מהר"ם שיק יורה דעה רעא

אם הוא בכחו ורשותו לעשותו כשלו וכאלו הוא בעולם

ונכונים דברי התוס' והרא"ש דיכול להקדיש ככר של הפקר אפי' אינו עדיין בידו אך אם הוא תוך ד' אמותיו הוא יכול להקדישו לכשיבוא לרשותו משא"כ התם ביכול להוציאו בדיינים שא"י להקדיש במטלטלין שם איירי אם רוצה להקדישו מעכשיו וזה בוודאי לא מהני ואינו כביתו אבל בכה"ג דהרא"ש נראה פשוט דאין חולק על זה וכמבואר בקידושין דף ס"ב דמהני מה שהוא בידו וגם הר"ן נראה דאין חולק על זה והא דפירש הסוגיא בגוונא אחרינא היינו משום דקשיא לי' דאם איירי כפי' הרא"ש אמאי מעל בנטלה ע"מ לאוכלה ניבעי' אכילה ממש אבל לדינא אין חולק על זה וכיוצא בזה כ' התוס' בנזיר דף י"ב סוף ע"א וא"ש דברי הרא"ש להלכה ואין חולק

ב) בדין אם אמר וקיבל על עצמו ליתן לצדקה או להקדיש דבר שלב"ל או שאינו ברשותו לכשיבוא ברשותו הנה דין זה מבואר בהדיא ביו"ד סי' רנ"ח סעי' ח' בטוש"ע שאם אמר על דבר שאינו ברשותו לכשיבוא אתננה הוי נדר וכן פסק בחו"מ סי' רי"ב סעי' ז' וט' ושורש דבר זה מהרמב"ם בפ"ו מעירוכין דין ל"א ול"ב ול"ג עיי"ש שהביא ראי' ברורה לזה ממקרא מלא שאמר יעקב ונדר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר והרי האומר לא אפטור מן העולם עד שאהי' נזיר חייב לנהוג נזירות מיד וכו' עיי"ש והראב"ד נמי הסכים עמו שהראי' מיעקב הוא ראי' ואע"פ שהראי' מנזיר דחה מ"מ מסכים עמו בדין וכן הסכים בטור חו"מ סי' רי"ב בשם אביו הרא"ש

ומטעם זה תמהני תימה רבתי על הב"ח ביו"ד סוסי' רי"ו דהביא בפשטות בשם תשובות מהר"מ שאם קיבל עליו ליתן מעשר מכל רווח שיעלה ממשא ומתן שלו אין חיוב עליו לקיים הואיל והוא דבר שלא ב"ל ותימה האיך הביא בפשיטות דבר שהוא נגד כל הנך פוסקים שהבאתי שהוא ממש הלכה פסוקה ובפרט שהרמב"ם הביא ראי' גדולה מוכרחת מקרא מפורש ותימה ג"כ על הש"ך שהביא דברי הב"ח הנ"ל בסוף סי' ר"ד סק"ה ולא העיר בזה ובאמת הש"ך שם רמז לעיין בסי' רנ"ח ובוודאי כוונתו להנ"ל

ונראה דהנה יש ב' טעמים למה אין הקנין חל על דבר שלב"ל או משום דלא גמר ומקנה דלא סמכא דעתי' דקונה ומקנה דקנין בעי כוונה וכדמשמע מפ"ק דב"מ דף ט"ז וכדאמר רבא מסתברא מילתא דרב בשדה סתם ומשום דסמכא דעתי' והוי כעין אסמכתא דלא קניא והטעם הב' דמאי מכר ראשון לשני זכות שיש לו אבל כל זמן שאינו ברשותו או אינו בעולם אין לו רשות עליו ולזה אינו יכול להקנות אותו וי"ל דיש נפ"מ בין הנך ב' טעמים דלטעם הראשון כמו שאינו יכול להקנות ה"נ אינו יכול לחייב עצמו בדבר שלב"ל דלא גמר ומקנה והה"ד דא"י לנדור ולחייב את גופו בדבר שלב"ל דלא גמר ומקנה כדעת מקצת פוסקים לענין אסמכתא דגם בנדר לא חשיב נדר אם הוא באסמכתא כמבואר באו"ח סוף סי' תקס"ב וביו"ד סי' רנ"ח

אמנם לטעם שני דאין יכול להקנותו הוא משום דאין לו זכות עליו וזה שייך אם רוצה להקנות החפץ אבל אם מחייב את גופו שהוא בעולם שפיר יכול לחייב את גופו אפילו בדבר שלב"ל וכמו דפסקינן הלכה רווחת בחו"מ סי' ס' סעי' ו' וכמו שהביא הב"י שם בשם בעל התרומות ראיות לזה וא"כ ע"כ אין הטעם משום דלא סמכא דעתי' אלא משום דלא אפשר לו להקנות דבר שאינו בעולם וממילא אין חילוק אפילו בשדה סתם לא מהני ולכך לא קי"ל כדרבא ולכך גם לענין נדר יכול לחייב עצמו בדבר שלב"ל דאם להדיוט יכול לחייב עצמו ליתן כ"ש לגבוה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ותימה לכאורה על הרמב"ם למה לי' להרמב"ם ראי' כלל פשיטא דיכול לחייב עצמו

ונראה לישב דכוונת הרמב"ם א"ש דהנה מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' רמ"ג הקשה על הרמב"ם מדהביא ממעשר ולא הביא מוהאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים וע"כ דמהתם אין ראי' דהתם מקרי דבר שבא לעולם וא"כ גם מעשר אעשרנו לך אין ראי' דלמא יעקב מילתא בעלמא אמר והשי"ת שאמר לו אשר נדרת לי נדר היינו הנדר של והאבן כו' יהי' בית אלקים עיי"ש שהאריך בזה (ובאמת מאי דפשיטא לי' למרן זצ"ל דהאי אשר נדרת לי נדר קאי על מצבה דנדר מעשר כבר קיים הרמב"ן בחומש לא כ' כן דכ' דקבלת נדרו הי' שיעשר שם בבית אל וא"כ שפיר קאי זה על נדרו וגם מ"ש מרן דזה הוי דבר שלב"ל תמהני ג"כ דנהי דהאבן והמקום הי' בעולם מ"מ הרי זה לא הי' נדרו אלא שיפלח שם להשי"ת כפי' רש"י מהתרגום אהא פלח וכו' והיינו שיקריב וינסך שם עליו וזה מסתמא לא הי' אז ברשותו שהרי במקלו עבר את הירדן ועיין עוד שם ברשב"ם דהא עשר אעשרנו לך היינו להקריב עולה או זבח על המצבה וקאי על דלעיל מיני'

) אכן נראה דוודאי גוף הדבר דיכול לקבל עליו נדר זה לא צריך קרא לזה דחל על גופו שיכול לחייב עצמו בדבר שלב"ל כדלעיל אלא דלפי"ז החיוב הוא רק אקרקפתא דגברא ואם מת פטורין היורשין מלקיים נדרו והרמב"ם בפכ"ב מה' מכירה דין י"ו פסק דאפילו מת מחוייבין היורשין לקיים מה שצוה וזה קשה מנ"ל דנהי דיכול לחייב עצמו אבל היורשין אינם חייבין וכמו שהביא התומים בסי' ס' ס"קי בשם הכנה"ג יעויי"ש מה שחילק

אבל יש לישב דזה עצמו כוונת הרמב"ם דהרמב"ן בפירושו על התורה בפ' מטות הקשה איך קרינן לנדר באומר הרי עלי להקריב עולה או להקדיש דבר הא כללא הוא דנדר מקרי מיתסר חפצא ושבועה הוא איסור גברא וא"כ איך אם אומר הרי עלי דהחיוב על האדם יהא מקרי נדר ותי' כיון דמיד באומר הרי עלי נתחייבו נכסיו ונשתעבדו שפיר מקרי איסור חפצא עיי"ש עוד סברא ולפי"ז גם בכאן קשיא גבי נדר דיעקב שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דנהי דחייב לקיים נדרו מ"מ היינו בחיוב גברא א"כ קשיא איך קרא לי' קרא נדר הא לא הוי אלא חיוב גברא וע"כ צ"ל דאפילו באומר הרי עלי ליתן מעשר מכל מה שארוויח מיד נתחייבו ונשתעבדו נכסיו לזה ליתן ולכך שפיר פסק הרמב"ם דגם היתומים חייבין לקיים

אלא דזה גופי' טעמא בעי כיון דעדיין לא נדר אלא שקיבל על עצמו לכשיבוא רווח לידו יתן לעניים או להקדיש המעשר ואיך יהא נדור מעכשו ויהיו נכסיו משועבדין לזה ועל זה הביא הראי' דמצינו כיו"ב באומר לא אפטור מן העולם עד שאהי' נזיר הרי הוא צריך לנזור מיד דלכאורה אינו מוכן כלל מאי ענין זה לזה וכמו שהשיג הראב"ד והמל"מ שם בפרט מ"ש הרמב"ם דהוא נזיר מיד אפילו בלא קבלתו ולהנ"ל א"ש שהביא ראי' שאעפ"י שעדיין לא נדר בפועל ממש אלא קיבל עליו שינדור אמרי' כיון דדינא הוא שצריך לנדור מהשתא הוי נזיר ר ה"נ מהשתא הוי נזיר ונשתעבדו נכסיו וא"כ דברי הרמב"ם בפ"ו מעירוכין הם כפתור ופרח ועולין בקנה אחד עם מ"ש ופסק בפ' כ"ב ממכירה דין י"ו ועל זה פליג הראב"ד ולא ס"ל שנשתעבדו נכסיו ומ"מ סובר דנדר הוי

ולפי האמור נראה לישב גם דעת מהר"מ המובא בב"ח הנ"ל דנראה דס"ל דלא כהרמב"ם וגם לא ס"ל דיכול לחייב עצמו בדבר שלב"ל כמו שהביא בעל התרומות דיש חולקין ופוסקין כרבא דטעם דאין אדם מקנה דשלב"ל הוא משום דלא סמכא דעתי' אלא דס"ל כמ"ש הב"י בשם הרי"ף בסי' תקס"ב באו"ח דאע"ג דבעלמא אסמכתא לא נקרא נדר נודר בעת צרה שאני דוודאי גמר ומקני ואם אמרו כן באסמכתא כ"ש שי"ל כן בדבר שלב"ל אם הטעם הוא משום דלא סמכא דעתי' אמרי' שפיר נדר בעת צרה שאני כן נראה לפי ענ"ד ועכ"פ מבואר לפי האמור דבנודר על דבר שלב"ל לכשיבוא יקדיש אותו או יתן לצדקה או יעשר חשוב נדר לדעת רוב הפוסקים חוץ מהר"מ המובא בב"ח הנ"ל אלא שהרמב"ם סובר דהחיוב חל על נכסיו והראב"ד סובר דהחיוב הוא רק אגברא ונפ"מ לענין אי בניו חייבין נקיים נדרו וכל זה באומר כשיבוא אתן או אקדיש

ג) באומר לכשיבוא יהי' או תקדש ועל זה חולק הרא"ש בתשובה המובא בחו"מ סי' רי"ב דבאומר יהא הקדש לא מהני ולא הוי נדר כלל אבל ברמב"ם מבואר בפ' כ"ב ממכירה דגם ביהי' הוי הקדש ואפילו באומר לכשיבוא תקדש משמע דהוי נדר ומתשובת מרן הנ"ל משמע דיש חילוק בין יהי' לתקדש עיי"ש והנה בדין זה הקשה הרמ"א בחו"מ סוסי' רי"ב דדברי המחבר סותרין אהדדי דשם סעי' ז' הביא דעת הרמב"ם בסתמא דיהא חשוב נדר ואח"כ בסעי' ע' הביא דעת הרא"ש בסתמא דדווקא באומר אתן או אקדיש הוי נדר אבל יהי' או תקדש לא חשיב נדר ואפילו לפימ"ש הבאה"ג שסעי' ט' קאי על סעי' ח' על היש מי שאומר מ"מ עדיין דחוק למה לא הביא בסעי' ז' חולק על דינו של הרמב"ם

ונראה. לבאר בעזה"י היטב דלכאורה נראה דזה תליא באידך פלוגתא דהנה נראה דלעולם אדם המקדיש שום דבר הנה מכבר קודם שדיבר והקדיש כבר עלתה במחשבתו וגמר בלבו לעשות דבר זה וא"כ אי אמרינין דגמר בלבו מהני א"כ לעולם קודם שהוציא בפה הוא נדור ובא מכח המחשבה וגמר בלבו א"כ אפילו באומר הלשון שדה זו לכשאקחנה תקדש כבר הסכים וגמר בלבו לכשיבוא שדה זו לידו יתננה ליד הקדש א"כ כבר הוא נדור מכח אותו המחשבה וא"כ הרא"ש לטעמי' דס"ל דאין לנו הקדש בזה"ז ולענין צדקה דווקא דיבור ומחשבה וגמר בלבו לא הוי נדר ולכך שפיר אמר אם אמר יהח להקדש לא הוי נדר שהרי לא קיבל עליו ולשונו שאמר לא מהני ומחשבה לא מעלה ולא מוריד אבל לדעת הפוסקים דגם מחשבה מהני א"כ נראה דגם באומר יהא הקדש מהני מטעם הנ"ל

ולפי"ז עד כאן לא פליג הרא"ש אלא בזמן הזה שאין כאן הקדש לבדה"ב אלא צדקה וכמבואר בלשון הרא"ש אבל בהקדש לבדה"ב גם הרא"ש מודה דגמר בלבו מהני דכתיב כל נדיב לב וא"כ בהקדש לבדה"ב לכ"ע הוי נדר אפילו באומר לכשיבוא יה' הקדש וה"ה באומר לכשיבוא יהי' אסור עלי מהני לכ"ע כדאיתא להדיא בכתובות דף נ"ט ופסקו בש"ע יו"ד סוסי' ר"ד ולפי האמור דברי