מהר"ם שיק יורה דעה רע

לבנה דפסק שם דממתינן וכבר האריך בזה החכ"צ בסי' ק"ו ובמל"מ פ"א מהלכות מגילה דין י"א מיהו בחדא מצוה רשאי להשהות לעשותה מן המובחר מ"מ כאן דאין המצוה נתגדלה עי"ז אלא דיהא אפשר להיות על הסעודה מנין דבר זה אינו מוכרח דיהיו רשאין להשהות בשביל זה המצוה ודמי' לדין דתפילין וציצית שכ' המג"א הנ"ל ואחתום בברכה המשולשת ידידו הד"ש. הק' משה שיק מברעזאווע תשובה שפ"ז בעה"י ליום ו' עש"ק לסדר משפטים תרל"ח לפ"ק פה חוסט יע"א החיים והשלום וכל טוב לאהובי בן חורגי ה"ה הרב הגדול המופלג מוה' ישראל מרדכי נ"י אבדק"ק קרעסטוהר יע"א

מכתבו קבלתי ואני אדם חלוש ומונע א"ע מלהשיב שואלי דבר בענין הלכה ובפרט שמעלתו כ' להשיב מיד ואני זה איזה ימים אינני בקו הבריאה בט"י ולכבודו אמרתי להשיב בדרך קצרה ולא יסמוך עלי אם יש לו איזה ספק הנה מעלתו כ' שהמקוה שבקהלתו שצריכים לתקנה ונמצא בתיבה שבתוך המקוה מלבד הנקב שיש בו כשפוה"נ הי' שם בתיבה ההוא נקב רחב ג' טפחים ותחת שולי התיבה ההוא הי' מונח אבן בין שתי השוליים שמלבד השוליי' שהוא בתוך המקוה הי' עוד שוליים של נסרים כדי לחזק שלא ירקב עד מהרה והאבן הי' מונח בין שתיהם והאבן ההוא הי' בו ג"כ נקב כשפופ"ה אלא שנסתם ואידך הנקב כשפופ"ה היו פותחין בזמן הטבילה של נשים והשידה התיבה ההוא הוא תלוי על שלשלת ומעלתו ני' האריך למאי צורך האבן ההוא ההוא וגודל הנקב ג' או ד' טפחים ולמאי נצרך הנקב שבתוך האבן והאריך בפלפולו מאוד

ובאמת אינו מובן טעם מיסדי המקוה ההוא לא ראינו ולא שמענו כיוצא בזה אלא כיון שרוב המצויים לעשות מקוה מחדש מומחים הם מסתמא הי' להם טעם ואני לא אדע שתי נקבים של שפופה"נ והאחד יהי' סתום והשני יפתחו בשעת טבילה לאיזה תועלת הוא ובוודאי לפי מאי שהסכימו האחרונים אין לסמוך על נקב של שפופה"נ לחבר את המקוה למעין דמשום נקב כשפופה"נ לא נתבטל התיבה מתורת כלי ועדיין מקבלת טומאה ואין טובלין בכלי ואפילו הוא מחובר למעיין מ"מ אין עומדין עלי' משום גזירת מרחצאות

ולכך הסכימו האחרונים מלבד הנקב כשפופרת הנוד יעשו נקב כמוציא רימון שהוא כמו ראש של תינוק קטן ושיערו האחרונים שהוא כגודל טפח על טפח של אדם בינינו דהיינו ארבע גודלין שכל גידול מחזיק ז' שערות וכמ"ש הרמב"ם בהלכות ס"ת שהוא קרוב לצאלל של האומנין ועי"ז נתבטל מתורת כלי ויכולין אח"כ לסתום הנקב ההוא בדרך בנין בסיד או גפסית ויכולין ג"כ להניח עליו אבן ולא מקרי סתימה אבל הנקב של שפופה"נ צריך להיות פתוח בשעת טבילה

מיהו קשה לסמוך על נשים להיות סומכין עליהן כמ"ש בתשובות מרן הגאון בעל חתם סופר זצ"ל בחיו"ד סי' ר"ו ולכך ברוב קהלות שעושין המקוה ע"י שידה הנקב של מוציא רימון יכולין לסתום כנ"ל ובס' גידולי טהרה בתשובה ד' החמיר שיסתמו הנקב של מוציא רימון באופן שיעשו כעין יתד מן עץ שילך לתוך הקרקע שעי"ז יהיה מחובר לקרקע ולצאת ידי כל החששים לחוש לטומאת מדרס וכן עושים בכל הגליל שלי כשעושים מקוה צריכין לעשות באופן שיהי' מחובר לקרקע דלמטה או לכל הפחות לקרקע של מן הצד

ובפרט כעין מקוה שבקהלתו שהיא תלוי' בשלשלת של ברזל ואפשר שג"כ היא מחוברת במסמורת שאינם עשויים לקרקע ולפי הנ"ל שאם תלוי' בשלשלת הוי כדבר המעמיד ויש בזה פלוגתא אי אזלינין בתר המעמיד ובאמת מדברי מרן הגאון בעל חת"ס בתשובה הנ"ל דנראה מדבריו דע"י שלשלת לא נקרא מעמד אלא בחשוקים של ברזל הקפידו וגם על זה צידד להקל ובאמת בש"ע יו"ד סי' ק"ך פסק המחבר דאין הולכין בתר המעמיד אבל בש"ך שם ס"ק י"ב הובא כמה דיעות דהולכין בתר המעמיד ובסוכה דף כ"א ע"ב בסומך סוכתו על כרעי המטה דמקבלין טומאה לר"ז משום מעמיד ועיי"ש בר"ן ולמה לא יקרא השלשלת דבר המעמיד ובאו"ח סי' תרכ"ט ובמג"א שם סק"ט הביא בשם הב"ח דגם בסוכה מדינא אסור ותימה קצת מדסתם בש"ע סי' ק"ך לענין טבילת כלים דלא אזלינין בתר המעמיד ומהתם משמע נמי דכעין שלשלת הוי מעמיד ותליא בפלוגתא וצ"ע וע"כ בוודאי טוב שיהא השידה מחובר לקרקע כמ"ש כן דעתי נוטה. וכתבתי כל זאת בלי שום עיון בספר. ואפשר דמיסדי המקוה הראשונה עשו מתחילה הנקב באבן ההוא ושוב חזרו ואמדו דעדיף לעשות הנקב בהשידה עצמה כן נראה לפי ענ"ד

ומ"ש מעלתו פע תשובת דברי חיים סי' פ"ד דאפשר לומר כיון דעל פני המים הוא שוה אינו פוסל מה שהוא למטה קטפרוס הנה ממה שהביא המרדכי בהלכות נדה בשם הראב"י והובא בב"י ביו"ד סי' ר"א ובד"מ שם דאמאי מותר לטבול בנהר דהא הוי קטפרוס ואינו חיבור אע"ג שלפי הנראה ע"פ המים הוא שוה ורק משום דקרקע הנהר אפשר משופעת קרי לה קטפרס והב"י תר' שם דשיפוע מעט לא מקרי קטפרוס ושיעור של מעט זה שכ' הב"י לא ידענו בצמצום ואיך אמר דבריו לשיעורין ונראה דס"ל דדווקא היורד מן ההר מקרי קטפרוס וא"כ יש לדון בנידון שלו אי מקרי קטפרוס ולפי ראות עיני הדיין

ומה שפלפל עוד על ענין מקוה הישנה אם ע"ו האבן שהניחו שם כדלעיל כל שתוך המקוה אינו מקבל טומאה לא הבנתי מה עלה על דעתו לומר כן ואיך תלי' זה בזה ואדרבה איפכא מצינו דבסוף מס' חגיגה פליגו אי דבר שהוא מצופה אי הציפוי מבטלת העיקר או העיקר מבטל הציפוי לענין קבלת טומאה ומביא שם המשנה בשלחן שהי' מצופה באבני שיש והניח בו מקום להניח שם כוסות ולר"י חתיכות נמי אז מקבלת טומאה והנראה לפי ענ"ד כתבתי בלי שום עיון ואחתום בברכה משולשת יהי ה' עמו וכו' אבי חרגו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה שפ"ח לאהובי תלמידי הוותיק הבחור המופלג וכו' כ"ה זלמן ני' שפיצער

יקרתך הגיענו ועל דבר דברי תורה אשר באת להקשות על דבר הרא"ש והר"ן בנדרים דף ל"ד ע"ב בככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש. הנה שורש הפלפול הזה נחלק לד' חלקים א' אי יכול להקדיש דבר שאינו שלו רק בידו לזכות בו והב' אם קיבל עליו להקדיש דבר שלא ב"ל כשיבוא לעולם אי חשוב נדר והג' אם אמר דבר זה כשאזכה בו יקדש אי חשוב כנדר והד' אם הוא בידו או ברשותו והוא מגבי' זה להקדש אי מהני כמו מגביה מציאה לחברו ואענה על ראשון ראשון

א) דבר זה הביא המל"מ בפ"ז מעירוכין בשם התוס' והרא"ש בנדרים דף ל"ד ע"ב שככר של הפקר אפי' אינו בתוך ד"א שלו רק שהוא קרוב לככר ההוא ואין שם קרוב יותר ממנו שאם ירצה לילך שם הוא ברשותו ובכחו לזכות בו יוכל להקדישו ובזה מיירי רבא שם באומר על ככר של הפקר תהי' הקדש וע"ז הקשיא מ"ש מהא דפסקינין בב"מ דף ז' ע"א דגבי מטלטלין אפי' יכול להוציאו בדיינין א"י להקדיש הואיל ואינו ברשותו ואמאי נימא כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והארכת בזה וזה לק"מ ולא ראית בנדרים שם בדברי התוס' שהביאו ראי' לזה מקידושין דף ס"ב ושם מסיק הש"ס דכל שצריך ב"ד לא מקרי בידו דמי יימר דמזדקקו לי' בי דינא וכל זה לפי הבנתך

אבל לפי האמת אין הנידון דומה לראי' כי זה בוודאי מוכח מכמה דוכתי דהיכא דבעי' שיהא שלו לא מהני אם בידו הוא להיות שלו כל זמן דאינו שלו ואפי' למ"ד דאמרינין הואיל הוכיח רש"י בפסחים דף מ"ח ע"א ד"ה אבל הכא וכו' דלא חשיב כה"ג שלו ואפי' היכא דהוא ממש בידו הוכיח הש"א בסי' צ"ז מסנהדרין דף קי"ב שאמרו דעיסה של מע"ש בגבולין לכ"ע פטור מוכח אע"ג דבידו לעלות לירושלים לא מקרי שלו משום דבידו (ואפי' לדעת התוספות וסייעתם שהביא שם הש"א מבואר דזה דווקא בדבר שהוא שלו אלא דלית בי' היתר אכילה ונמעט מלכם דיהא מותר לכל צרכיכם לזה מהני מה שהוא בידו)

וממקומו הוא מוכרע שהרי ראיות הרא"ש הוא מכתובות דף נ"ט שדה זו לכשאפדנה תיקדש ושם עצמו מבואר דאם מקדיש מעכשיו קודם שיפדנה אינו קדוש דכל זמן שאינו שלו אינו יכול להקדישו וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רנ"ח סקט"ו בהדיא וא"כ מבואר דלא מהני לשוי' דבר שאינו שלו למהוי כשלו הואיל שבידו לזכות בו ולכך לכ"ע בעינין שבשעת חלות ההקדש צריך שיהי' דבר שלו וברשותו וזה הוא דילפינין מיקדיש את ביתו דהיינו בשעת חלות ההקדש בעי' שיהי' שלו וברשותו והיינו שלו וברשותו ממש ולא מהני דבר שאפשר לזכות בו שבזה עדיין איננו דומיא דביתו וכ"ז אם בשעת חלות וגמר ההקדש אינו שלו

אבל אם מקדיש אותו על זמן שיהא ברשותו ואז אינו ממועט שוב מביתו אלא משום דבר שלב"ל אפשר למעט ולומר שאפילו מקדיש על זמן שיבוא ברשותו לאחר שיזכה בו אפי"ה לא מהני והוי כמו דבר שלב"ל ובכה"ג שפיר י"ל דהא דדשלב"ל אינו יכול להקנות ולא להקדיש היינו דווקא אם אינו בידו לעשותו כדבר הבא לעולם דאז אין הדבר חל עליו או מכח דלא סמכה דעתי' או משום דאין קנין והקדש חל על הספק דמה שיש לו כח יוכל לזכות לאחר דמאי מכר ראשון לשני כח שיש לו אבל דבר שאינו בעולם ואין לו זכות לא יוכל לזכות לאחר וכ"ז אם אינו בידו לעשותו כבא לעולם אבל כל שבידו שפיר סמכה דעתו ויש לו זכות עליו ולכך שפיר מהני בין לענין קנין ובין לענין הקדש ויכול לזכות ולהקדיש דבר שאינו בידו