מהר"ם שיק יורה דעה רנג

תשובה שס"א

בימי העומר ישמרהו השומר מגזירה קל וחומר לידיד נפשי הרב המופלג בתורה וביראה הדיין המצויין בהלכה רבה וברורה חרוץ ושנון כש"ת מוה' פייש נ"י בק"ק האליטש יע"א

יקרתו הגיעני וכו' ועל דברי תורה אשר בדק לן מעלתו נ"י בשאלה אחת אשר נשאל בהא דקי"ל ביו"ד סי' שע"ה בבא ממקום קרוב דהדין דמונה עמהם דהיינו מהלך יום א' דהיינו עשרה פרסאות אם כעת שנתחדש האייזי"ז באין ויכולין לבוא מפראג להאליטש מקום מושבו ביום א' אם נימא דחשבינין לי' למקום קרוב או דלמא כיון דעני אין ידו משגת לפזר הוצאת דרך רב כזה מה שצריך לשלם ולדידי' חשיב כמקום רחוק ואם לעני הוי כמקום רחוק ולעשיר כמקום קרוב נתת דבריך לשיעורין והוי כחוכא ומטעם זה דעתו להחמיר עכ"ל בקצרה והנה פשיטא לי' למעלתו נ"י דלעשיר ראוי שיקרא מקום קרוב ולדעתי גם בזה יש לדון

אלא ששמעתי מפי מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל שגדול אחד מחכמי פראג וכמדומה שהוא הגאון מהר"מ פישלעס זצ"ל הורה להקל בכיו"ב ואמר דעתה שקבוע בי דואר במתא ויכולין לבוא למשל מפפ"ד לפראג על ידי הבי דואר ביום אחד נקרא מקום קרוב והגאון הנוב"י אמר על זה שכבר הורה זקן ומרן הגאון זצ"ל אמר שמזה נוכל לדון בדורנו כ"ש לאייזין באהן אלא דחזיתי' לדעתי' דמרן זצ"ל שאמר זה לחידוש ולא אמר לנו זה להלכה למעשה ובפרט הרי אמרו ב"ב דף ק"ל והובא בתשובת מרן חת"ס סי' ש"א דכל שלא נאמר להלכה למעשה אין סומכין עליו

והנה בגוף הדבר יש לדון הנה שיעור הזה דעשרה פרסאות ליום מקורו מפסחים דף צ"ג ע"ב לענין קרבן פסח ושם מבואר הדין ברמב"ם בפ"ה מה' קרבן פסח דין ח' דהיינו הליכה בנחת ברגליו אינו הולך יותר מעשרה פרסאות וכן מבואר בש"מ ב"מ דף כ"ח ע"א וכן מבואר בפסחים דף צ"ד ע"א דבסוסים ופרדים יכול לילך יותר וא"כ כיון שגם כאן שיעור הבה"ג דבא ממקום קרוב היינו י' פרסאות ואע"ג דאם רוצה לילך במרוצה יכול לילך יותר ונהי דלא קשיא לן דהוי לן לשער בהילוך סוסים דאיכ"ל כיון דלא קביעו וקיימו מקרי דרך רחוק וכן מקום רחוק

אבל זה קשיא הא גם זה קבוע וקיימו דאם רוצה לילך במרוצה לא יהא מקום רחוק ואפי"ה לא משערין אלא בהליכה בנחת וא"כ אפי' תימא כיון דקבוע הליכת סוסים הוי כמו ברגליו מ"מ למה נשער בהליכה במרוצה כגון באייזי"ז בא"ן וצריך לומר כיון דאזלינין בתר רגליו משום דסוסים ופרדים לא קבועים ולא קיימים וההליכה ברגליו אינו דרך ואינו ראוי לילך במרוצה דפסיעה גסה נוטלת מאור עיניו ואפי' הולך במרוצה מ"מ אי אפשר לו לילך בכל עת במרוצה שע"י ההליכה במרוצה ייעף וייגע וכי ירוץ ולא ייעף וא"כ שוב אינו קבוע לו בכל עת לילך במרוצה ולכך אמרינין דאזלינין בתר ההליכה ברגליו שהוא קבוע עולמית ודרכו בכך ואפי' אם האדם חלוש או חולה והתענג מהציג רגלו על הארץ זהו מקרי אונס ואונס כמאן דעבד דמי

וכל זה בהליכה ברגליו אבל השתא דקביעא וקיימא ההליכה באייזי"ן בא"ן שהקריבו הרחוקים בזרוע וזה דרכה א"כ שפיר י"ל דמקרי מקום קרוב מקום שאפשר לבוא ממנו על האייזין באן ביום א' ואע"ג דהוא עני ואינו יכול לבוא מ"מ היינו מטעם אונס דזוזי הוא דלית לי' והוי אונס ואיכ"ל דאונס כמאן דעביד דמי ואע"ג דאונן קיי"ל דאונס רחמנא פטרי' וכמאן דלא עביד אבל לא כמאן דעביד יעויין בש"ך בחו"מ סי' כ"א סק"ג דבירושלמי פליגו בזה ואיכ"ל כיון דבאבילות קי"ל כמאן דמקיל וא"כ איכ"ל דלענין אבילות קי"ל אונסא כמאן דעביד דהרי גם בהליכה ברגליו צריך לומר כן אם האדם חולה וחלוש מאי איכ"ל וע"כ מטעם זה הוא וא"כ גם בההליכה באייזין באן יש לומר כן. ומ"ש מעלתו דרובא דעלמא עניים זה לא שמענו ונהי דאמרינין בנדרים בפרק ר"א דעניות שכיחא אבל הרי גם חולי שכיח כיו"ב וע"כ נראה לפי ענ"ד עפ"י האמור יש לקיים הוראות הגאונים הנ"ל דהרי סברת השיעור מהלך עשרה פרסאות הוא לפי מ"ש הרי"ף הואיל ואי הוי שמע הוי מצי למיתי ומטעם הואיל אע"ג דלא שמע הוי כמו שמע וה"נ כן

שוב שמעתי מפי תלמידי רבינו הגאון זצ"ל שאמר שבמקום דקביעא בי דואר יש לצדד וכו' וא"כ מבואר דלא אמר כן הלכה למעשה וגם נראה דחכז"ל השוו מדותיהם ונקטו דרך האמצעי דוודאי יש בני אדם שיכולין לילך ט"ו פרסאות ויש שאינם יכולים להלך רק ה' ונקטו האמצעי וכן בימים נקטו האמצעי כי וודאי יש ימים גדולים דשיעור זה דעשרה פרסאות הוא ביום שהיום והלילה שווין כמו שהעיר הרב המופלג מוה' זלמן באנהאד נ"י אלא שנקטו האמצעי וה"נ בהליכה יש הולכין ברגל ויש בקרון והאידנא יש כמה ההולכין על האייזי"ן בא"ן לזאת ראוי לן לקחת ההליכה האמצעי דהיינו בקרון וכיו"ב ועכ"פ נראה דאם יש לצדד עוד סברות וקולות ראוי' ג"כ לצרף קולא זו. ושוב ראיתי שנדפס בשומר ציון מכתב ק"י תשובה על זה ושם האריך לאסור דלעולם תיקון חכז"ל שוה] ובזה אסיים מנאי ידידו הד"ש הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה שס"ב שיל"ת חוסט יום ד' טוב אדר השני תרל"ב לפ"ק

החיים והשלום וכל טוב להרב המאוה"ג המופלג כש"ת מוה' חיים צבי ווינקלער נ"י אב"ד דק"ק ראצפערט יע"א

הנה מעלתו נ"י מספקא לי' הא דקי"ל ביו"ד סי' שע"ה בבא ממקום קרוב לגדול הבית אפי' בא ומצא מנחמין ואפי' כבר ננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמין מונה עמהן אם דווקא דין זה הוא בשלא נודע לו עד שבא בין האבלים אבל בנודע לו קודם בואו לא או אפי' בנודע לו קודם בואו. הנה מלשון הפוסקים וש"ך שם שהאריך טובא נראה דדווקא בלא נודע לו עד שבא אצל האבלים אמנם ביתר ביאור מבואר דבר זה בלשון הרא"ש והטור בסי' שע"ה שכ' הטור בשם הרמב"ן דל"ש אם נודע לו לזה שבא שכבר שמע כן במקומו ול"ש אם שמע כן באותו מקום שנכנס ולא שנא אם לא שמע עד שמצא האבלים עיי"ש ג' חילוקים וע"ז כ' הטור בשם הרא"ש ז"ל שכ' דמיירי דווקא בלא שמע עד בואו אל אחיו מבואר דדווקא בלא שמע מקודם שנכנס לאחיו אז נעשה טפל להמתאבלים כבר וכן מבואר הדבר דהרי הרא"ש דפליג על הרמב"ן בפ' ואלו מגלחין אות פ"ה עיקר טעמו משום כיון דכבר חל עליו האבלות קודם בואו במה יפקע וא"כ מבואר דהלשון בדיוק דווקא בלא שמע עד בואו אצל אחיו המתאבלים אבל בשמע קודם כניסה כבר חל עליו אבילות ולא פקעה בכדי וכן העתיקו האחרונים

ובאמת לשון הרא"ש וכן לשון הטור בשמו קשיא טובא שכ' שהרא"ש כ' דדווקא בלא שמע עד בואו אל אחיו דאי נודע לו ביום והתחיל להתאבל לא מסתבר כלל שיקצר האבלות אבל כשלא התחיל כלל ובא אל אחיו חשבינין לי' כאלו התחיל להתאבל עמהם והדברים סותרים מרישא לסיפא דבתחילה נראה מבואר מלשונו דבעינין דווקא שלא נודע לו כלל עד שבא ומסוף דבריו נראה בהיפוך דאפי' בנודע לו כל שלא התחיל להתאבל מונה עמהם וצ"ע

ואפשר לישב דבריו דבסי' שצ"ו הביא הטור בשם הראב"ד וכן דעת הרמב"ן שאפי' נודע לו ולא נהג אבילות אינו נמנה למנין ז' והרא"ש שם פליג על זה דאפי' זלזול ולא נהג בתחילה אבילות כיון שנהג לבסוף גם הימים הראשונים מצטרפין עמו עיי"ש וא"כ י"ל לשיטת הראב"ד והרמב"ן דאינו נמנה אלא משעה שמתחיל להתאבל וא"כ בשמע ולא התאבל עדיין הוי כאלו לא ידע כלל ואין מתחיל אלא בבואו אל אחיו ורוצה לנהוג אבילות א"כ שם מתחיל אבילות של האבל הבא לשם וכיון דמתחיל שם הוי כלא ידע מקודם ונעשה טפל להם משא"כ לשיטת הרא"ש דמיד משעת שמיעה הוא מונה איכ"ל דבשמועה תליא מלתא

ולפי"ז א"ש לישנא דהרא"ש דוודאי איהו לשיטתו שפיר פסק דבעי' דווקא שלא שמע אבל לא יוכל לדחות דברי הרמב"ן לשיטתו ולכך כ' דלכל הפחות בהתחיל לא מסתבר טעמי' דהרמב"ן אפי' לפי שיטתו אבל הרא"ש לנפשי' ס"ל דבעינין דווקא שלא נודע כלל עד שבא אצל המתאבלים וכן העתיקו האחרונים ויש עוד ראי' מדברי הרא"ש בפסקיו שדחק עצמו בדברי הגאונים שכ' טעמן די' פרסאות מקרי מקום קרוב שיש בו כדי להודיעו ולבוא לכאן תוך ג' וכתב הרא"ש דהאי להודיעו אין פירושו להודיעו לו שמת לו מת דא"כ אינו מונה עם האבלים ואי ס"ד דהרא"ש סובר דאם לא נהג אבילות מונה עם האבלים דהכא הא הוי מצי לפרש דהודיעו לו שמת אלא דלא נהג אבילות וע"כ דאפי' לא נהג כיון שידע מונה בפני עצמו לדעת הרא"ש כן נראה לפי ענ"ד בכוונת הרא"ש

אמנם לדינא נראה לפי ענ"ד כיון דהרמב"ן סובר אפי' ידע ונהג אבילות בביתו כשבא נוהג עמהם ומאי שהקשה עליו הרא"ש דלא מסתבר נראה דס"ל כיון דקי"ל בדרבנן יש ברירה וכיון שדעתו הי' כששמע לבוא למקום גדול הבית כשבא לשם הוברר הדבר למפרע שמיד לא חל עליו החיוב אלא להשלים עם גדול הבית ונהי כשנהג אבילות קודם בואו לא הסכימו הפוסקים עמו אבל כשלא נהג אבילות עד עכשיו גם הריטב"א בחידושיו למוע"ק דף כ"ג כתב שכן נראה לו ושכן דעת הרי"ף ובלשון הרא"ש הדיוקים סותרים ונהי שכתבתי לישב מ"מ בש"ע סי' שע"ה סעי' ט' כ' ג"כ דדווקא בהתחיל להתאבל אינו מונה עמהן

ובספר לחם הפנים הביא בשם ספר ישמח ישראל שהעתיק כדעת הרמב"ן דלא מחלק כלל ונהי שהלחה"פ כתב דיש לדחוק דכוונתו כהש"ך לא נראה כן מלשונו מכל הלין טעמי הי' נראה לי בנודע לו ולא נהג שום אבילות עד שבא לבית האבל ויש שם גדול הבית ובא ממקום קרוב מונה עמהם והנראה לפי ענ"ד כתבתי