מהר"ם שיק יורה דעה רסב

וכן מוכח עוד מסוגיא ערוכה בב"ק דף קי"ב דתניא התם דאם גזל והניח לקטנים חייבין ופריך קטנים מי מחייבו לא יהי' אלא דאזוקי אזיק דנמי פטורין ומוכח ג"כ עכ"פ דאין חילוק בין אזיק לאוכל וכ"כ בתשובת רע"א זצ"ל בסי' קמ"ז בפשיטות וא"כ דין השבות יעקב צ"ע וכיון שביארנו השיטות מבואר דלדעת שבות יעקב הנ"ל לכאורה הקושיא בכתובות דף ל' ע"ב שהקשה מעלתו דאמאי לא מוקמינין בקטן דאז לא צריך להקשות כמ"ש מעלתו הקושיא לדעת הרמ"א אלא דלכ"ע קשה דקטן שגזל ואכל תרומה דעל הגניבה אינו חייב משום דהוא קטן ועל ההנאה חייב ולרבא ולאביי פטור משום דהחיוב מיתה פוטר אותו

מיהו באמת גוף הקושיא כפי מה שהקשה אותה מעלתו ני' לא הבנתי דהנה לפי מאי שהקשה לשיטת הרמ"א סוסי' שמ"ג לא קשה כלל דהרי אמרינין בב"מ דף צ"א דגם היכא דשייך קם לי' בד"מ חייב לשלם לצאת י"ש ואע"ג דהרשב"א בתשובה סי' ש"ב כ' דלר"פ שם וכן י"ל לאביי דמתרצין שם תי' אחר איכ"ל דלא ס"ל הא דרבא מ"מ נראה דאי אמרינין אליבא דר' נחוניא בה"ק דגם מיתה וכרת פוטר ובוודאי צריכין אנו לומר כרבא דהרי לא מקרית זונה אלא מחייבי כריתות ואיך חייב משום אתנן זונה כמ"ש התוס' שם ועכ"פ אינו מוכרח דאביי חולק בזה על רבא א"כ לא הוי מצי למימר א"ב דאביי ורבא בקטן ולומר דבקטן כשהגדיל דיהא פטור לאביי משום דקלב"מ דממנ"פ דבלא לצאת י"ש אפי' בלי קלב"מ נמי פטור ולצאת י"ש אפי' בקלב"מ חייב

וגם אם נימא דקושית מעכ"ת לדעת הג"א דס"ל דחייב מדינא ג"כ לא הבנתי קושיתו חדא כיון דהחיוב הוא על מעשה שעשה בקטנותו ומאז התחיל החיוב כמבואר בלשון התוס' יו"ט בפ"ז מ"ג הנ"ל אלא דבקטנותו אין כופין אותו ואין נזקקין לנכסיו אבל החיוב כבר התחיל מאז בעודו קטן. ולא דמי זה למ"ש הרמב"ם בפי' המשנה כריתות הנ"ל דשם קאי על איסור דמכאן ואילך דבכל האיסורים נתחייב כשנעשה גדול ועוד דקטן אפי' נאמר כשיגדל חייב לשלם מ"מ בוודאי אינו חייב מיתה אפי' כרת ומיתה ביד"ש כמבואר בירושלמי המובא בר"ש פ"א מ"ג דתרומות דאפי' מאן דחשיב לי' בר דעת אינו חייב חטאת דהוי לי' כשוגג או כאונס והרי לענין תרומה גילה לן הקרא דאיש כי יאכל קודש בשגגה דמשלם דחייבי מיתות שוגגין אינו פוטר

ומכ"ש מה שכ' מעלתו נ"י לישב דברי הרמב"ם אינו מובן דאם אכל בקטנותו בוודאי אינו לוקה ואם נשאר בידו עד שנעשה גדול מיד כשנעשה גדול חייב בתשלומין וגדולה מזו כ' התוס' בכתובות דף ל' ע"ב ד"ה אי דאפי' בפיו קודם שבלע אמרינין דחיוב תשלומין בא קודם דקנאה בפיו וע"כ הקושיא כשאכל כשהוא קטן וא"כ לא שייך מלקות

והנה מאי דאיתא בת"כ איש כי יאכל דקטן בן ט' שנים כשאכל תרומה חייב קשה להבין לכל השיטות הנ"ל דאפי' אם נאמר כדעת הג"א או כדעת השבות יעקב הנ"ל דחייב כשהגדיל מדינא מ"מ לא אדע מה חילוק יש בין פחות מט' או בן ט' שנים דנהי דאפשר לחלק בין הגיע לעונות הפעוטות או לא דשורש הפלוגתא הנ"ל נראה דתליא בהא דקי"ל בחו"מ סי' שע"ח דאדם מועד לעולם ואפי' באונס חייב לשלם ומעשה קטן איכ"ל דחשיב כאונס כדאמרינין בעלמא פיתויי קטנה אונס הוא ומאן דפוטר ע"כ ס"ל דוודאי בגדול שהי' יכול להיות נשמר מן האונס אבל קטן שלא הי' יכול להיות נשמר מן האונס בשום אופן פטור כעין אונס דקי"ל בחו"מ סי' שע"ח סעי' ג' דפטור ולכך אפשר לחלק בין הגיע לעונות הפעוטות או לא אלא דקשה הרי עונות פעוטות הוא מבן ו' עד בן י' ומ"ש ט' דנקט הת"כ

ובאמת בספר התורה והמצוה על תו"כ כ' לפרש דכוונת הת"כ הוא להיפוך דיכול בן ט' שנים דיהא חייב ת"ל ואיש וכו' לפטור אבל הדבר קשה דלעולם ילפינין מתו"כ דו' אתיא לרבות החיוב ולי נראה לפרש כוונת תו"כ כר"י ב"ר יהודה בנדה דף מ"ה דס"ל דבן ט' שהביא שערות ועודן עליו השערות האלו בגדלותו הוי כגדול מאז וסתם ספרי כר' יהודא ואיכ"ל דר"י בר' יהודא כר"י ס"ל דבלא"ה א"א לפרש התו"כ דמחייב קטן בן ט' דהרי ממשנה פ"ז דתרומות מ"ג הנ"ל מוכח להדיא דקטן פטור]

ועכ"פ נראה דאין זה ענין כלל לפלפול דלעיל דנימא דאפי' קטן חייב היינו דגזיה"כ הוא שצריך כפרה אבל במזיד דהחיוב הוא משום מזיק וכן על הגניבה בוודאי פטור דמאי לי גונב תרומה ואכלה לגונב דבר אחר במזיד גם בלא"ה קטן אינו בר קנין היכא דאין דעת אחרת מקנה אותו ונראה דלא קנה הגזילה שיהא חייב עלי' באונסין אם נאבדה ע"י אחר אפי' לדעת הג"א הנ"ל כן נראה לי ואחתום בברכה וכו' ידידו מחותנו הד"ש. הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה שע"ו בעזהי"ת יום ג' שמיני י"ג ניסן תרל"ד לפ"ק פה חוסט יע"א

את חג המצות יחוג בדיצות הרבני המופלג בתורה וביראה המגיד המפורסם כש"ת מוה' יהודא גרינוואלד נ"י

מכתבו קבלתי אתמול אחר חצות היום ואמנם קשה עלי להשיב א' מחמת רפיון וחולשת עיני ומלאכתי נעשית ע"י אחרים וגם אין הזמן פנוי ובכל זה למען אהבתי אליו לקחתי מעט פנאי להשיבו בקצרה על דבר שאלתו אודת ישראלים שיש להם שדות ואם לא יהי' רשאים לחרוש ולזרוע בחוה"מ יהא להם מזה הפס"מ אם יש היתר למכור אותם לעכו"ם והעכו"ם יזרע אותם בחוה"מ ע"כ תוכן השאלה. והנה כבר הביא מעלתו בעצמו דברי המג"א בריש סי' תקל"ז דספק דבר האבוד שרי אלא שהפמ"ג והמחה"ש כ' דזה הוא לכאורה דווקא לשיטת הפוסקים דמלאכת חוה"מ הוא רק מדרבנן וכבר הביא המג"א בסי' תק"ל פלוגתת הראשונים בזה

ולפי ענ"ד להמג"א דהתיר ספק דבר האבוד סתמא הוא משום דס"ל דזה דהוי פלוגתא דרברבתא יש לדיינו לס"ס וכבר הביא הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס אות י"ו דאם על דאורייתא יש ס"ס ועל דרבנן נשאר רק חד ספק שפיר יש לדונו לס"ס וא"כ ה"נ ספק דבר האבוד ויש להתירו לכ"ע ואת"ל דאינו דבר האבוד מ"מ דלמא אמרינין כמ"ד דמלאכת חוה"מ הוא רק מדרבנן וא"כ על דאורייתא איכא ס"ס ועל דרבנן הלוא סגי בחד ספק ונהי דש"ך סוסי' נ"ז האריך בזה אי מצרפינין פלוגתא דרברבתא לס"ס מ"מ בכמה דוכתי מצינו דמצרפין גם פלוגתא דרברבתא לס"ס

ועוד אפשר לומר בכוונת המג"א דהרי ספק דבר האבוד אין פירושו שהוא ספק מצד חסרון ידיעה דזה אינו ספק ומסתמא כוונתו דהספק הוא אם לא יתרמי לי' דברים המעכבים לאחר יו"ט ויהי' לו עי"ז שלא עשה בחוה"מ הפסד והספק הוא במציאות ולא בחסרון ידיעה וא"כ אפשר לומר דאפילו אם לא יארע בסוף דבר המעשה ויהי' אפשר לעשותם אח"כ מ"מ הואיל ואפשר דיארע לי' עיכוב שרי מה"ת מצד הואיל כדאמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים וכו' אלא דמצד הואיל אכתי איכא איסור דרבנן אם לא יהי' דבר האבוד באמת אבל אם יהי' באמת דבר האבוד יהי' שרי לכ"ע ולכך סתם המג"א דספק בדבר האבוד שרי

וא"כ בנידון דמעלתו דהעיד דיש ספק דבר האבוד לאחר הפסח אם לא יבואו גשמים א"כ לדברי המג"א מצד איסור מלאכה בחוה"מ הוא מותר וכ"ש שמלאכת החרישה והזריעה יהא נעשה ע"י נכרי ואי הוי מלאכת חוה"מ מדרבנן איכ"ל דהוי שבות דשבות ואפילו ספק לדעת הרמב"ם ספק מותר מה"ת כיון דהוי ספק דבר האבוד ורק מדרבנן אסור וא"כ ע"י עכו"ם הוי שבות דשבות ואפילו במקצת מצטער כ' המג"א בסי' ש"ז דמותר לקצת פוסקים אלא שאין מדמין בשבותין זה לזה יעויין שם בסעי' ה' ס"קז ועכ"פ לפי האמור לעיל מצד חוה"מ כתבו הפוסקים סתמא דספק דבר האבוד שרי והיינו אם האיסור הוא רק משום חוה"מ

אבל מצד הזריעה שיש בו חשש איסור חמץ על זה יש לדון והנה מעלתו כ' דמרן הגאון בחת"ס כ' דקי"ל דקליטה הוא בב' שבועות וא"כ נראה דבפסח לא יהא חשש חימוץ כן נראה מדבריו איברא אני כתבתי במקום אחר (בתשובה רצ"ב לעיל) דממשנה פ"ב דכלאים מ"ג ומירושלמי דהתם משמע דקליטה הוא ג' ימים במקום הטיט דהא אמרי' התם ימתין לה עד שיתליע ואיתא בירושלמי עד כמה מתלעת עד שתהא ג' ימים במקום הטיט וכו' במקום הטיט ולא במקום הגריד וכו' ופי' הרא"ש שם בפירושו דבארץ לחה מתפשטין הימנה שרשים דקים ואדומים כתולעת עיי"ש בהרא"ש וכן נראה הדבר מוכרח דאל"כ למה מהני היפוך השרשים וכן פסק הרמב"ם והש"ע כהירושלמי וא"כ מוכח דגם לדידן סתם זרע קולט לג' ימים ובפרט בשעורים כ' רש"י במס' ע"ז דף ח' ע"ב דממהרין לקלוט יותר משאר תבואה

ובזה אמרתי לישב דברי התה"ד שהובא בש"ך יו"ד סי' רצ"ג דכ' דסגי בג' ימים והקשה הנה"כ דהוא נגד הש"ס דקי"ל דצריך דווקא ב' שבתות ואמרתי לפי דברי הירושלמי הנ"ל לפי דרך העולם דחורשין וזורעין בשדות דווקא בזמן שהארץ לחה לזה סגי בג' ימים וע"כ דיש חילוק בין זרעים לאילנות ואע"ג דבפסחים דף נ"ה ע"א הביאו ג"כ דברי ר"י דמחלק בין לח לגריד ופריך עלי' מכל הרכבה לא קשיא חדא דשם איירי בדבר השתול כבר דדמי לאילן עיי"ש ועוד דהא כלל שם כל ההרכבות

ועכ"פ לענין זריעה סמוך לפסח או בחוה"מ יש לחוש בזמן מועט לצמיחה משום איסור חמץ אלא דכבר כ' מרן הגאון בחת"ס עוד טעם עפ"י הרשב"א בתשובה דהצמיחה אינו אלא עיפוש ונפסל מאכילת כלב ועוד הביא טעמים להיתרא מיהו שם אינו מבואר אלא בדיעבד אבל לכתחילה נוהגין שאם זורעין סמוך לפסח מוכרין הקרקעו'