מהר"ם שיק יורה דעה רסח

תשובה שפ"ד

שיל"ת ח' אב תרל"ח לפ"ק חוסט יע"א

את ימי האנחה יהפכם ה' במהרה בימינו לששון ולשמחה להרב המאוה"ג המופלג כש"ת מו"ה אפרים פישל שרייבער אבדק"ק נאנאש יע"א

מכתבו בשבוע העברה קבלתי ובו נשאלתי ע"ד האויסשטאטונוג"ס פע"ר אי"ן אשר הוקם להספיק לחתן ולכלה נדוניא באופנים שחקקו להם ועכשו נתבטל ויש אנשים ששלמו הקצוב ע"ש חתנים וכלות אחרים ולקחת ביכלע"ך עליהם ולעת החתונה יהי' הרווח לחצאין ועתה שנפסד הממון ששלמו הם תובעין לבאי כח החתנים והכלות ההם שישלמו חלק ההפסד ואיש אחד שהי' אגענ"ט להחברה הנ"ל והי' לו בן חתן דיבר אם רעהו שיקח ביכלע"ך על שם בנו החתן ויהא לחצאין וכן עשה וזה דיבר עוד עם אחרים שיקחו ביכלע"ך עליו שמצאו הדבר מכוון ונאות וקרוב לשכר והוציאו על זה לערך ששה עשר מאות ז"כ ששלמו להאגענ"ט הנ"ל והניחו הביכלע"ך בידו ועכשו הם תובעין אותו שישלם חלק ההפסד ואבי החתן האגענ"ט הנ"ל טוען שלא עלה על לבו להיות שותף להפסד ואם הי' רוצה לקבל הפסד הי' יכול ליקח בעצמו עוד ביכלע"ך ולא הבטיחו לו החצי רק בשביל שיניח לרשום בנו על הביכלע"ך בשביל כבודו ומה שטוען הנותן מעות עוד שכאשר שמע מההתמוטטת החברא ורצו ליקח מן האגענ"ט הביכלע"ך למוכרם במישקאל"ץ והשיב לו האנענ"ט הנ"ל שאם יהי' רווח לא ירצה להפסיד חלקו והאגענ"ט הנ"ל השיב שהי' רק שיחה בעלמא ומעלתו ני' האריך בזה ומענין לענין וביקש ממני לחוות דעתי בזה. והנה. אם היו הנותני' המעות נותנים ביד באי כח החתן והכלה את המעות שיתנו להחברא הנ"ל לתכלית המבואר לחצאין פשוט בעיני שדינו ככל עיסקא דהוי פלגא מלוה ופפ"ק כמבואר בלשון רשב"ם בב"ב דף ע' ע"ב ד"ה שטר כיס דכל מעות הניתן למחצית שכר הוי פלגא מלוה ופלפ"ק וכן מוכרח מסוגיא שם דאם יש לחלק בין עיסקא לעיסקא מנ"ל לדמות שטר כיס להא דאמרו נהרדעי האי עיסקא וכו' דהרי שטר כיס הוא לשון שותפות כמו כיס א' יהי' לכלנו הנאמר במשלי ונראה דבדיוק קראו לעיסקא שטר שותפות וכניסה וכבר האריך הרי"ף בב"מ דף ק"ד דעיסקא אינו כשאר שותפות דיוכל שותף לחלק בלא דעת חברו יעויי"ש שהאריך והוא שם לכל נתינת מעות לחצאין דצריכין להיות כניסה אחת וזה מדמה לעיסקא

וגם, מסברא נראה דאין לחלק דאם הי' אפשר לומר דהנותן להמקבל מחצית עבור חתימת שמו כ"ש שיש לומר בעיסקא שצריך לפעמים טרחא רבה ובאמת מצד הטירחא הי' ראוי לו לקבל החצי וראוי ליתן לו כאריס ואפילו לא יהי' עליו אחריות ואפי"ה דינו כפל"מ ופלגא פקדון ומכ"ש בדבר שאין בו טורח דקרוב הדבר לזה נהנה וזה ל"ח דלא מקבלין עלי' אגרא בוודאי מן הראוי שיהא המחצה באחריותו וחכז"ל כללא אמרו דהם תיקנו מילתא דניחא לי' ללוה ולמלוה דסברא הוא דלא עדיפא פונדקית מכהנת וה"נ האדם בשלו בכל עסק שהוא עוסק צריך למטרח בי' ככל הצרוך לו וגם להיות עליו אחריות ולמה יהא המקבל עדיף מהבעלים בעצמם ודיו לעבד שיהא כרבו להיות עוסק בו ולהיות עליו אחריות לחצאין ונהי דעוסק גם בחלק הפקדון וע"ז צריך באמת לשלם לו שכר עמלו (ובתשובה הקודמת כתבתי דבעסק זה נראה דא"צ לשלם לו שכר עמלו ולא נשאלתי כעת ע"ז) והרשב"ם בב"ב האריך בביאור הא דניחא להו לתרווייהו נראה שכיוון ג"כ לזה

וא"כ לפי"ז מבואר כיון דהמעות שנתן להחברה הוא פלמ"ל ופלפ"ק והופסד אצל החברא צריך החתן או שאר המקבלים לשלם חלקם החצי שהוא מלוה עליהם וחייבין עליו באונסין ואפילו למכור ולשלם מביתם לכ"ע וכ"כ הקצה"ח בסי' קע"ו סעי' ו' דאפילו אם המקבל א"י אם הפסיד הוי כאינו יודע אם פרעתיך וחייב ודבר זה באמת קשה לי דהרי הדבר ההוא ראוי להיות בחזקת קיים וכדאמרינין בגיטין דף ל"א דמפריש עליהן בחזקת שהן קיימין והרי טעמא דא"י אם פרעתיך דחייב הוא משום דאוקי בחזקת חיוב וכיון שיש לאוקמי' בחזקת קיים יש לאוקמי' חזקה נגד חזקה וצ"ע

ולכאורה נראה להביא ראי' לדברי הקצוה"ח מדברי הרמב"ם בפ"י מה' שותפין דין ה' שכ' דין זה דאין השותף מנשבעין ונוטלין וכ' דמיירי ששניהם עסקו בשותפות וקשה למה צריך לזה ונראה דהרמב"ם לטעמי' בפ"ו משותפין דין א' שכ' דאפילו בהטילו שניהם מעות לשותפות אם אחד מתעסק הוי דין עיסקא ואז ס"ל כקצוה"ח דאפילו בא"י חייב ולכך כ' דמיירי בשניהם עוסקים אלא דקשיא לי על השו"ע ביו"ד סי' קע"ז סעי' ג' בהג"ה פסק כסמ"ג דלא כהרמב"ם דכל שהטילו שניהם לכיס אפילו רק אחד עוסק לא מקרי עיסקא וא"כ קשה למה סתם בש"ע בחו"מ סי' צ"ג סעי' י"ג כלשון הרמב"ם וצ"ע ועכ"פ יש ראי' לדברי הקצה"ח אלא דקשיא לי על דבריו שכ' כן על עובדא דשב יעקב ושם הנותן המעות הי' גם מתעסק ול"ש פלמ"ל ופלפ"ק ואפשר דבאמת לא קאי על כיוצא בנידון השב יעקב

ובגוף הדבר מאי דק"ל על קצוה"ח דמחייב גבי עיסקא אפילו בא"י משום דהוי כא"י אם פרעתיך והקשיתי דהרי טעמא דא"י א"פ חייב הוא משום דמוקמי' בחזקת חיוב ונגד זה האיכא חזקת קיים מיהו לכאור' הוי מצינן לחלק דוודאי נגד חשש דנאבד ונאנס איכ"ל חזקת קיים כבגיטין דף ל"א אבל אם נפחת ונפסד דרך מו"מ ביוקרא וזולא על זה אפשר לומר דאין כאן חזקה דלא הוזל אמנם מהא דקי"ל בב"ב דף ע' ופסקינן כן בש"ע בחו"מ סי' ק"ח דנשבע וגובה מחצה חלק המלוה אבל חלק הפקדון טענינן או החזיר או נאנס כפי השיטות שם ומכח זה ר"ל דמאן דסבר גובה כולה לא ס"ל כר"ח וקשה אכתי נטעון ליתמי דלמא הי' הפסד בזולא ויוקרא וע"כ דל"ח לזה ואפשר דהש"ס מוקי לה בידעינן דלא הוזל דאל"כ מ"ט דמאן דסובר דגובה כולה מיהו על הרמב"ם רפ"ז משלוחין דין א' דכ' ראי' מזה דמחלק מלוה אין הנותן מפסיד דאל"כ ניחוש דלמא הוי פסידא טפי ממחצה וע"כ היינו ע"י זולא דאבידה ואונס לפל"מ אין שייך להנותן מעות וכיון דכוונת הרמב"ם משום זולא א"כ קשיא סוגיא דב"ב דקשה מ"ט דמ"ד דגובה כולה וגם מנ"ל דטעמי' דמ"ד דגובה מחצה הוא משום חשש החזרה וכר"ח דלמא משום חשש זולא וצ"ע

ועכ"פ הדרינן לנידון שלנו שכל שנתן מעות למחצית שכר הוי בין לרווח בין הפסד דפלמ"ל ופלפ"ק ולדעת הקצוה"ח אפי' בא"י המקבל שיש הפסד והנותן טוען ברי חייב ולפימ"ש לעיל אינו מוכרח ויש לחלק בין הפסד כעין זולא ובין אבדה והיינו מסתמא ובוודאי אם התנה שיהי' כל האחריות על הנותן כל תנאי שבממון קיים מיהו צ"ל דזה מילתא דל"ש דאל"כ למה לא טענינן בשטר כיס טענה זו ליתמי דלמא התנה אביהן דלא יהי' כלל באחריותו מיהו קשה לדעת הפוסקים חו"מ סי' ק"ח סעי' ח' דגם טענת נאנסו דל"ש טענינן ליתמי וא"כ קשה למה לא טענין ליתמי דלמא הותנה אביהן כנ"ל וצ"ע ואפשר דל"ש כלל ואביהן ג"כ לא הי' נאמן לטעון שהתנה כיון דהנותן מכחישו וא"כ בנידון שלנו אותן שקבלו המעות שיהא למחצית רווח ליתן להחברא הנ"ל הוי כשאר עיסקא וגם להפסד הוי לחצאין כן נראה לפי ענ"ד

מיהו כל זה בנתן מעות לחתן וכלה או לבאי כוחם לידם והם נתנו להפעראיי"ן אמנם אם הנותן המעות נתן לבאי כח הפעראיי"ן והניח לכתוב שם החתן או הכלה כפי מה שהי' מדובר ביניהם צ"ע במאי קנו אפילו הי' מדובר ביניהם שיהי' למחצה הן לרווח והן להפסד במאי נעשה מלוה דהרי אם הלוה לא משך במאי יתחייב באונסין כדאיתא בב"מ דף צ"ט ובקידושין דף מ"ו ע"ב מיהו י"ל כיון דהביכעל נכתב על שם החתן ואם נכתב השטר מתחילה על שם הקונה קי"ל בחו"מ סי' ס"ו סוף סעי' א' בהגה"ה דקונה במסירה לחודא וא"כ כשמסר להחתן אז זכה במעות והה"ד אם מסר לאחר עבורו זכה לו מתורת זכי' וא"כ שפיר הוי כבא ליד החתן או הכלה

ועוד י"ל עפ"י דברי הרמ"ה המובא בטור אהע"ז סי' ק"ך ובב"ש שם ס"קב דאפילו אם הקלף והדיו של הסופר ועשה להסופר שליח למסור הגט לאשתו אע"ג דבעינן שיהא הקלף והדיו של הבעל אפי"ה כשנותן הסופר הגט אל האשה בשליחות הבעל בבוא הגט לידה כאלו זכתה הוא הנייר והדיו שעליו לבעל וקבלתו ממנו וקנין הבעל וקנין דידה באים כאחד וא"כ ה"נ כשנתן הנותן המעות את המעות להאגענט של החברה בשליחות ובשם החתן הוי כאלו זכה לחתן וממנו להחברה ושפיר הוי קנין

אלא דיש לפקפק על זה דהרי קנין בעי כוונה ואפילו הוא עצמו עושה קנין ומכ"ש כשמזכה לאחר ואפילו אם יש דעת אחרת מקנה אותו דס"ל להראב"ד ב"ב בנמוק"י שם דף מ"א דלא בעי' כוונה מ"מ כתב מרן בחת"ס חיו"ד סי' שי"ג דהיינו דווקא במתנה יעויי"ש מיהו נראה דכעין האי דהכא מקרי כוונה לזכות דהרי המקבל רוצה לזכות להחתן והכלה הריווח וזה נעשה ע"י קנין הביכע"ל וכן האגענט והראי' שהרי הרמ"ה כ' כן לענין גט ומנ"ל שהאשה כוונה לזה ובלא כוונה אפילו בקנין דאורייתא לא קנה וכמ"ש מרן בחת"ס ג"כ שם סי' ש"י וע"כ כיון שקנין הגט שיהא נקנה להאשה להתגרש תלוי בקנין וזכיית הבעל כוונה אחת מועלת לתרווייהו כיון שאחת תלוי' בחברתה ויש עדיין לחלק ותו דהרמב"ן ושאר פוסקים פליגו שם על הרמ"ה בסי' ק"ך ואפשר דמטעם זה פליגו

ועוד נראה דהרי השתא דאגלי בהתתייהו דהאי פעראיי"ן ודבר ידוע דבדבר כזה דאין זה נולד בפעם אחת אלא או שמעיקרא או לכל הפחות זה כמה חדשים אשר התחילה להתמוטט ועומדת ליפול וא"כ לא הי' זכות כלל לומר בו זכי' ונהי שהר"ן בגיטין דף ל"ז בסוגיא דפרוזבול כ' כל שהוא עתה זכות אפילו בא ממנה חובה אזלינן בתר השתא ומקרי זכות היינו היכא דהשתא הוא באמת זכות משא"כ הכא ולא צריכין לזה ברירה לומר דהוברר למפרע אלא דכבר בא וכבר הי' ובלא"ה גם שם הרי מספקא לי' להר"ן ולדעת הטו"ז ביו"ד