מהר"ם שיק יורה דעה רעו

ברור דבעינין דומיא דשמטה כסברת הנז"ל ולפי"ז ממילא מוכח דזה שייך דווקא בדבר דשייך בי' מעשרות ורגיל לעשות בהן ערמה אז אם הי' לו במחשבה שאינו מפקירו אינו מועיל הפקירו אבל בשאר מטלטלין דלא שכיחא להערים אפילו אם הערים הוי רק דברים שבלב ואזלינין בתר אמירת פיו כן נראה לי

ולכאורה הי' אפשר לפקפק על דברי הפמ"ג הנ"ל שכ' אפילו חישב בלבו הערמה אינו מועיל משום דדברים שבלב אינם דברים דזה הי' שייך אם הדברים שבלב היו סותרים לגמרי הדיבור אבל כאן דאמר סתם הפקר ובכלל הלשון הזה אפשר שיכלול רק הפקר לזמן והפקר לזמן ג"כ מקרי הפקר וא"כ אם בלבו הי' להערים דנהי דעל שעה מועטת הדברים שבלב סותרין הדיבור מ"מ נימא דלאחר שעה לא יהי' הפקר דעל לאחר שעה אין המחשבה סותר את הדיבור דהרי לא אמר שיהי' הפקר לעולם וצריך לומר כמ"ש הר"ן בעצמו בנדרים דף כ"ח דדווקא במקום אונס דיש רגלים לדבר דלא אסרו עליו אלא לזמן ולכך אמרי' דאם נדר לאונסין או להורגין נאמן לפרש דלא הי' כוונתו אלא לזמן מועט אבל אם אין אונס ואין רגלים לדבר אמרינין דמסתמא אם נדר לאסור לעולם משמע וה"ה אם נדר להפקיר לעולם משמע ולכך שפיר כ' הר"ן דאין הדברים שבלב יכולין לבטל מה שאמר בפה (ועיין בחאו"ח בסי' ר"כ)

סימן שצ"ד דין הפקר לזמן

הנה בנדרים דף מ"ד איתא דאם מפקיר ליום או לשבת או לחודש הוי הפקר אלא דלכאורה תליא בפלוגתא דעולא ור"ל דלעולא אפילו לרבנן אינו הפקר עד שיבוא ליד זוכה ולר"ל לרבנן הוא מיד הפקר והרמב"ם פסק כעולא ולכך קשה וכן שמעתי הקושיא ממרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל על הא דכתב הטור באו"ח סי' רמ"ו בשם רבינו פרץ שאם היתה בהמתו מושכרת לגוי על תנאי שיחזירה קודם השבת דיש לו תקנה להפקירה על יום השבת וק' מאי מועיל זה כיון דאינו מפקיר אלא לזמן ובהפקר לזמן אינו הפקר עד שבא לרשות זוכה ועד אותו זמן הוא עדיין שלו א"כ הוא עובר משום שביתת בהמתו וכעת ראיתי הקושיא גם בספר מחנה אפרים

ובאמת כפי מה שהסביר הר"ן ושאר הראשונים דלכך הפקר לזמן לא הוי הפקר עד דמטא לרשות זוכה הוא כיון דחזינן דאינו מפקיר אלא לזמן ע"כ דאינו מפקירו בלב שלם ואינו רוצה בהפקר ולכך תלינין ג"כ דלא גמר דעתו להפקיר אלא עד דמטא לרשות זוכה וזה שייך בעלמא אבל אם היתה בהמתו ביד גוי וחושש שיעבור על איסור שביתת בהמה אם הפקירו לזמן בוודאי מפקירו בלב שלם ובוודאי רוצה הוא שתהא הפקר וממשמעות הר"ן והמפורשים נראה דבדעתו תליא מילתא ובוודאי מפקירו לגמרי וכעין תי' זה תי' ספר מחנה אפרים ובמקו"א (בחידושי לע"ז דף ס"ו) כתבתי עוד תי' ע"ז. ואפשר עוד לחלק דאם אומר מיד בפיו דאינו מפקיר רק לזמן דהיינו דכוונתו כפי מ"ש לעיל (בסי' ש"צ) בשם ס' מקו"ח דאם יזכה בו אחר באותו יום יהי' הפקר ואם לאו לא יהא הפקר הרי תליא כל ההפקר בזכיית הזוכה ועד אותו הזמן ההפקר תלוי ועומד בספק וא"כ אנו צריכין לומר דאם זכה בו אחר באותו הזמן יהי' הפקר למפרע וכיון שתלוי ועומד ואנן קי"ל אפילו תולה בדעת אחרים אין ברירה וא"כ גם בלי סברת הר"ן הנ"ל יש לן לומר דחל ההפקר רק משעה שהוברר הדבר דעל זה הי' כוונתו דאל"כ לא הוי הפקר כלל אבל למ"ד יש ברירה איכ"ל דחל למפרע

וכל זה באומר דאינו מפקירו רק לשעה אבל אם מפקירו סתם אלא מכח אומדן דעת אנו יודעין שאין כוונתו אלא לזמן דהרי סיבת הדבר שהוא מפקירו הוא רק בכדי שלא יעבור על שביתת בהמתו ולענין זה ג"כ חשיב כנדר ואזלינן בתר הסיבה כדתנן בנדרים פרק ז' מ"ג שמי שהי' טעון צמר והזיע וכו' ונדר צמר עולה עלי דאין כוונתו אלא למשא וכיוצא בזה פסקינין ביו"ד בהלכות נדרים סי' וכיון דרק ע"י אומדנא תלינין דלא הפקיר אלא לזמן ממילא האומדנא ההוא עצמה מחזק דיש אומדנא דעל שבת הפקיר מיד לגמרי ולכך שפיר אמרינין כרבינו פרץ הנ"ל דאפי' אם הי' בדעתו רק על השבת מהני כן נראה לפי ענ"ד

תשובה שצ"ה בעזה"י עש"ק פ' ויקהל תרל"ח לפ"ק פה חוסט

נשאלתי בענין הממון שמתנדבים עבור היתומים של הרב המאור הגדול דק"ק וכו' זצ"ל האיך יחלקו ואיך ינהגו בהמטלטלין שנשאר מאביהם והאיך יחלקו והנה מה"ת וודאי דווקא בנים יורשים (חכז"ל תקנו לזון הבנות עד שיתבגרו והאידנא אפי' ממטלטלין זונין וכן פרנסת נדוניא שצריכין ליתן לבנות ג"כ גם ממטלטלין נותנין כמבואר כל זה באהע"ז סי' קי"ב וקי"ג באריכות ולענין חלוק בנדבות אם אמנם שבסנהדרין דף מ"ח אמרינין דהמקבל במה שהתנדבו לו ע"י בזיונו וכאן הרי לכלם הבזיון שוה ואיכא לכאורה יש לחלק לכלם בשוה כי קנו כלם בשוה אבל באמת ביו"ד שה רנ"ו סעי' א' וסעי' ב' מבואר לענין קופה שהיא מתחלקת לפי הצורך. ולכך נתחלק דווקא בג' דיינים כשאר דיני ממונות עיי"ש. וגם שם קיי"ל דקנו עניי העיר ואין לשנות הקיפה וע"כ דקנו ע"י בזיונם או ע"י הגבאים דהם נעשו כשלוחים ואפי"ה הדין דאין מתחלק בשוה אלא כל אחד ואחד כפי הראוי לו ואיך הה"ד בענין זה דכן יש לעשות

ולכאורה הי' מקום לומר דנידון דידן משונה מהתם דהתם נגבית בכל שבוע ושבוע כדי לחלק להם מיד לצורך מזונותיהם שצריכין לשבוע זו וא"כ אז וודאי רק אדעתא דהכי התנדבו ליתן להם כפי צרכם משא"כ נידון שדנין עליו שהי' הנדבה בכפליים ושאם יהי' להם לפרנסתם ולמזונותם ברווח של הקרן ההוא ישאר הקרן על זמן שיתגדלו וא"כ הרווח בוודאי נתחלק לפי צורך הקרן בשוה. אבל זה א"א לדון באומדנא אלא לפי ראות עיני הדיינים ובלא"ה כבר כתבתי דצריך לזה ב"ד גמור ואינו מתחלק אלא דווקא בשלשה וכדלעיל וכן לענין מזונות ופרנסת נדוניא על הכל צריכין ב"ד יפה והטוב בעיניהם יעשו ולפי מ"ש ממילא מובן דצריך לחלק העות לד' חלקים דהגדולה שבהם שיש לה מעות נדוניא וכרים וכסתות נתונים לה מירושת אביה הלכך אינה צריכה אלא מעט ולבנות מן שעת בוגרת עד שינשאו להם יש מירושת אביהם רק פרנסת נדוניא בלא מזונות וממילא צריך ליתן להם מהנדבות יותר כי צרכם יותר מרובה ולהבנים זכרים גם כן החלק כפי צרכם ולכל אלה צריך ב"ד והב"ד כפי ראות עיניהם יעשו וכבר כ' מרן הגאון בעל חת"ס בחיו"ד בתשובה סי' רל"ט דדברים כאלה א"א להעמידם על דין תורה כמ"ש בתה"ד סי' שמ"ב דברי החותם וכו'. הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה שצ"ו בעזהי"ת יום ו' עש"ק פ' בלק תרל"ז לפ"ק חוסט יע"א

החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג מוה' סענדר פריינד נ"י אב"ד דק"ק באכטת יע"א

מכתבו הראשון והשני קבלתי ומה שביקש ממנו לחוות דעתי בענין רח"ש הנהוג בקהלות ישראל אם גם אם המחותנים אינם מן הקהילה ההוא צריכין לשלם הרח"ש וכמה הוא התקנה אם לפי ערך הנדן או באיזה אופן אחר עכ"ל בקיצור הנה בש"ע יו"ד בסי' רמ"ה פסק הרמ"א דיכול הרב לבוא לעיר שיש שם רב ואפילו אם מקפח קצת מפרנסת הרב הראשון וכגון שקיבלו אבל רב שהוא בא אכסנאי לעיר אינו רשאי לקפח פרנסת הראשון וכ' מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' רל"ה דזה דווקא לפי המנהג שנהגו אז אבל לפי מה שמקבלין האידנא רב ופוסקין לו שכר קצוב כדי שישב בעירו וישגיח על כל עניני הדת באוה"ת וכל הענינים הצריכין בקהלה הרי הוא כשכיר בוודאי שכר ההוא הוא חיוב גמור וכו' עיי"ש

וראיתי בשו"ת דברי חיים להגאון מסאנץ זצוקל"הה בח"א חיו"ד סי' נ"ב שהשיג על מרן הגאון וכ' דישתקעו הדברי' מלהאמר משום דהוי דשלב"ל ועוד האריך שם עיי"ש ותמהני עליו הרי דברי מרן הגאון שפתיו ברור מיללו והם מילתא בטעמא כדקי"ל בחו"מ סי' ל"ד דאע"ג דאין העדים רשאין ליקח שכר על עדותן מ"מ אם הבע"ד רוצים שילכו העדים למקום אחר בכדי שיראו שם העדות ע"ז שפיר רשאין ליטול שכר והנה נהי שאם באים לת"ח ושואלין ממנו בעניני תורה צריך לעשות בחנם וכמו שדרשו חכז"ל כאשר צונו וכו' מה אני בחנם כו' אבל שיהא מחויב להעתיק עצמו ממקומו ולקבוע לו דירה במקום אחר כדי שיהא מוכן ומזומן לכל שואל ולכל מבקש איזה דבר בעניני תורה ולסדר קידושין וגיטין ושאר ענינים על זה וודאי רשאי ליטול שכר

וכבר קיי"ל בחו"מ סי' ט' דאע"ג דאין רשאין ליטול שכר אבל הציבור מחוייבין לשכור להם ב"ד קבוע ולהספיקם בכדי שאם יצטרכו לב"ד יהיו מוכנים וכ"כ המהרי"ו סי' קנ"א בתחילה והובא ג"כ בפסקי מהראי' בסי' קכ"ו דאם קבלו הראשון עליהם אסור להשני ולהפסיד לו אלא דבסוף הביא דברי הא"ז דאפילו אם קיבלו את הראשון וכו' ובדברי הרמ"א נראה שנזהר בזה שכ' ונוטל פרס ויבואר בואר לקמן דפרס היינו דבר שאינו מחיוב משא"כ האידנא דנותנין לרב שטר רבנות ומחייבין עצמן בחיוב גמור וזה הוא וודאי שכירות ממש. וכיון שהקהל מחייבין עצמן ומחוייבין בזה לקצוב להם שכר וקיי"ל ב"ב דף קנ"ז דאם כ' דאקני אי קנה מכר משתעבד וכ' שם הרשב"ם דאע"ג דאא"מ דשלב"ל מ"מ יכול להשתעבד בדבר שלב"ל ובסוגיא דמעמ"ש כ' הפנ"י להסתפק דאפשר דלדשב"ל יכולין נמי להשתעבד וקי"ל בחו"מ בסי' רל"א דבני העיר יכולין להסיע ולכוף לקיים מה שתיקנו ביניהם ובפרט אם יש ת"ח המסכים עמהם וגם קי"ל