מהר"ם שיק יורה דעה רנד

(אבל מדברי האחרונים לא משמע כן והמנהג כדברי האחרונים) דברי ידידו הדו"ש. הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה שס"ג בעזהי"י יום ג' לסדר וישלח תרל"ט לפ"ק חוסט

החיים והשלום וכל טוב לתלמידי ש"ב הרב המאוה"ג המופלג מוה' שלמה שיק נ"י אבדק"ק קארצוג יע"א

מכתבך קבלתי וראיתי מה שחידש מעלתך שאבל בימי אבלו לא יברך על הבשמים במו"ש משום שהוא משיב את הנפש כמו דקי"ל באו"ח סי' תקנ"ו גבי ת"ב ועוד הבאת ראי' מגמ' דמוע"ק דף כ"ז ע"א גבי מכבדין וכו' ואין מביאין את המוגמר ולא את הבשמים בבית האבל וכו' ודין זה מובא ביו"ד סי' שע"ח סעי' ז' ושוב הבאת שהברכ"י סי' רצ"ז כ' בשם האבודרה"ם דאבל אין מברך על הבשמים ומביא ראי' מת"ב וממילה מיו"ד סי' רס"ה סעי' ד' גבי הדס דמביאין במילה. בת"ב במילה אין מביאין רק אח"כ מסיק שאינו מוכרח ותמהת על זה למה לא הביא ראי' מוכרחת לדעתך מברייתא דמוע"ק הנ"ל עכ"ל בקצרה ולדעתי אין הראי' שהבאת ראי' דהנה צריכין אנו לשום עין ולתת לב מה הוא ענין המוגמר שהי' נוהגין אז

והנה בפ' כיצד מברכין במ"ו דתנן שם הוא מברך על המוגמר פי' הרע"ב דרגילין היו להביא אחר הסעודה עצי בשמים במחתה על האש לריח טוב והיינו שאז הי' המנהג שלאחר האכילה היו מביאין בשמים להריח את הבית וזה אחד מן הקישוטין שהיו מקשטין את הבית לאחר האכילה וכשם שאסור לקשט את הבית ומצוה להפוך את המטה בבית האבל כך אין מביאין את המוגמר להריח לריח טוב להיות הבית מקובל להיושבים שם או להבאים שם ולזה אסור להביא שם מוגמר וגם בוודאי אם הי' מדליקין את המוגמר להריח בדיעבד וודאי היו צריכין לברך דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ובבית המת שאין מברכין כמו דקי"ל ביו"ד סי' שע"ח דלא היו מברכין אבל היו מכניסין היינו דווקא שם שהכניסו המוגמר להעביר ריח הרע אבל היכא דלא שייך להעביר ריח רע אסור

ובזה מובנים דברי רש"י ז"ל שכ' דבבית המנחמים דמביאין מוגמר דהיינו אותן המביאין מאכלים דהמוגמר שייך להמאכל אחר אכילה לכך גם זה הביאו עם המאכלים אבל בוודאי לא היו מדליקין אותו דאם היו מדליקין אותו היו צריכין לברך כי אסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה ורק אם הדליקו אותו להעביר ריח רע אז א"צ לברך ולכך באמת שינו הפוסקים את לשון הגמ' המבואר שם. ועתה נבוא לנידון מעלתו נ"י בוודאי אם יש לבעה"ב אנשים שאינם אבלים והוא מברך להוציא אותם כדרך העולם שהבעה"ב מברך ומוציא בוודאי אין כאן שאלה וע"כ מעלתו מיירי שכולם אבלים ואפי"ה לדעתי אין שום ספק ובוודאי צריך לברך דלכאורה הדבר תמוה דבשר ויין רשאי האבל לאכול ולשתות אע"ג שהבשר משמח וכדאמרינין אין שמחה אלא בבשר גם כתיב ויין ישמח לבב אנוש ואבל הרי אסור בשמחה ואפי"ה מותר באלו וריח שהוא רק להנאת הנשמה כמבואר באו"ח סי' רי"ז שהוא רק לשמח הנפש להשיבה וזה יהי' אסור ובשלומא בת"ב דאסור ג"כ לאכול ולשתות שפיר י"ל דאסור ג"כ להריח כשם שאסור לו לעשות תענוג לגופו אסור להריח ג"כ שהוא תענוג לנפש ולהש"ך ושאר פוסקים ס"ל דמותר להריח באמת כי אם במ"ש דמוכחא מילתא דבא להשיב הנפש אבל אבל דרשאי לשתות יין המשמח לב איך יהי' אסור להריח המשמח את הנפש והרי אמרו חכז"ל חמרא וריחא פקחין והם במדרגה אחת וכנ"ל

ועוד הרי מבואר בסוכה דף כ"ה דפריך איך אבל מותר בק"ש ומשני דהאבל מחויב להעביר הצער מלבו כפרש"י שם ואבל אינו מחויב לצער עצמו אלא שלא לעשות דברים שאסרו לו משום כבוד המת אבל דבר שאינו אסור משום כבוד המת אינו מחוייב לצער עצמו ולכאורה קשה שם דבת"ב יהיו אסורין בק"ש דבת"ב וודאי אנו מחוייבין לצער עצמינו וצ"ל כיון דבת"ב החיוב צער הוא משום כבוד שמים ועלבון תורתינו הקדושה ומין במינו אינם מבטלין זה את זה אבל להריח בבשמים במ"ש להשיב נפשו המנהג לאסור ובפרט שעתה נתבטל הקטורת משא"כ באבל שאינו מחויב לצער עצמו צער מה שאינו לכבוד המת דווקא ובעניני הגוף ראוי למונעו בדברים הנוגעים בכבוד המת אבל בענין הנשמה שאינה קרובה לאבותינו או לשאר קרוביו למה תתאבל היא ולמה יהי' אסור להשיב נפשה כן נראה לפי ענ"ד נכון וכן הוא מנהג העולם דברי רבך ושאר בשרך הדו"ש

הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה שס"ד שיל"ת חוסט יום ד' פ' חקת תרל"ג לפ"ק

החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג כש"ת מוה' ליפמאן נ"י רב בקהל פעלטאהז יע"א

מכתבו קבלתי ובו נשאלתי לחוות דעתי בענין אשה שהגיעה זמן טבילתה בהיות בעלה אבל אי רשאית לטבול וכ' מעלתו שמוסכם אצלו מרבותיו שאסורה לטבול כדי שלא תהא קל בעיני בעלה לבוא עלי' וכעין שכ' הרמ"א ביו"ד סי' קפ"ג בשם הריב"ש גבי פנויות ונהי שיש לחלק כדמחלק ריש כתובות בין בעל ללא בעל מ"מ נראה לו דיש לחוש וכן אין לאשה לטבול בעיו"כ [אם מושכחת לה טבילה שלא בזמנה] כדי שלא יהא האיסור קל בעיניהם וזה לסייג שלא יבוא עלי' כן נראה לו פשוט אלא שרב א' דחה דין זה בשתי ידים ולזאת הוא שואל דעתי ע"כ תוכן השאלה: והנה המעיין בדברי הריב"ש סי' תכ"ה יראה דאין מחלק לענין זה בין בעל ללא בעל ואפי' בבעל אותה כ' דבריו דהרי מביא ראי' ומה שהיו נוהגין לטבול בימי התחלת ימי ליבונה כמ"ש התוס' בשבת דף י"ג ע"ב וכ' הרמב"ן שביטלו לטבילה זו משום חשש מכשול ושם לענין ימי ליבונה מיירי בבעל

ולכאורה קשה באמת למה ניחוש והרי אמרו חכז"ל בסנהדרין דף ל"ז דהקרא מעיד על ישראל דסוגה בשושנים עיי"ש ואפילו באיסור דרבנן לא נחשדו וכדאמרינן בפ"ק דכתובות דף ד' דגם אבילות חמירא להו כנדה ולא נחשדו ואמרינן בסוף יומא ובביצה דף י"ח כל חייבי טבילות טובלין נדה ויולדת רשאין לטבול בליל יוה"כ וכ' התוס' בביצה דאתיא אפילו למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה ומוכח דרשאין לטבול וסתמא דמלתא אפילו באית לה בעל שיודע שטבלה וביו"ד סי' קפ"ו סעי' י' נמי אמרינן דאם ראתה פעם אחת או ב' בליל טבילה אסורה לשמש בליל טבילה משום ווסת אע"ג דהוקל האיסור ע"י הטבילה דעכ"פ איסור נדה אזדא לי' ולא נשאר אלא איסור ווסת דהוא רק מדרבנן ועכ"פ מכל אלו מקומות נראה דאין לחוש שמא יבוא עלי' ע"י שהוקל האיסור ע"י הטבילה וא"כ למה כ' הרמב"ן הנ"ל דחששו

ונראה דבנידון ההוא לא משום קלות האיסור חששו דהרי התורה העידה וכנ"ל אלא דחששו דע"י מעשה הטבילה דאינה צריכה לשום דבר ע"כ יוכיחו בדעתם ליתן טעות ללבם דהותרה ע"י הטבילה ולכך כל זמן שעסקו בטהרות והי' הטבילה לצורך הטהרות בוודאי גם פנויות טבלו כמבואר בש"ס פרק בנות כותיים שהטבילו בתה קודם לאמה וכן בימי ליבונה אבל השתא דאין נפ"מ יטעו דמותרת ע"י הטבילה דאל"כ לאיזה צורך ולמאי טבלה ויבואו עי"ז לקלקול וכן במעשה דריב"ש כמבואר שם דעי"ז יאמרו זונה פנוי' אינה אסורה עיי"ש והשתא דברירנא דעת הרמב"ן והריב"ש א"כ לכאורה הדין כדברי מעלתו דנהי דאין טעמו נכון כדלעיל דמשום דהוקל האיסור וודאי לא חיישינן מ"מ הא גם כאן איכא לכאור' חשש הרמב"ן דמכח הטבילה יוכלו לבוא לידי טעות דלמאי נפ"מ הטבילה אם אינה מותרת

מיהו אין זה מוכרח דאיכ"ל דדווקא התם דאין שום נפ"מ בטבילה דלאחר הליבון הרי צריכה שוב לטבול ובימי ליבון אין נפ"מ וא"כ שפיר אפשר לבוא ע"י הטבילה לטעות אבל כאן הא קי"ל דנדה אסורה בג' דברים למזוג לו הכוס ולרחוץ פניו ולהציע מטתו ובהיותו באבלותו הקילו והתירו לה לעשות ג' מלאכות אלו וגם נפ"מ לה שבטבילה זו תהא מותרת גם לבעלה לאחר האבלות וא"כ שפיר איכ"ל דכאן אין מקום לטעות וכשם בעת שהיו עוסקין בטהרות לא חששו לטעות ולמזיד ה"נ כאן אם יש איזה צורך בטבילתה אין לחוש לטעות

מ"מ לדינא נראה לי דתליא בפלוגתא המובא באו"ח סי' תקנ"ד דשם פסקינן בש"ע ברמ"א בסעי' י"ט בת"ב שחל בשבת דברים שבצנעא נוהג והובא בא"ר פלוגתא דר"י ברונא כ' דאסורה לטבול משום שמא יבא עלי' ובשם ספר מנהגים כ' דמותרת לטבול ואסורה בתשמיש ולא חיישינן שמא יבוא עלי' ונהי דת"כ אבלות ישנה נראה דדינו כאבלות דהצעת המטה שרי וכן בת"ב לא אמר שם בסי' תקנ"ד סעי' י"ח אלא משום לך לך אמרינן נזירא כמו דאמרינן באבילות בסי' שפ"ג ביו"ד וא"כ כמו דחיישי' בת"ב לר"י ברונא שמא יבוא עלי' וע"כ דבליל טבילה חיישי' טפי דתקף לי' יצרי' ומדברי השכה"ג ומדברי הא"ר נראה דס"ל כוותי' ה"נ יש לחוש וראוי לפסוק לה דלא תטבול כדעת הר"י ברונא ובלא"ה נהגו הנשים המקפידים שלא לילך לטבילה אא"כ בזמן שבעלה בעיר ורשאי לטבול ובימים שהבעל מתאבל על חמיה או על חמותה דהיינו אביו ואמו בלא"ה בשבוע הראשונה אין נוהגין לרחוץ כמבואר ביו"ד בסי' שע"ד ברמ"א סעי' ו' זהו הנראה לפי ענ"ד בזה ואחתום בברכה דברי הדו"ש. הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה שס"ה שיל"ת חוסט יום ד' פ' חקת תרל"ג לפ"ק

החיים והשלום וכל טוב לאהובי תלמידי הרב הגדול המופלג בתורה כש"ת מוה' זוסמאן סופר נ"י אבדק"ק האלאש יע"א.