנם אפי' שניהם מעיר אחרת מ"מ כבר כ' הנוב"י מהדו"ת בחלק אה"ע סי' פ"ג דכבר נהגו דאין רב אחר רשאי לסדר קידושין באתרי' דחברי' וממילא כיון שצריכין רשות מן הרב א"כ מן הסתם ממילא מן הראוי שמחוייבים ליתן להרב מרא דאתרא כפי התקנה שתיקנו הקהל או כולו או מקצתו דהיינו שהקהל צריכין לתקן זה בפירוש דמי שצריך להרב שלהם שיסדר להם קידושין או לאיזה ענין צריך ליתן כך וכך כן נראה לפי ענ"ד בענין הזה ואחתום בברכה ידידו הדו"ש

ה"ק משה שיק מברעזאווע

תשובה שצ"ז שייך אחר תשובה רצ"ד

לשנה טובה יכתב ויחתם כבוד הרבני המופלג בתורה כש"ת מוה' יקותיאל אל ווייס נ"י בעיר שאלל יע"א

הנה קבלתי שוב שנית מכתבו ע"ד הדרע"ש מאשי"ן שצידד מעלתו נ"י להתיר דאפשר לומר דדישה ההוא לא מקרי מלאכה כלל ועוד כיון דהמלאכה ההוא נעשה ע"י עכו"ם ואמירה לעכו"ם בשאר איסורים הוי איבעי' דלא אפשטא בב"מ דף ק"ד לי"א וא"כ הי' אפ"ל ולצדד דהוי ס"ס דלמא אין כאן איסור כלל ואת"ל דהוי איסור דלמא אמירה לעכו"ם בכה"ג שרי ועוד האריך מעלתו נ"י אי ספיקא כה"ג מהני עכ"ל בקיצור והנה הדבר מבואר דבכלל דלא תחרוש בשור ובחמור לאו דוקא חרישה דה"ה לעשות בהם כל מלאכה אסורה והרמב"ם בס' המצות ל"ת רי"ח כ' להזהר מעשות מלאכה בכלאי בהמה יחד וכו' ובכל זמן שיעשה בהם מלאכה חרישה או דישה לוקה וכו' ר"ל שלא יחבר שניהם יחד במלאכה אחת מהמלאכות יעויי"ש וכיוצא בזה כ' החינוך מצוה תק"ן שכל מלאכת חרישה או דישה אם נעשה ע"י שני מינים וכו' עוברים על הלאו ההוא ואין בזה ספק כלל עיי"ש

וגם לענין אמירה לגוי נהי דהוי למקצת מפורשים בעי' דלא איפשטא מ"מ לרוב הפוסקים פסקינן להחמיר והמל"מ בפ' י"ג משכירו' תמה באמת למה פסקינן בזה להחמיר עיי"ש מכל מקום כבר כ' הר"ן בפ' תולין והראב"ד בפ"א מכלאים דפסקינן להחמיר עיי"ש ואפשר דטעמם משום דאין עושין ס"ס בידים אפילו בספק דרבנן או אפשר עפ"י מ"ש הרמב"ם בריש הלכות ממרים הגם מה דאסרו רבנן הוא אסור מן התורה אפי"ה ספיקא דרבנן לקולא וביארו הלח"מ ושאר מפורשים דכך התנו חכז"ל וזה שייך רק במקרה שאירע אבל באיבעי' אי תקנו חכז"ל בזה או לא כמו לענין אמירה לעכו"ם ל"ש ספיקא דרבנן לקולא ועכ"פ כיון דרוב הפוסקים פוסקים להחמיר מלבד הראב"ד המובא ברא"ש בב"מ שם והראב"ד עצמו סותר דבריו למה שפסק בפ"א מהלכות כלאים ודבר שהוא נגד הרוב אפילו אם הי' צד זה ס"ס כיון דיש רוב כנגדו לא חשיב ס"ס

וכדי ליישב סתירת הראב"ד הנ"ל אמרתי לישב עד"ז והוא דהנה הנתיבות המשפט בחו"מ רסי' קכ"ב הוכיח מן דברי התוס' בשבועות דף ג' ד"ה ועל הזקן וכו' שכ' לענין שליח לד"ע ע"י עכו"ם דלר"ה חייב ועוד כמה מהראשונים שכתבו כעין זה והקשה הנתיבות עליהם הא אין שליחות לעכו"ם ותי' הנתיבות דוודאי לענין דבר מצוה וכיוצא אמרינין וילפינין מקרא דאתם גם אתם ואין שליחות לגוי אבל לענין שליח לד"ע היכא דגברא לאו בר חיובא דקי"ל בחו"מ רס"י קפ"ב דהיכא דהמשלח איננו בר חיובא אמרינין יש שליחות כר"ה דלא ילפינין מחצר דלא שייך סברת גם אתם ולכן בכה"ג אפי' גוי נעשה שליח מה"ת כן כ' הנתיבות ועיי"ש שהאריך ורק דעל זה קשה למה אמירה לעכו"ם הוי רק שבות תיפוק ליה דהוי איסור דאורייתא והנתיבות בסי' שמ"ח הקשה זאת ומה שתירץ עיי"ש

מיהו על שבת לא קשה די"ל כדברי הבית מאיר באהע"ז סי' ה' דבעינין רק שביתה בגופו והוי כעין תפילין דלא שייך לומר דיהא שליחו ויהא יוצא בהנחת תפילין של שליחו כיון דהוי מצוה שבגופו וכמו שביאר התוס' רי"ד בר"פ שני דקידושין אבל על הש"ס דב"מ דף צ' דקא מבעי' לי' בשאר איסורין הקושיא בתוקפה עומדת ובלא"ה הרי הוא ג"כ שיטתו של רש"י ז"ל בב"מ דף ע"א והובא ביו"ד בסי' קס"ט סעי' ה' דיש שליחות לעכו"ם לחומרא וקשה עלי' הסוגיא הנ"ל דב"מ דמאי קא מבעי' להו אי אמירה לגוי בשאר איסורין שבות הא אסור משום שליחות וצ"ע

ונראה דרש"י לשיטתו א"ש גם התוס' לשיטתם אזלו. דהנה רש"י פירש שם דהאיבעי' חוסם פי פרתו ודש בה היינו דהדישה הוא של גוי והוא הנהנה ואדעתי' דנפשי' קא עביד ובמקום שיש לו בה הנאה הרי קי"ל לענין שבת בקבלן דמותר משום דאדעתי' דנפשי' קא עביד וכיון דאדעתי' קא עביד לא נעשה שלוחו ואפי"ה בשבת אסור לומר לו שיעשה בשבת מצד איסור אמירה והיינו דקאא מבעי' לן בשאר איסורין היכא דאדעתי' דנפשי' קא עביד אי רשאי לומר לו דהיינו ג"כ האיבעי' על האמירה אי שרי במקום דלא שייך שליחות ומיושב שיטות הנתיבות הנ"ל ולשיטת רש"י דיש שליחות לחומרא הנה לפי"ז אם הוא רק לצורך ישראל בוודאי אסור או מה"ת לשיטת הראשונים שהביא הנתיבות או לשיטת רש"י משום דיש שליחות לחומרא

וממילא במחובר לקרקע דקי"ל באו"ח סי' רמ"ד דכל מידי דפרהסיא במחובר אפי' אם הגוי עושה אדעתי' דנפשי' דהיינו שהוא קבלן אפי"ה אסור משום מראית העין שיאמרו שהוא שכיר יום ואדעתא דישראל עביד וממילא ה"נ במלאכת דישה וזריעה דאיירי בהו הראב"ד בפ"א דכלאים שהוא מלאכת מחובר לזרוע כלאים א"כ אפי' הוא לצורך העכו"ם בוודאי אסור אפי' אי קי"ל דהאבעי' דלא איפשטא לקולא היינו אם עושה אדעתי' דנפשי' ואינו עושה מלאכתו במחובר בזה הוא דקא מבעי' לי' להש"ס אבל בעושה לצורך ישראל אין כאן ספק דכבר קי"ל בב"מ דף י"א דיש שליחות לחומרא ובמחובר חיישינין משום מראית עין שיאמרו שהוא לצורך הנאת ישראל ולכך אפי' להראב"ד דס"ל דפסקינין לקולא אפי"ה פוסק בזריעת כלאים דהוא במחובר ומלתא דפרהסיא דאסור ומיושבין שפיר דברי הראב"ד וא"כ גם בנידון דידן דהוי ג"כ מלתא דפרהסיא וקי"ל דיש שליחות לחומרא ולדברי הנתיבות אפי' מדאורייתא יש שליחות ולכך לדעתי י"ל דבכה"ג לכ"ע אמירה לעכו"ם אסור ואפילו אם העכו"ם עושהו כן נראה לפי ענ"ד בענין נידון הנ"ל ובאמת אנכי אדם חלוש ומוטרד טובא ואין אני יכול להשיב ולהאריך בפלפולים ולא הייתי משיב בזה עתה למעלתו נ"י אך משום שכבר התחלתי בענין הזה אמרתי עם לבי המתחיל במצוה אומרים לו גמור לכן הצעתי דעתי ואחתום בברכה המשולשת ובברכת השנים וכו' ידידו וכו': הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה שצ"ח

לשנה טובה יכתב ויחתם לאלתר לחיים טובים הרב המאוה"ג מוה' מאיר רייכהארט נ"י האבדק"ק קאטה יע"א

מכתבו קבלתי ובו נשאלתי ע"ד מומרת שיש לה בת שילדה מגוי ועדיין הוא קטנה והמומרת נשאה לבה לשוב אל ה' וגם ליקח עמה בתה שילדה אותה מהגוי ונהי דאמרינין גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד היינו היכא דלית לה אב ואע"ג דגוי הבא עב"י הוולד ישראל מ"מ כיון שגם אמה מומרת לכל התורה ודינה כגוי' נסתפק