מהר"ם שיק יורה דעה רעב

הרא"ש מיושבין מן הקושיא שהביא מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל מקרא דוהאבן וכו' יהי' בית אלקים דמוכח משם דיהי' הוי נדר משום דשם מיירי בקדשים דלכ"ע מהני במחשבה ולכך לכ"ע הוי יהי' נדר וסברא הנ"ל למדתי מדברי הריב"ש המובאים בבדה"ב ביו"ד סי' רנ"ח

ועכ"פ לפי"ז מיושבים היטב דברי המחבר בחו"מ דבסעי' ז' הביא דברי הרמב"ם שדקדק בלשונו באומר יהי' הקדש לבדה"ב ובצדקה כ' לשון אתננו וא"כ בכה"ג אין חולק עליו ולכך הביא דעתו בסתמא אבל בסעי' ח' וט' שם הביא דברי השיטות לענין מחשבה בצדקה בזה"ז דאין לן הקדש בדה"ב וע"ז שפיר אמר בסעי' ט' וכמ"ש הבאר הגולה דזה שייך לאהדדי וכן אם אמר לכשאקחנו יהי' הקדש וכו' ואמר כן משום דהנך ב' דינים תלויים זה בזה וממילא לפי מ"ש רמ"א דיש להחמיר דהוי נדר במחשבה בעלמא גם בכה"ג הוי נדר וזה שלא כדברי הרמ"א שהכריע בסעי' ז' בזה דלא כהרמב"ם ובסעי' ח' הכריע דמחשבה מהני להחמיר ולפי ענ"ד ע"כ אי מחמירין בהא הוצרכנו להחמיר ג"כ באידך

ואין להקשות אם זה טעמא דהמחבר א"כ באמר לכשיוציא אילן זה כו' לעניים פסק דהיורשים מחוייבים ליתן וע"ז הא פליג הרא"ש זה אינו לפי מ"ש הב"י טעמא דהא מילתא משום דהיורשים קבלו עליהם זה וכאשר אמר תתנו זה לעניים קבלו עליהם דלכשיבוא יתנו זה לעניים וא"כ הוי נדר וג"כ לא פליג הרא"ש ואמנם לפימ"ש לעיל זהו מטעם אחר ועכ"פ בהא מסקינין באומר שדה זו לכשאקחנה יהי' הקדש לבדה"ב לכ"ע מהני אבל באומר תהי' לעניים תליא בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש ולדידן דקי"ל בחישב להחמיר יש להחמיר גם בזה אבל אין נראה סברא לחלק בין הוא דבר שלב"ל לגמרי או לא זהו לא מסתבר וכמ"ש הלח"מ בפ"ו מעירוכין

ד) הוא אם חפץ של הפקר בא לידו או לד' אמותיו ודעתו שלא לקנות לעצמו אלא להקנותו להקדש כ' הר"ן דיכול להקדישו אע"ג דאינו שלו דהוי כמגביה מציאה לחברו קנה חבירו עיין בלשונו בנדרים דף ל"ד ע"ב גבי ככר של הפקר והקשית עליו חדא מסברא כיון דהר"ן סובר רפ"ב דקידושין דזכי' מטעם שליחות ובהקדש כ' והוכיחו הרשב"ם ותוס' ב"ב דף ע"ט והובא גם במג"א סוסי' קנ"ד דאין יד להקדש וכיון דאין יד מסתבר דאין שליחו' להקדש וממקומו הוא מוכרע דהתויו"ט פ"ג ממעילה מ"ו השיג על התוס' דנהי דאין יד מ"מ יש שליחות וא"כ ע"כ התוס' לא ס"ל דיש שליחות וגם לא מסתבר כדברי תוי"ט דמלתא דאיהו לא מ"ע האיך יעשה שליח עכ"ל בקצרה ויפה הקשית ועוד הקשית דמירושלמי פ"ד דפיאה על מתני' דנטל מקצת פיאה דמוקי לקרא דאני בעניי הכינותי כו' בקיימי' ראשון ראשון מוכח דלא כר"ן

והנה באמת מזה מוכח להיפוך דמירושלמי ממש מפורש כדברי הר"ן דהרי בפ"ד דפיאה הנ"ל יליף ר"ל מקרא דאני בעניי הכינותי כו' דאדם זוכה לחברו במציאה ובפ"ח דגיטין הלכה ג' יליף מקרא דאני הכינותי כו' דד"א קונות ומזה נראה דשם בגיטין וכן בפ"ק דמציאה דיליף ד' אמות מינה סבר אי ס"ד דבא לידו והקדישה א"כ קודם הקדש כבר זכה בו והי' עשיר וע"כ שלא בא לידו אלא בתוך ד"א שלו ונהי דד"ה קונות להיות נקרא שלו מ"מ אפשר לקרות זה ואני בעניי וכו' וע"ז מדחה דמיירי בקיימי' ראשון ראשון ר"ל שבא לידו ואפי"ה קרי לעצמו עני שזה שבא לידו לא כיוון לקנות לעצמו אלא להקדש ולעולם לא זכה בו ולכך נקרא לעצמו עני

ולפי דיחוי זו קאמר במס' פאה דמוכח דאדם זוכה לחברו דהיינו מגביה לחברו לפי התירוץ דמיירי בהקדיש ראשון ראשון וכפירוש הנ"ל דהגביה מיד ברגע הראשון לצורך הקדש ולכך מוכח שפיר דבהגביה לחברו קנה חברו ונהי דהירושלמי מדחה דאיכ"ל דעני שאין עשירות לפני המקום ועוד תי' שם בע"א מ"מ מוכח לפי הירושלמי כהר"ן וכן מבואר בהדיא הפירוש בהגהות מרדכי השני בפ"ק דב"מ וא"כ כיון שי"ל סיועתא לדברי הר"ן ולכל הפחות האמורא הראשון דמייתי ראי' מקרא דאני בעניי וכו' סובר כן וא"כ גם לדידי' צריך טעם איך מפרש כן דבמאי יזכה להקדש הא ממתני' בפ"ג דמעילה מוכח דאין יד ואין שליחות להקדש ובאמת ממתני' אין הכרח דכבר כ' הרמב"ן בחידושיו לב"ב שם דלעולם יש יד להקדש אלא שאין בו דין מעילה וא"כ על הירושלמי לא קשה אבל על הר"ן עדיין תקשה אפילו אי ס"ל כהרמב"ן מ"מ סובר דאין מעילה ואיך אמר רבא דמעל

אלא נראה דהפירוש בהר"ן מידי דהוי כמגביה מציאה לחבירו דקנה חברו הוא הר"ן לטעמי' דנראה מדבריו המובאים בש"מ דס"ל הפירוש בביצה דף ל"ט דפליגו ר"נ ור"ש אי קנה או לא קנה חברו והקשה ר"נ אדר"נ וס"ל להר"ן כתי' ר"ת דר"ש סובר קנה חברו ואפי"ה הוי כרגלי הממלא משום דהוי כאלו זכה בו ע"מ לזכות לחברו ולכך הוי כרגלי הממלא דאיהו הראשון ומזה הוכיח הר"ן דיכול לזכות ע"מ שיזכה ה"נ דעתי' שהדיא לא יקנו לו אלא ע"ד לזכות להקדש ולא הי' לו מעיקרא זכות רק כמו קני ע"מ להקנות דקי"ל בנדרים דף מ"ח ע"ב דקנה לענין זה ומ"מ לא הי' מעיקרא ברשותו דיהא עליו כגזבר שאין לו בו זכות רק שיכול להקדיש ולכך אם נטלו לאוכלו הוציאו מרשות הקדש ולעולם דס"ל להר"ן דהקדש אין בו לא יד ולא שליחות מיהו גוף הדבר דאין יד ושליחות להקדש אינו מוכרח כ"כ ומרן הגאון זצ"ל כ' בגליון המג"א סי' קנ"ד דאין דין זה מוכרח דדלמא מיירי בחצר שאינו משתמר ועכ"פ דינו דהר"ן א"ש

אבל זה אמת דדינו של הר"ן אין כל הפוסקים מודים לו בין אם הוא טעמא משום שליחות וס"ל כסברת התויו"ט הנ"ל דיש שליחות ואע"ג דאין יד אבל שליחות יש ואין זה סברא הפוכה דשלוחא דשמיא נינהו וקושית התויו"ט על התוס' לא קשה דהתוס' ס"ל כמ"ש הנמוק"י רפ"ק דב"מ דף י"א דאע"ג דאמרינן דלא גרע משליחות זה שייך היכא דדעת אחרת מקנה אותו אבל אם אין דעת אחרת מקנה אותו כגון במציאה לא שייך משום שליחות דהרי הוי תופס לבע"ח במקום דהוי חב לאחרים ולא מהני אפילו בעשאו שליח ובשלומא באדם שייך מגביה מציאה לחברו משום מגו דזכי לנפשי' לא הוי חב לאחרי' אבל בחצר ע"כ הטעם משום יד אריכתא וכמו שכ' הנמוק"י וא"כ בחצר של הקדש דאין יד שפיר כ' התוס' ורשב"ם אפילו אי ס"ל כמ"ש התויו"ט דיש שליחות וא"כ נמי א"ש דברי הר"ן

מיהו לפי"ז הרמב"ן ע"כ פליג על זה דהרמב"ן בחידושיו והובא בשמ"ק ב"מ דף י' סובר דלכך מגביה מציאה לחברו קנה דמציאה לא מקרי חב לאחרינא וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דהחצר משום שליחות הוא וזה נראה באמת מה שדחקו לרמב"ן בחידושיו לומר טעם אחרינא דלדידי' אפילו אי אמרינן כתוס' מ"מ משום שליחות יזכה בו הקדש וכקושית התוסיו"ט ולכך פירש דמ"מ לית בי' מעילה כיון שלא הקדיש בפה ולפי"ז לא ס"ל לפרש כפירוש הר"ן דסובר ע"כ במגביה מציאה אית בי' מעילה אמנם לפי התי' הראשון שכ' דהר"ן סובר כפי' ר"ת וחשיב לי' כזכי ע"מ לקנות ולפי"ז ע"כ רש"י ואינך תירוצים דתוס' פליגו עלי'

אמנם אם נאמר תרווייהו לאהדדי אפשר דלית מאן דפליג דלפירוש רש"י ותוס' התי' הראשון דלא ס"ל דהראשון קנה ע"מ להקנות איכ"ל דס"ל דיש שליחות ויש מעילה מכח שליחות דשלוחא דשמיא הוא ואפי"ה אמרינן שם במעילה דאינו מועיל משום דחב לאחרינא והוי תופס לבע"ח במקום שח"ל וא"כ הכא באדם דשייך מגו דזכי לנפשי' שפיר יש לומר מטעם שליחות מועיל ולשיטת הרמב"ן דסובר ע"כ דאין מעילה בכה"ג כנ"ל איכ"ל דכאן הוי כקני ע"מ להקנות ולעולם כ"ע אית להו כהר"ן ודברי חכמים שרירין וקיימין הארכתי בזה הואיל ועלתה על דעתך לדחות דברי הר"ן ולדחות פי' הרא"ש הראיתי לך בעזהי"ת כמה גדולים דברי חכז"ל ואם תהגה בהם ותחפוש מטמניהם אז דעת קדושים תמצא ועפ"י הפירוש שכתבתי לעיל בר"ן מיושב קושית העולם שמקשין על הר"ן מהש"ס דריש פ' שילוח הקן דפריך מוקדשין היכא מושכחת לה דכיון דקנו ע"מ להקנות אפשר חשיב לי' כמזומן ובזה אסיים ואחתום בברכה כאות נפשך ונפש ידידך ורבך הדו"ש

הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה שפ"ט בשמעתין דהפקר כמתנה נדרים דף מ"ג

כלל א' דהפקר כמתנה הנה ר' יוסי ורבנן פליגו לדעת ר' יוחנן לר' יוסי אינו הפקר עד שבא ליד זוכה דהפקר כמתנה ולרבנן ס"ל דהפקר הוא מיד כשאומר הרי זה הפקר ולכאור' קשה לי מכאן על פירש הרשב"ם בב"ב דף קל"ח ע"א דפירש שם אליבא דר"י הנותן מתנה לחברו והלה צוח ואינו רוצה לקבלה שכל הרוצה להחזיק יכול לזכות כר"ל בכריתות דף כ"ד דכיון שנתן הרי הסיח דעתו ממנו ולכך כל הרוצה להחזיק בו זכה וא"כ קשה איך קאמר ר"י כאן דהפקר כמתנה עד שיבוא לרשות זוכה הרי במתנה עצמו ס"ל דמיד שיצא מרשות בעליו אינו שלו ונראה לפי ענ"ד להסביר דהנה בלא"ה קשה הרי יאוש באבדה לכ"ע קנו וילפינן לה מקרא כמבואר בב"ק דף ס"ו או משמלה או מאשר תאבד ממנו וא"כ פשיטא דהפקר מועיל דהפקר וודאי עדיף מיאוש

ונראה לישב עפ"י מ"ש מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' שט"ו ושי"ו דמיירי שם בעניני הפקר וכ' דאם רק מסיח דעת מן הדבר בוודאי יכול לחזור בו יעויי"ש וא"כ נראה בוודאי דביאוש לא הוי אלא היסח הדעת שסבר שלא ימצא או דבר הנאבד ממנו עוד ושלא יבוא עוד לידו ואם מצאה אדם וזכה בו הוא שלו אבל אם חזר מן היאוש קודם שמצא' אדם שוב נתבטל היאוש וממילא כיון שיכול לחזור בו יש לדונו עדיין כשלו למאן דס"ל הואיל דהרי אפילו דבר דשייך בי' רק הואיל ויכול ליתשל עליו אמרינן דחשיב כשלו לענין כמה דברים מצד הואיל ה"ה כאן אם נימא דיכול לחזור בוודאי יש לדונו כשלו כיון דיכול לחזור ואינו מחוסר מעשה כלל משום הואיל למאן דס"ל כן ואפי"ה נראה דפוטר מתרומות ומעשרות כדמוכח ר"פ אלו