מהר"ם שיק יורה דעה כז

הנ"מ בפי"א מברכות דין י"א דיש ג' מיני ברכות המצות חלק א' מצוה שהיא חיובת כתפילין ומצות ומרור וברכת המצות אלו יכול אחד לצאת ואחר יוכל להוציאו בברכה אם אינו בקי כדאית' ספ"ק דר"ה ובהג"ה שם ויש מהן מברכין בל' ויש בעל לפי הטעמים המבוארים ברא"ש ובר"ן בפ"ק דפסחים דף ז' וברמב"ם בפי"א מברכות הנ"ל חילוק בין מצוה שהיא חובה שמברכין בל' וחלק הב' הוא מצוה שאינה חובה אבל גם רשות אינה דמצוה קצת איכ' כגון עירובי חצרות ושיתופי מבואות אע"ג דאי בעי לא יערב ולא יוציא מ"מ איכא מצוה כדי שלא יבשל והפרשת תרומה ע"כ מחלק הזה דהרי בהפרשת תרומה כ' הרמב"ם שם דמברכין להפריש תרומה וכן איתא בתוספתא דברכות פ"ו ואו הוי רשות ממש הוי לן לברך בעל לפי כלל שכייל הרמב"ם שם וע"כ דלא הוי רשות גמור א' משום דשמא יכשלו בטבל

ובלא"ה. הרי להרמב"ם גם ציצית ע"כ לא הוי רשות גמור דהרי בפ"ג מה' ציצית פסק דמברכין להתעטף משא"כ שחיטה ע"כ רשות גמור דהרי מברכין בעל השחיטה כמבואר בפסחים דף ק' ואע"ג דקי"ל דציצית חובת גברא ואינו חיוב אלא א"כ רוצה ללבוש בגד ד' כנפות אז צריך ליתן בו ציצית מ"מ במצוה שהתורה תלה בהמצוה מצוה אחרת או מדה טובה אחרת אע"ג דאינו מחוייב לקיים מ"מ מצוה איכא כגון בציצית דכתיב בי' טעם למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי ועוד האריכה בה התורה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ולא תתורו אחרי לבבכם וכפרש"י בחומש א"כ בוודאי מצוה להביא עצמו לידי זכירה וזכירה מביאה לידי עשי' וכן כ' הרמב"ם בסוף ה' ציצית דאע"ג דהוי רשות מ"מ איכא מצוה להתעטף בציצית ולכך מברכין בל'. וזה נראה כוונת המג"א בסי' ח' ס"קא שכ' דציצית איכא מצוה טפי מבהפרשת חלה או תרומה ואע"ג דגם בתרומה תלה התורה במצות נתינה סובר המג"א דנהי דאיכא גם בהפרשה מצוה כדי ליתן מ"מ כיון דנתינה עצמה לית בה ברכה וכמ"ש הרשב"א בתשובה סי' י"ח משום דאולי לא ירצה לקבל ותלוי ביד אחרים שוב לא הוי ההפרשה אלא רשות ותיקון לטבל ודמי' לשחיטה זהו נראה לכאור' כוונת המג"א

מיהו באמת הדבר תימה דהרי ברמב"ם בפי"א מברכות הנ"ל דמברכין להפריש וא"כ אינו רשות לגמרי כיון דתלי' בי' מצות נתינה ונהי דנתינה אינו בידו מ"מ ההפרשה הוא בידו ויכול שפיר לברך ואדרבה עיקר איסור טבל לאכול הוא מכח מצות הרמה דכתיב בהדיא והרימותם ממנו את כל תרומות ה' וא"כ האיסור בא מכח המ"ע כדכתיב בהדיא ולא יחללו את קדשי ב"י אשר ירימו ודרשו חכז"ל בעתידים לתרום הכתוב מדבר מבואר דמשום מצות הרמה אסר קרא וא"כ קשים דברי המג"א איך דימה תרומה לשחיט' ונראה דהמג"א מיירי בחלת ח"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש ולית כאן מצות נתינה דהרי לפרש"י בפ' עד כמה יוכל לבטלה גם לזרים ואין בה אלא מצות הפרשה כדי לתקן מאכלו ולכך דימה זה לשחיטה כן נראה לפיענ"ד כוונת המג"א ואפשר דהמג"א לאו דווקא קאמר דהפרשת חלה ותרומה דמיא לשחיטה אלא כוונתו דמצות ציצית הוי חיובא טפי דבשעת שהוא כבר מעוטף שאז מברך ואז הוא מחוייב בציצית משא"כ הפרשה ושחיטה אינו אוכל עדיין ומפריש רק משום שבדעתו לאכול ובחלק הב' הזה יוכל אחד לברך והשני עושה המצוה כדקיימ"ל בציצית במג"א סי' ח' ס"קה בשם הג"א והא דאמרינן בתרומה דאלם לא יתרום ולא אמרינן דאחר יברך היינו כמ"ש הטו"ז בסי' א' ס"קיז כיון דאפשר שיוכל לברך ולפרוש עדיף שיהא עשיית המצוה והברכה באיש אחד היכא דאפשר

והחלק הג' הוא מצוה דהוא רשות ממש כמו שחיטה ונטילת ידים דאע"ג דכתיב בי' מ"ע מ"מ היינו אם ירצה לאכול וכ"ש לדעת הריצב"א בתוס' בשבועות דף כ"ד דהאי וזבחת ואכלת הוא לאו הבא מכלל עשה ולאסור באיסור שאינו זבוח וא"כ אין כאן מ"ע כלל וכמ"ש הנוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' ס' ונהי דמברכין מ"מ פליגו בזה הש"ך בסי' א' ס"קלב כ' דהוי כמו ברכת הנהנין דאין אחר יכול לברך אלא א"כ גם הוא שוחט והטו"ז כ' דאדרבה מצוה שהוא רשות וכ"ש אי נימא דשחיטה אינה מצוה כלל אלא לאו הבא מכלל עשה א"כ איך מברכין כלל וע"כ דהוי רק כברכת הודאה על מצות שחיטה וכעי' שכן התוס' בפסחים דף ז' לענין להכניסו וכו' וכמ"ש לענין ברכת אירוסין ולכך אפילו אחר יכול לברך לכתחילה ואין צריך שיהי' באיש אחד

ואין להקשות להטו"ז דשחיטה הוי כברכת הודאה ולא דמיא לשאר ברכת המצות א"כ מאי פריך הש"ס בפסחים דף ז' ע"ב מעל השחיטה הא שחיטה שאני זהו לא קשה לא מבעי' לפי מאי שפי' הכ"מ בפי"א מברכות דין י"א הנ"ל דקושית הש"ס הוא לר"פ דסובר על ביעור ומטעם דעל משמע דווקא לשעבר א"כ אפילו הוי ברכת הודאה מ"מ לא א"ש לשון לשעבר ועוד שזה באמת תי' הש"ס דלא סגי דלאו איהו שחיט שמזה הוציא הרמב"ם כלל שלו בין רשות לחיוב ותו דלא הוי מצי למימר דשחיטה לית בי' מצוה כלל דהרי איכ' שחיטת מצוה כגון לאכול בשר בשבת ויו"ט דאיכ' מצוה ואפילו בזה"ז פסק הרמב"ם דאין שמחה אלא בבשר ולכך משני משום דלא סגי דלא איהו שחיט וא"ש

ובכנה"ג הביא בשם הרדב"ז בגליון יו"ד סי' קצ"ו דלכך אין מברכין על ספירת שבעה נקיים משום דהוי רשות והכנה"ג הקשה הא גם על שחיטה מברכין דהוי ג"כ רשות והוי מצי להקשות ג"כ מטבילה ולפי ענ"ד כוונת הרדב"ז דשם מספקא לן בפירוש הקרא דוספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר אם הפירוש דמצוה איכ' בספירה או דהכתוב ביאר לן דאם תספור ז' נקיים תהי' טהור וע"ז אמר כיון דאם אין רצונה להזקק לבעלה או שאין לה בעל אין כאן מצוה למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה ולכך מפרשינן הקרא דאין כוונתו כלל למצוה אלא בא ללמדינו דאחר ספירת שבעה טהורה היא ולכך אינה מברכת כיון דלא כתיב מצוה כלל ובשלמא בשחיטה כתיב מצוה המוכרחת לפרש למצוה דכבר כתיב שם תזבח ואכלת בשר וכיון דכתיב מצוה נוכל לברך משא"כ בספירת נקיים וזה נראה ג"כ כוונת תי' הראשון של הרדב"ז דשמא תראה ותסתור והכנה"ג הקשה דמ"מ תספור בלא ברכה ונראה שכוונתו של הרדב"ז כיון דבקרא כתיב וספרה לה שבעת ימים ולשון שבעת ימים פרש"י בפ' בא דהיינו בלי הפסק רק שבעת ימים זה אחר זה בלי שום הפסק וזה אינה בידה דלמא תסתור ואיך אפשר שצוותה התור' ע"ז וע"כ דבאמת אין הפירוש וספרה למצוה אלא על הודעה שאם ספרה שבעה ימים נקיים טהורה וממיל' כיון דלא כתיב מצוה א"א לברך ואינה צריכה לספור

ובזה, א"ש מה שהקשה הרבני הנ"ל הא אמרינן בירושלמי לענין שחיטה דחזקת בני מעיים כשרים ומברכין על החזקה ה"נ יברך על החזקה דבחזקת מסולקת דמים היא ולהנ"ל א"ש וכוונתו דהואיל ואינו בידה ע"כ לא צוותה התורה כלל על זה וא"ש (מיהו קושיא זאת בלא"ה לא קשיא חדא דיש לחלק בין שמא ראתה לשמא תראה וכמ"ש הנוב"י דלשמא תראה חיישינן דלא הוי נגד חזקה ותו דהרי כאן כל עיקר הספירה הכוונה שתבדק עצמה ותדע אם לא ראתה הרי חששה התורה על זאת והאיך נימא אנן דנסמך על החזקה) ולדברי הטו"ז הנ"ל דברכת שחיטה הוי רק כמו ברכת שבח והודאה הי' לן לומר דאפילו לאחר שחיטה אם שכח ולא בירך קודם שחיטה יברך אחר שחיטה וכמ"ש התוס' לענין ברכת להכניסו וברכת אירוסין וביו"ד סי' י"ט לא חילקו ואפשר כיון דיש שחיטה דמצוה דהיינו שחיטה דקדשים לא חילקו וקבעו לעולם קודם דלענין זמן הברכ' אמרינן לא פלוג כמ"ש התוס' וסייעתם בפ"ק דפסחים דף ז' ע"ב עיי"ש

תשובה כ"ד

בעזהי"ת חוסט יום ו' עש"ק פ' נשא תרל"ו לפ"ק

החיים והשלום וכל טוב להרב המאוה"ג המופלג כש"ת מוה' יצחק אייזיק פרידמאן נ"י האבדק"ק באיאם יע"א

מכתבו קבלתי ובו ביקש ממני לחוות דעתי בענין שוחט אחד בישוב ראבע ששחט עוף אחד אצל בעה"ב והניח אותו בחזקת שנשחט יפה ובעה"ב בדק לאחר השחיטה ומצא שלא היו הסימנים נשחטים כלל אלא בשר המפרקת והבעה"ב ההוא קיבץ את אנשי הישוב ההוא והרא' להם ושלחו וקראו להשוחט ושאלו אותו ואמר אמתל' מחמת שהי' יום ע"ש והי' נחוץ לדרכו לחזור הפרשה לזאת שכח לבדוק בסימנים וכשהגיע הדבר לאוזן מעלתו נסע לישוב הנ"ל והעידו כן בפני השוחט ולא הכחיש אותם אלא שאמר אמתל' הנ"ל ואמר שרוצה לשלם ומעלתו נ"י הוכיח אותו על המעשה רע כזה והעיז פניו נגד מעלתו לדבר קשות ויצא משם בכעס ונשאל מעלתו מאנשי ישוב הנ"ל אם רשאין להחזיק השוחט הנ"ל מכאן ולהבא ושומן הרבה שיש להם מן שחיטות השוחט הזה ולפי דעת מעלתו נ"י שיש להעביר השוחט ודינו כעין הא דאמרינן בפ' ז"ב סנהדרין דף כ"ה והכלים צוה להכשיר מה שאפשר וכלי חרס ינוחו להשהותם מעל"ע ועל השומן ביקש ממני לחוות דעתי

והנה באמת קי"ל ביו"ד סי' קי"ט בשוחט שהוציא טריפה מתחת ידו שאינו נאמן לומר שוגג הייתי והפ"ח והפרי תואר שם האריכו בזה אימתי אפשר לדונו כשוגג או לפושע ומזיד והפמ"ג בסימן ב' בש"ך ס"קיא העתיק בקצרה חילוקי דינים א' טבח שיש בו חשש חימוד ממון גם בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים או שנוטל מן הכשרות הכרכשתות וכיוצא בזה בפעם אחד שהוציא טרפה מתח"י מעבירין אותו ואין לו תקנה אלא האי דפז"ב ב' אם אין לו שום חימוד ממון איכ"ל דפעם א' וב' די שיקבל עניו דברי חברות וכו' ושוב העלה לדינא דאם הוא מוחזק אדם כשר והגון בפעם א' וב' יש לדונו כשוגג אם נראים הדברים כן ואם הדבר שקול גם אינו מוחזק בכשרות והגון אם יש לחוש לחימוד ממון יש לדונו כמזיד ואם אין לחוש לחימוד ממון בפעם א' וב' די בקבלת דברי חברות ועוד האריך שם קצת