מהר"ם שיק יורה דעה רנו

זה אינו נולד כן נראה לפי ענ"ד פשוט דעפ"י התרה כנ"ל בוודאי מותר

אמנם בלא התרה נראה לפי ענ"ד דיש חילוקי דינים בדבר וכדי לברר הדברים נקדים הנה המהרי"ק שורש ל"א פסק דיום היא"צ הוא כנדר גמור והרש"ל בתשובה סי' ס' כתב ג"כ כן ונהי דפליג על המהרי"ק דס"ל דאם אירע יא"צ בשבת צריך לפרוע או להקדים או לאחר ומהרש"ל פליג ומ"מ בגוף הסברא מודה ולכך פסק דאם כבר אירע היא"צ בימי החול והשלים אם אירע אח"כ בע"ש ג"כ צריך להשלים והסכים עמו הב"ח והטו"ז בסי' רמ"ט פקפק עליו עיי"ש בס"קג

ונראה לפי ענ"ד לבאר דברי שניהם דלכ"ע הוי כנדר אלא דביו"ד סי' רי"ח קי"ל דלענין שבועה ונדר העיקר שאנו רואין את הדברים שבסיבתן נדר והולכין אחר ענין הסיבה ולא אחר הלשון וידוע בספרים סיבת תענית היא"צ או משום דריעא מזלי' וחשש סכנה או משום שדנין המת ביום הזה כדי להעלותו למדריגה יותר גבוה ובשבת ל"ש זה ויעקב ובניו ינוחו בו כו' השקט ובטח בעוה"ב ולכך כ' הרש"ל דנהי דהוי נדר בשבת לא צריכא פרעון ובלבוש סי' רפ"ח כ' דל"ש פרעון אבל דברי מהרש"ל נוחים לי טפי ולכך בשבת עצמו אין מתענין אבל אם כבר השלים פעם א' תענית יא"צ בחול והוי נדר להשלים דמסתמא כיוון דעתו לנהוג כן ויא"צ בעי השלמה כמ"ש בתשובת חוט השני סי' ס"ו היינו משום דמסתמא האי טעמא דריעא מזלא או דין המת הוי כל היום לכך ס"ל למהרש"ל דאם חל אח"כ היא"צ בע"ש דצריך להשלים דלענין זה דינו כתענית ציבור כיון דהסיבה שמתענין עבורה היא"צ שייך כל היום

אמנם לדינא נראה לפי ענ"ד כהטו"ז דדברי מהרש"ל נכונים שפיר לשיטתו דס"ל דדווקא בשבת ויו"ט אין מתענין אבל אנן קי"ל בסי' תקס"ח סעי' ט' בהגה"ה דכל ימים שאין אומרים בהם תחנון אין מתענין וע"כ כיון דאין אומרין תחנון הם ימי רצון ורחמים וכשחל בהם יא"צ ל"ש לא ריעא מזלא ולא דין המת וא"כ לדידן נראה לדינא דגם בע"ש א"צ להשלים דבוודאי משעה שמקבלין השבת לא גרע מימים שאין אומרים בהם תחנון ול"ש תו הנך טעמים לא ריעא מזלא ולא דין כנלענ"ד נכון לדינא וכבר הסכימו כן האחרונים אלא שביארתי הדברים ועכ"פ לפי הנ"ל נראה מדברי הסכמת האחרונים דיא"צ הוא כנדר ומ"ש הא"ר סי' תי"ח דתענית יא"צ קיל מתענית חתן ולכך אין מתענין בניסן ולא בר"ח אב היינו אם עדיין לא קבעו ולא קבלו בנדר

ועתה נבוא לחלק הב' הנה בנדר קי"ל ביו"ד סי' רל"ב סעי' ובסי' רט"ו דאי אתרמי סעודת מצוה אינו מבטל הנדר אפילו שבת ויו"ט ולא הוי נדרי שגגות אלא שפותחין בו בפתח ואפילו הי' טעות מיד בשעת האמירת הנדר לא מהני אא"כ הזכיר בלשונו זה ועיין במג"א סי' כ"ה סק"ג ובמחהש"ק שם אמנם לענין נדרי אונסין פסק שם ביו"ד בסי' רל"ב סעי' ב' דנדרי אונסין הוא בחלה הוא או בנו שרי ובאמת הדבר תימה למה בנדרי שגגות בעי' דווקא שבשעת אמירה הי' טעות כמבואר שם סעי' ט' וי' וכן מוכח מנזיר דף ל"ב דדווקא בשכבר הי' אז הבהמ"ק חרב וכאן לענין אונס מהני אפילו חלה אח"כ ואפילו אונס ממון ובאמת הריב"ש סי' שפ"ז האריך וביאר דווקא בהדירו שיאכל אצלו ואז בשעת החלות הנדר מהני מה שנחלה אבל אם נחלה אח"כ לא מהני וכ"כ הב"ח שם מיהו שם בסעי' י"ז פסק כרשב"א דאפילו בנולד האונס אח"כ וגוף הסברא צ"ע מ"ש מנדרי שגגות ובתשובות מהרי"ט סי' כ"ז צידד ג"כ בזה

ועכ"פ. לכ"ע כ' הש"ך בס"ק כ' דהיינו דווקא אונס דלא שכיח וא"כ כיון שכבר אמרנו דיא"צ הוי כנדר אין סעודת מצוה יכול לבטלו גם מקצת חולי א"י לבטלו וא"כ דברי הש"ע סי' רי"ד סעי' א' דאם הנהיג להתענות בזמן ידוע ורוצה לבטל מחמת שאינו בריא בוודאי צריך התרה כדינו דלא מבעי' לפירוש הריב"ש סי' שפ"ז הנ"ל וב"ח וטו"ז דבעי האונס בשעת חלות הנדר אלא אפילו להש"ך הא בעינן אונס דלא שכיח ואומדנא וכ"ש בתענית דקי"ל באו"ח סי' תקס"ב סעי' ו' דהרהור הוי קבלה ובטו"ז שם ס"קה האריך דתענית הוי כקרבן וא"כ לא סגי בתי' הדגו"מ ביו"ד סי' רי"ד שכ' דדווקא אם רוצה לחזור לגמרי אבל אם רק בעת חליו רוצה לחזור א"צ התרה וקשה אמאי הא הוי נדר ובנדרי אונסין לא מהני אונס דשכיח לכ"ע וצ"ע גדול עליו

וע"כ צ"ל דגם הדגו"מ מודה לתי' הש"ך וכמבואר מלשון הרמ"א עצמו באו"ח סי' תקס"ח סעי' ב' דבדבר שהוא מנהג כל הנודר ע"ד המנהג נודר ואין המנהג להתענות אם הוא סעודת מצוה אלא דפליגו הדגו"מ עם הש"ך הדגו"מ סובר דגם במקצת חולי אין המנהג להתענות תעניתים אלו ואדעתא דהכי לא נדר ולכך התיר המג"א בסי' תקפ"א גם במקצת חולי בשעה שהוא חולה אמנם אם רוצה לחזור לגמרי ע"ז לא שייך אדעתא דהכי לא נדר ולכך צריך התרה וא"ש דברי הדגו"מ וכך מסתבר

אמנם הב"י ס"ל דלענין אינו בקו הבריאה ומקצת חולי ל"ש לומר דהמנהג בכה"ג שאינו מתענה ולמלתא דפרהסיא שייך מנהג אבל מי יודע נסתרות של חברו ואיך איכ"ל דאדעתא דמנהגא נדר ובמקצת חולי לא יתענה דע"ז לא שייך מנהג ולכך ס"ל דאפילו באותו פעם דחלה קצת צריך היתר אמנם המג"א נראה דלא מחלק בזה דנהי דזה אינו נודע מ"מ זה נודע שמקילים בתעניתים אלו במקום שיש מקצת צורך ומאי לי צורך קצת דמה לו מת או מקצת חולי דעכ"פ כבר נתפרסם דבמקצת צורך מתירין לו ואינו מתענה ואדעתא דהכי נדר ולכך מותר וא"ש דברי המג"א וכדברי הדגו"מ

אך כל זה שייך בהנך תעניתים דימי התשובה וכיוצא אבל תענית יא"צ הוא דין ג' דהוא נדר גמור כל היכא דשייך טעם וסיבת התענית כמ"ש ולא נמצא בש"ע דהותר בסעודת מצוה או במקום מקצת חולי אלא דהטו"ז בסי' תקס"ח ס"קה חידש הדין הזה דכשם שמותר ביום שאין אומרים בו תחנון ה"ה באבי הבן דיו"ט שלו ומצוה מגינה ומצלת אותו ואת אבותיו מן הדין ומן ריעא מזלי' ויפה כתב וכן הסכימו אלא דפליגו האחרונים בדבריו דעת הפמ"ג דדווקא אבי הבן מותר דאמרינן דמצות שמחת ברית מילה דוחה לתענית יא"צ אבל למוהל ולסנדק לא הותר לאכול אם יש להם יא"צ דאפשר להם לקיים שניהם ולא דחי וכיו"ב כ' הפ"מ בתשובה ח"ב סי' צ"ח בכהן שיש לו פדיוה"ב ביום היא"צ דלא דחי

אמנם הבאר יעקב שם ובפ"ת ביו"ד סי' ת"ב הביא בשם תשובתו הר הכרמל דאפילו למוהל ולסנדק שרי ונראה דס"ל דאין הטעם משום דיחוי אלא משום כיון דעוסק במצוה המצוה מגין ומציל ומטעם שכבר כתבתי לעיל בכוונת המהרש"ל בתשובה סי' ט' מטעם דקי"ל ביו"ד סי' רי"ח דאזלינן בתר סיבת ועיקרו של טעם הדבר והיכא דלא שייך הטעם לא נדר וא"כ אין חילוק בין האב למוהל וכן בפדיוה"ב וממילא אפילו בפדיה"ב שלא בזמנו שומר מצוה לא ידע דבר רע ומזכה את אבותיו עמו ונהי דאין ראי' מסי' תקנ"ט שהביא הבאר יעקב דהתם בת"ב כולם שווין ובפרט ששם קשה למה באמת עשה דשמחת יחיד דוחה לעשה דרבים אא"כ נימא דשמחה דברית מילה הוא דאורייתא מ"מ אין ראי' לכאן מ"מ כך מסתבר וכך נהגו וכן נוטה דעת השערי תשובה

אמנם מכל הפוסקים נראה דזה חילוק בין תענית ימי התשובה לתענית יא"צ דבימי התשובה מותר אפילו לשאר אנשים כל ההולכים מטעם מריעות הם מותרים לאכול משא"כ כאן ביא"צ אפילו לבאר יעקב ותשובת הר הכרמל דווקא לאבי הבן ולמוהל וסנדק שרי ביום היא"צ אבל אחרים שיש להם יא"צ אסור להם לאכול בסעודת ברית ותימה על השע"ת שם שנראה מדבריו שמותר גם לשארי אנשים שיש להם יא"צ שמכל המדברין בזה לא נראה כן והטעם פשוט דלענין תענית ימי התשובה דבררנו שהוא מותר משום דאדעתא דמנהגא קיבל א"כ גם באחרים המנהג כך אבל ביא"צ דל"ש אדעתא דמנהגא דלאו בדידי' ובדעתי' תליא מלתא דחמירא סכנתא דריעא מזלי' או כבוד אביו בכדי להעלותו אלא דההיתר או משום דעשה דוחה או אפשר דיותר נכון הנראה לפי ענ"ד דמצוה מגינה ומצלי ול"ש הטעמים דמסיבתם מתענה היא"צ ולזה דווקא בעושי המצוה אבל הנטפלים למצוה נהי דאיכא ג"כ זכות אבל אינו דומה ואינו מוכרח דבכה"ג מגין ומציל וא"ש כל הדינים וכל אחד ואחד הוא מילתא בטעמא

ומעתה נבוא לנידון שלנו בסעודת סיום וודאי מאן דלומד ומסיים, מסכתא דגדול ת"ת כנגד כולם ומגינה ומצלי בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה בוודאי מצוה כה"ג עדיפא וסעודה ושמחתה יש לה מקור מדאורייתא כמו שהביא הש"ך שם בסי' רמ"ו וברמב"ן בחומש בפרשת משפטים על הפסוק ויחזו את האלקים ויאכלו וישתי והיינו אם הסיום בזמנו וכמ"ש הא"ר בסי' תקנ"א ס"ק כ"ה נראה דבכה"ג אפילו הפמ"ג והפ"מ הנ"ל מודים דאותן הלומדי' וכ"ש הרב שלהם דבו תליא הכל לכ"ע מותרין לאכול בסיום אלא שמהרי"ל חידש לן למעשה דשאר אנשים דגם הם נטפלים למצוה ונקט סיום לרבותא אעפ"י שהם ג"כ מחזיקים וכו' ושרי בימי התשובה ובימים שקודם ת"ב אבל ביא"צ לא מהני זה דהוי מדברים המותרין ואחרים נוהגין בו איסור כדקיי"ל ביו"ד סי' רי"ד דהוי נדר גמור היכא דל"ש לומר דאדעתא דמנהגא נדר כגון ביא"צ כן נראה לפי ענ"ד כוונת מהרי"ל וספר מהרי"ל איננו בידי מ"מ הדברים בעצמם נכונים לפי ענ"ד לדינא ואחתום בברכה וכו' הדו"ש

הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה שס"ח בעזה"י יום ה' ויקרא תרל"ז לפ"ק פה חוסט יע"א

את חג המצות יחוג בדיצות מחותני הרב המאור הגדול המופלג כבוד ש"ת מוה' פנחס נ"י אבדק"ק סעליש יע"א. נדרשתי לאשר שאלני וביקש ממני מעלתו נ"י לחוות לו דעתי בענין אשר נשאל באחד ששכר אומן בעבור יוצאי חלציו ללמדם