מהר"ם שיק יורה דעה רעה

הקשה ע"ז מדברי הרמב"ם סוף פ"ה מ"ה מתנות עניים שכ' המפקיר שדהו ולמחר השכים וזכה בו לעצמו דחייב בלקט שכחה ופאה ופטור מן המעשרו' א"כ חזינן אפילו אם זכה בו הוא עצמו ס"ל להרמב"ם דפטור

ולפי ענ"ד לפי מ"ש לעיל (בסימן הקודם לזה) בדברי הרא"ש דיש לחלק בין דזכה גם בשדה וע"י השדה זכה בכל זה שיש בו מצד חצר בכה"ג שייך חשש רמאות אבל אם זכה רק בפירות כבר הרא"ש דבכה"ג ליכא חשש רמאות ואיכ"ל דמועיל הפקר אפילו תוך ג' ימים אפילו אם זכה גם בקרקע אלא שלא רצה שהקרקע יקנה לו בתורת חצר אלא שהוא בעצמו יקנה ע"י התלישה כל הפירות א"כ אז ליכא בוודאי ג"כ חשש רמאות לפי סברת הרא"ש דהרי קי"ל אם אמר דלא בעי לקנות אין החצר קונה לו כדאמרינן בב"מ דף י"א כיון דנפל עלי' בנפילה ניחא לי' דלקנות בד' אמות לא ניחא הוי והביא בנמוק"י שיטת הרא"ה דזה דווקא בקנין דרבנן הוא דמהני גילוי דעת דילי' אבל י"א וכן קי"ל דאפילו בדאורייתא נמי מהני גילוי דעת דילי' וא"כ ליכא חשש רמאות

וא"כ לפי"ז איכ"ל דהכ"מ מיירי בזוכה בכל השדה והשדה קונה לי' בתורת חצר כל מה שיש בו וא"כ שייך בי' חשש רמאות ועוד קאמר דלא מצי לאפטורי' ממעשרות משא"כ בפ"ה ממתנות עניים דשם איירי בהפקיר כרמו ולמחר השכים וזכה לעצמו היינו דרק הפירות זכה לעצמו ולא בתורת חצר ובזה ליכא חשש רמאות וע"ז שור כ' דפטור ממעשרות ובלא"ה פליגו בזה הראשונים אי הא דחייב לקט שכחה ופאה מיירי דווקא בזכה בשדה ג"כ או אפילו בלא זכה עיין בתוס' ב"ק דף צ"ד ובשמ"ק שם ומלשון הרמב"ם בסיומו משמע דס"ל הכי דכ' דהוא שלו וכו' משמע דזכה אפילו בשדה רק דאיכ"ל דלא רצה שיקנה הפירות בתורת חצר

והנה זה דאמרינן בתוך ג' לא הוי הפקר אי הוי דאורייתא או דרבנן פליגו בזה הראשונים ויש כאן ג' שיטות א' שיטת המאירי דהוי הפקר מדאורייתא מיד ורק הא דחייב במעשר הוא מדרבנן ב' שיטות הר"ן נראה דס"ל ג"כ דהוי הפקר מיד מן התורה אלא דמ"מ חייב במעשר מה"ת דהא דהפקר פטור הוא משום דכתיב ובא הלוי וכו' כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק וכאן כיון דתיקנו חכמים דיכול לחזור א"כ אין לו חלק ומחוייב במעשר מדאורייתא שיטה ג' הוא דעת הרשב"א היכא דלא זכה בו הוא הוי הפקר מדאורייתא אבל היכא דזכה הוא תוך ג' הוכיח סופו על תחילתו דלא הוי הפקר מעיקרא כלל

ולכל הנך שיטות יש לישב קושית המובא בס' קהלת יעקב דממנ"פ אי בתוך ג' לא הוי הפקר האיך יהי' הפקר לאחר ג' דהא על לאחר ג' לא הפקיר והוי כהא דקידש אשה בשיראין דאינה מקודשת משום דלא סמכה דעתי' אע"ג דאח"כ שמוה אותה אפי"ה אינה מקודשת דעל זמן זה לא קידשה וה"נ מ"ש ולהנ"ל מיושב לשיטת המאירי דבאמת הוא הפקר מיד ורק מדרבנן הוא חייב בתוך ג' ימים במעשרות ולשיטת הר"ן ג"כ הוי הפקר מדאורייתא מיד אלא שחייב משום דאין לו חלק ונחלה ולשיטת הרשב"א ג"כ דממנ"פ דאם לא זכה תוך ג' א"כ איגלאי מלתא למפרע דהוי הפקר מיד ואם זכה בו תוך ג' באמת לא הוי הפקר כלל

ועכ"פ בזה שווין הרשב"א והר"ן דחיוב מעשר הוא מה"ת ולא גרסו לקמן דהוי הפקר מדרבנן אבל לשיטת המאירי הוא רק מדרבנן מיהו יש נפ"מ אחרת בין טעם הרשב"א ובין טעם הר"ן דיש פלוגתא בראשונים והובא בס' קהלת יעקב אי הא דאמרי' דתוך ג' ימים לא הוי הפקר אי זה שייך דווקא לענין שדה או דגם בשאר מטלטלין ותוס' בשמעתין כ' דדווקא לענין שדה ומעשרות והרא"ש לא כתב כן ובספר קהלת יעקב הקשה מב"מ דף ל"א ממעשה דר' ישמעאל בר"י דאמר לכ"ע יהי' הפקר ולך לא יהא הפקר ואיך הי' יכול לחזור ותי' בשמ"ק משום דהוי בתוך ג' ימים ולהפוסקים דזה שייך דווקא בשדה עמדה הקושיא איך יכול לחזור

ולפי ענ"ד גוף הפלוגתא נראה די"ל דתליא בטעמי' דלעיל דלטעם המאירי והר"ן בכל דבר הוי מיד הפקר אפי' מדאוריית' א"כ מכ"ש במטלטלין רק במעשר הוא דפטור מטעם דלעיל אבל אי אמרינין כהרשב"א דהטעם דאיגלאי מלתא א"כ איכ"ל דהה"ד בכל מקום וזה איכ"ל אי אמרינין כרשב"ג בחולין דף ל"ט וא"כ איכ"ל דהפוסקים דס"ל דאפי' בתוך ג' הוי הפקר ס"ל כרבנן דרשב"ג דלא אמרינין הוכיח סופו אלא ע"כ דס"ל או כמאירי או כהר"ן אבל רשב"י של כרשב"ג דאמרינין הוכיח סופו וכו' ואיכ"ל דאין חילוק בין מטלטלין לקרקע דבכל מקום אמרינין דאיגלאי מלתא ולא הוי הפקר ולדינא אי קי"ל כרבנן או כרשב"ג עיי' טו"ז בי"ד סי' ז' סק"ב

אמנם דעת הרא"ש בפירושו בשם הרא"ם דתוך ג' ימים אינו הפקר משום דלא דמי לשמיטה דלא הוי הפקר ברור דומיא דשמטה וכן נראה מדברי הר"ן לחד פירוש דקאמר כיון שנהגו הארמאין ברמיותן כל ג' ימים אינו מתברר שיהא הפקר וכו' ולפיכך ראוי לומר שאפילו זכה בו אחר יכול המפקיר לחזור שעדיין לא נגמר הפקירו וכו' א"כ מדבריהם נראה דתוך ג' ימים לא הוי הפקר אפי' אם הפקיר משום חשש ערמה וע"כ גם סברת הר"ן משום דבעינין דומיא דשמטה וא"כ עמדה קושית הקהלת יעקב הנ"ל דממנ"פ איך אפשר להיות הפקר לאחר שלשה ימים וצריך לכאורה לומר כתירוצו דהוי כהפקר על תנאי אם לא יחזור ולכך אומדין דעתו אלא שהסברא מצד עצמו הוא קשה להבין וכי הפשוטי בני אדם יודעין הדין

ואפשר לפרש דבריו עפ"י מ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין בשואל טבעת קידושין נהי דאמר בלשון שאלה מ"מ כיון דחזינין דרצונו ליתן לו הטבעת אומדין דעתו דאף אם הי' יודע דאינו מועיל בלשון שאלה הי' נותנו בלשון מתנה על מנת להחזיר וא"כ הכא נמי ג"כ איכ"ל כיון דחזינין דרוצין הבעלים בהפקירא ואינם חוזרים וע"כ דניחא להו בהפקירא וכיון שכן אמדינין דעתם שאם היו יודעין דלשון כזה אינו מועיל הי' מפקירין ע"מ שאם לא יחזור בו בתוך ג' יחול ההפקר לאחר ג' ולפי זה נתחדש שיטה חדשה דבתוך ג' לא הוי הפקר כלל מן התורה ואחר ג"כ א"י לזכות בו

אלא דאם באנו עליו מתורת אומדנא תליא זה בפלוגתא דראב"ע ורבנן אי אזלינין בתר אומדנא וכן כפי מ"ש שם בחידושיי איכ"ל דלמ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב גם בתר אומדנא לא אזלינין להוציא ממון וא"כ למאן דלא אזיל בתר אומדנא עכ"פ ס"ל כסברת וכדיעה שכתבתי למעלה דמיד הוא הפקר ואפי"ה תוך ג' ימים חייב במעשרות מצד הטעמים שכתבתי למעלה. ולפי שיטתו של הרא"ש בשם הרא"ם כתבתי דנר' דלדידהו תוך ג' ימים לא הוי הפקר כלל מדינא אפשר דס"ל הכא רק בקרקע דנפ"מ לענין מעשרות דהוי רגילין לחזור כמ"ש הר"ן אבל בשאר מטלטלין דלא נפ"מ לענין מעשרות וערמות אפשר דגם הם מודים דהוי הפקר אפי' תוך ג' ימים

ולפי מ"ש לכל הפירושים לא קשה מאי ששמעתי להקשות לשיטת הרמב"ם דס"ל דהפקר הוי כנדר האיך היו יכולין רבנן לתקן דתוך ג' יכול לחזור הא הוא עובר משום בל יחל ולפי מ"ש לעיל מבואר דאין זה קושיא דלשיטות הראשונות שכתבתי דבאמת דהוי הפקר מיד ורק דאפי"ה חייב במעשר כדלעיל ולהרשב"א אם חזר תוך ג' ואיגלאי מילתא דלא הי' רק הערמה א"כ לא נדר כלל ואי אמרינן כסברת הרא"ש בשם הרא"ם א"כ מדינא לא הוי הפקר כיון דאינו ברור כשמטה וג"כ לא נדר כלל דבמחשבה לא הוי ניכר עד שיבטא בשפתיו כיון דהפקר בתוך ג' לא ברור וא"כ לא נדר כלל כן נראה לי

סימן שצ"ג דין אם הפקיר ואין לבו עמו

הנה הפמ"ג באו"ח סוסי' תמ"ח כ' דאם ביטל והפקיר אף אם לא הי' לבו עמו מועיל והוי ביטול וכן אם הפקיר לפי דדברים שבלב אינם דברים ואפילו להרמב"ם דחשיב לי' להפקר נדר ובעינן לענין נדר שיהא פיו ולבו שווין הא קי"ל ביו"ד סי' ר"י דהיינו דווקא אם הי' דעתו לומר פת חיטים ואמר פת שעורין ולא הי' דעתו לדבר כן הוא דמקרי אין פיו ולבו שווין אבל אם רצה לומר מה שהוציא בפיו פת חטין אלא שדעתו הי' בהיפוך מדיבורו בכה"ג וודאי אזלינן בתר דיבורו ומקרי פיו ולבו שווין עיי"ש וכ' שלכך כ' הרמב"ם דהפקר הוי כנדר ללמד לן זה דכשם דבנדר אזלינן בתר הדיבור כן הוא נמי בהפקר ולכך כ' הרמב"ם דאסור לחזור בו דהיינו אפילו אם יאמר דלא הי' לבו עמו והי' דעתו לחזור אפי"ה אינו מועיל ואזלינן בתר דיבורו

ולכאורה קשה סוגיא דשמעתין דאמרינן דתוך ג' אינו הפקר משום הרמאין שאין דעתן עמהן ומאי בכך מ"מ הרי הפקיר בפיו ומאי לי שאין דעת' עמהן ובוודאי אי אמרינן כפירושי' הראשונים שהבאתי לעיל (בסי' הקדום) כפי' המאירי או כפירוש הר"ן א"ש אבל לפי דעת הרשב"א קשה אע"ג דאיגלאי מלתא וכו' מ"מ הוי הפקר וכן לפי מ"ש הרא"ש בשם הרא"ם וכ' דנרא' שגם הר"ן סובר כן ולדבריהם מוכח לכאורה שאם לא הפקירו בלב שלם אינו הפקר וקשי' דברי הפמ"ג הנ"ל וכן קשה על דבריו מהא דאיתא בירושלמי ר"פ כל שעה דאם הפקיר חמץ בערב פסח ונתנו למקום הפקר אפי"ה אסור לאחה"פ לר"י שם. משום דחיישינין לערמה וג"כ קשיא כנ"ל על שיטת הפמ"ג מיהו התם איכ"ל דלא אמר בפירוש דהוא מפקירו אלא שהניחו במקום הפקר אבל כאן דמיירי בוודאי שהפקירו בפירוש ואפי"ה אמרי' דאינו הפקר ברור דאולי הי' רק בערמה בוודאי קשה על הפמ"ג הנ"ל

ונראה לפי ענ"ד דלעולם איכ"ל לכ"ע כהפמ"ג והר"ן יישב זה במתק לשונו דהרי כתבו התוס' בריש פרק השולח דדברים שבלב דרגילים לא מקרי דברים שבלב וכ"כ הר"ן ר"פ האומר וא"כ כאן שהיו רגילין הרמאים להפקיר בערמה א"כ הוי דברים שבלב דמוכחי כיון שהי' ידוע שדרכם לעשות כך ולכך שפיר אמרינין דאם הי' באמת כן דעתם לא מקרי דבר שבלב ולא הוי הפקר ושוב כ' שפיר הר"ן אפילו אם הי' מפקירו לגמרי לא הוי הפקר כיון דאינו