מהר"ם שיק יורה דעה רסא

כמנהג וא"כ למה לא נברך וגם הקשה על הא דאמרי' בפרק מקום שנהגו בהנך דנהגו להפריש חלה מארוזא דליכול זר באנפייהו כי היכא ולא יבואו להפריש חלה מהפטור על החיוב דקשה כיון דלא מברכו על ההפרשה אם כן כבר ידעו דאין בו חיוב ולא יפרשו ממנו על החיוב עיי"ש

ולפי ענ"ד לישב עפ"י מ"ש הרא"ש בתשובה כלל נ"ה חילוק בין תקנה למנהג דתקנה הוא מה שחייבו אותנו לעשות אבל מנהג אמרו רק שטוב לעשות ובתקנה אעפ"י שבטל הטעם לא בטלה התקנה אבל במנהג כ' שם באות י' דהם מסתמא לעשות סייג לתורה כמחוייב עלינו אבל מצינו במנהג שאם נשתנה הענין ממה שהי' ונתבטל הטעם אין צריכין לנהוג יותר מנהג ההוא כמבואר במג"א סי' תר"צ ס"ק כ"ב בשם מהרי"ק

והנה הרשב"א כ' בתשובה סי' י"ח טעם למה בקצת מצוות אין מברכין עליהן כלל והעלה כמה חילוקים וכ' דעל חליצה ויבום ועל כיוצא בהן אין מברכין שאין הם עיקר ושורש המצוה אלא המצוה בשביל דבר אחר ותכלית המצוה משום פ"ו וכיון דאין זה התכלית וסוף המצוה ולכך אין מברכין וא"כ מיושב היטב קושית מרן זצ"ל דכיון דהמנהג והתקנה הוא רק לסייג משום מצוה אחרת ראוי שלא לברך אפילו בדאורייתא אמנם בתקנה שאפילו בטל הטעם לא בטלה התקנה וא"כ הוא מצוה בפ"ע ולכך מברכין אבל במנהג שאם בטל הטעם בטל המנהג ועלינו לקיים המנהג כל זמן שלא נשתנו העיתים והדברים וראו אבותינו שראוי לעשות הסייג הזה לתורה לפי מעמדינו ולכך עלינו לקיים משום אל תטוש תורת אמך שסתם בנים הם כטבע אבותיהם אבל אם נשתנו העתים ונתבטל הטעם ל"ש אל תטוש תורת אמך וממילא כיון דהוא מצוה רק משום סייג וגדר לדבר אחר ואין זו תכלית המצוה ולכך אין מברכין אע"ג דהחיוב עלינו לקיים המנהג וא"ש הקושיא הראשונה

וממילא מיושב גם קושיא שני' דאע"ג דאין מברכין מ"מ כיון דהחיוב עלינו לקיים המנהג יש לחוש שיפרשו מפטור על החיוב ולא יהי' להם ראי' דאינו מן החיוב מדאין מברכין על ההפרשה דהרי כמה מצות דאורייתא אין מברכין הואיל ואינם חיוב מחמת עצמן וא"כ מחסרון הברכה אין ראי' דאין חיוב להפריש וא"ש וא"כ מצד זה הטעם נראה דלכ"ע אין חיוב לברך על מנהג כזה שהוא רק לסייג ולגדר

אמנם אפי"ה יכולין לברך ק"ו מנשים דס"ל לר"ת דאע"ג דנשים אינם מצוות במ"ע שהז"ג אפי"ה יכולין לברך כיון שגם הם נוטלים שכר והם בכלל ישראל וחלק מהם ונהי דהתוס' והרא"ש סוף ס"ק דקידושין הקשו האיך יברכו וצוונו אפי"ה הסכימו האחרונים וכן הוא מנהג העולם לברך כיון שישראל נצטוו והם חלק מהם וא"כ קל וחומר במצוה שמברכין עלי' שגם על חלק מן המצוה שהוא מנהג ונעשה לסייג ולגדר שרשאין לברך זהו דעת ר"ת וסייעתו דס"ל דמברכין המנהג

מיהו נראה דזה דווקא במנהג שהוא לסייג למצוה או שמצינו ושייכה המצוה ההוא ביום אחר ומשם נשתלשל מצד המנהג לנהוג כן גם בימים אחרים וכיון דמברכין על העיקר יכולין לברך ג"כ על המנהג שהוא סניף מן המצוה ועיקר לשון וצוונו קאי על עיקר המצוה ובזה מיושב קושית מרן זצ"ל שכ' הרא"ש ביומא דעל טבילה בעיוה"כ אין מברכין דלא נשתלשל מנהג זה לטבול להתפלל ביה"כ בנקיות מטבילות נדה או טבילות גר אבל הדלקת נר ביוה"כ נשתלשל ובא הן תקנות הדלקות נר בשבת ויו"ט רק דיש מקומות שחששו שיתאוה לאשתו אבל במקום שלא חששו נשאר על עיקר הדין וא"ש

וכן אנו מברכין על עיקר המצוה או החיוב בכל מצוה שממנה נשתלשל המנהג ההוא וכשם שמברכין על בדיקת חמץ שהיא תחילת ביעור וה"נ במנהג מברכין על עיקר המצוה שממנה נשתלשל זה ולכך שפיר מברכין בהלל דר"ח שנשתלשל מן החיוב שאומרים הלל במועדים וימים טובים וגם ר"ח הוי כמו מועד (ובעירוכין דף י' פריך כיון דר"ח אקרי מועד הלל נמי נימא ומשני דאינו אסור במלאכה ועיין בתוס' בר"ה דף כ"ג ד"ה משום וכו' דנהגו שלא לעשות וא"כ שוב ראוי לומר הלל כמו בשאר מועד ולכך ראוי לברך) וכן הדלקת נ"ח בביהכנ"ס שנמשך ונשתלשל מעיקר מצות הדלקת נ"ח

אבל קריאת רות וקהלת אין לה שום שייכות לחיוב קריאת מגילת אסתר וכשלומא מגילת איכה י"ל דאיכא קצת המשך וטעם דכשם שמברכין על הטובה כן מברכין על וכו' אבל רות וקהלת אין להם שום המשך לזה ולכך אין מברכין לדידן על מנהג כזה. ונראה דבחיבוט ערבה פליגו בזה אי עשו כסניף לעיקר ערבות שבלולב ועיקר הברכה נהי שאין מברכין על ערבה שבלולב על נטילת ערבה מ"מ לפעמים אם נטלה בפ"ע מברך עלי' וכדקי"ל באו"ח סי' תרנ"א סעי' י"ב ולכך דימו לזה הלל ומאן דלא מברך סובר דכאן בערבה הוי רק טלטול בעלמא שהרי כבר ברכו על הערבה שבלולב בכלל לולב

ועכ"פ כבר נראה לי טעמא דמלתא דעל מנהג שאין לו מקור בשום מצוה חיובת אין מברכין: וא"כ הה"ד בנר תמיד הנ"ל ונהי שבמקדש הדליקו וברכו אבל אין להדלקה זו שבביהכ"נ מקור והשתלשלות משם ואדרבה דרשינין לא תעשו אתי דמות שמשי המשמשין בביהמ"ק לא תעשו ואסור לעשות כדאיתא בר"ה דף כ"ד. ונהי שאנו מחוייבים לעשות זכר למקדש אבל לא לדמות כבוד ביהכ"נ לביהמ"ק אלא שאנו מחוייבין מצד עצמינו לכבד ביהכ"נ וילפינן לה מקרא דואהי' להם למקדש מעט וכשם שמחוייבין לכבד ולרבץ ה"נ חייבין בכבודה להדליק נר וכשם שאין מברכין על כיבוד וריבוץ ה"נ אין מברכין על הדלקת נרות ומאן דמברך עביד שלא כדין

ובפרט בלא"ה ממנ"פ הוא ברכה לבטלה דמאיזה טעם ס"ד לברך משום מנהג משום אל תטוש הרי המנהג שלא לברך ועובר משום אל תטוש אם יברך ובכל הברכות ראוי לן לילך בתר המנהג וכמ"ש הטו"ז סי' מ"ו ס"קז דאזלינן בתר המנהג עיי"ש ובכל תפוצות ישראל המנהג שלא לברך ואם הי' הדין לברך הי' צריך לברך בכל פעם שכבה וחוזר ומדליקו וכדקי"ל כרבי דכל אימת דמניח מברך וע"כ הדבר פשוט שאין לברך על הדלקת נר תמיד והמברך מברך ברכה לבטלה וגם מ"ש שגם הנוסחא הוי שלא כדין גם בזה צדקת ודבריך ברורים

אמנם לענין ברכת שהחיינו יש דיעות בזה ואיכא מאן דסובר דמברך אבל כבר הסכימו האחרונים שלא לברך וכמ"ש השע"ת באו"ח סי' רכ"ג ולפי ענ"ד גם ממקומו הוא מוכרע דהרי בבנה בית חדש וקנה כלים חדשים בהדי הדדי תנינן לה ובקנה ספרים כ' המג"א שם בסי' רכ"ג ס"קה דאינו מברך וא"כ ה"ה בבנה ביהכנ"ס למצוה אפילו לדעת ר"מ מינץ דסובר דמברך על ספרים נראה דזה דווקא בספרים שנשארו לו והם קניינו אבל ביהכנ"ס בכרכים לא חשיב שלו דאי אפשר למכרו וכדאמרי' בביהכנ"ס דכרכים ביומא דף י"ב דפטור מהאי טעמא ממזוזה דלא נקרא ביתך וא"כ הה"ד הכא כ"ש בברכה דאפילו הוי ספיקא מספק אין לברך אפילו ברכת שהחיינו כמבואר שם בפוסקים כן נראה לפי ענ"ד ואחתום בברכה הדו"ש. הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה שע"ה בעזהי"ת חוסט יום ב' שמות תרל"ו לפ"ק

החיים והשלום וכל טוב להרב הגאון המופלג מוה' אהרן שמואל נ"י האבדק"ק סערדהעל יע"א

מכתבו קבלתי ובשולי מכתבו העיר לשיטת הפוסקים המובאים באו"ח ברמ"א סוסי' שמ"ג לענין קטן שגזל בקטנותו חייב לשלם לכשיגדל וחייב לעשות תשובה וא"כ קשה למעלתו נ"י בכתובות דף ל' ע"ב דפריך בגמרא מאי בין אביי דס"ל מיתה ככרת ולרבא דווקא בכרת לרנבה"ק פטור ואמרי' א"ב בזר שאכל תרומה ופריך מדאגבה קני' והוי לי' לשנויי דנפ"מ בקטן שגזל תרומה דפטור לשלם בקטנותו ובשעה שהביא שתי שערות בא עליו חיוב תשלומין ומיתה בב"א באכילתו וכעין שכ' הרמב"ם בפי' המשנה בכריתות דף י"ד עיי"ש וכ' עוד שבזה יש לישב דברי הרמב"ם בפ"ו מהלכו' תרומו' שפסק דאם אכל תרומה במזיד לוקה ואינו משלם והקשה המל"מ הא קנה בהגבהה ולהנ"ל מושכחת לה בקטן שגזל תרומה ואכלה לאחר שהגדיל וכ' דהרמב"ם לא ס"ל כת"כ פ' אמור דיליף מקרא דאיש כי יאכל קודש בשגגה דגם קטן בן ט' שנים חייב עכ"ל בקצרה וכדי לבוא לתוכן הדברים אמרתי לברר דיש כאן ג' שיטות בחיובי הקטן

א' באו"ח שמ"ג כ' הרמ"א דאם עשה עבירה בקטנותו צריך לעשות תשובה לכשיגדל ולשלם מה שהזיק וכ' שם המפרשים דהיינו כדי לצאת י"ש אמנם דעה ב' הוא דעת הג"א בפ' החובל דס"ל דקטן שהזיק חייב לשלם בגדלותו מדינא וכ' המל"מ בפ"י מהלכות מלוה הלכה י"ד ד"ה והיכא שדעת הג"א הוא דיעה יחידית וכ"כ התויו"ט בפ"ז מתרומות מ"ג דרוב הפוסקים פליגו עליו ודעה השלישית הוא דעת השבות יעקב ח"א סי' קע"ז שכ' דאע"ג דקי"ל בחו"מ סי' שמ"ט דקטן שהזיק אינו חייב לשלם כשהגדיל היינו אם הזיק ולא אכל אבל אם הזיק ואכל חייב לשלם והביא ראי' מחו"מ סימן רל"ה סעי' ט"ו דקי"ל התם אם לוה לצורך מזונותיו נפרעין הימנו

ולפי ענ"ד דברי השבות יעקב תמוהין ואין הראי' שהביא ראי' לדבריו דהתם הטעם כמ"ש הסמ"ע בסי' צ"ו ס"ק נ"ג גם בסי' רל"ה שם סעי' ט"ו כ' הטעם משום כדי חייו של קטן שאם לא יצטרך לשלם מה שלוה לא ילוונו שום אדם יעויי"ש משא"כ אם הזיק ואכל וודאי לא תיקנו חכמים משום כדי חייו וראי' לזה מפ"ק דתרומות מ"ג במאכיל לקטנים או לעבדים אפילו גדולים המאכיל חייב וכ' הרא"ש שם משום דקטנים לאו בני חיובא נינהו ומבואר דאפילו באוכל ונהנה אין הקטנים חייבין והתו' יו"ט שם מדייק מלשון הרב דס"ל כדעת הג"א הנ"ל ועכ"פ מוכח דכולם ס"ל דאין חילוק בין הזיק או אכל.