מהר"ם שיק יורה דעה רמו

הוא בכלל ולא ידבק בידך מאומה ועכ"פ לפי"ז ע"י דאיתקש למת אמרינן דלוקה א"כ ע"כ דמן התורה הוא הא דמת אסור וקשיא לדעת המל"מ הנ"ל

מיהו אין ראי' מזה דהרי כבר אמרו (עיין תוס' ע"ז דף נ"ב ע"א ד"ה תנוהו ענין) עד דאתא דוד מאן אמרו דהלממ"ס הוא ואתא דוד ואסמכי' אקרא דויאכלו זבחי מתים וא"כ כיון דמה"ת הוא מהלממ"ס א"כ שפיר הוא בכלל לאו דלא ידבק בידך ומ"מ בוודאי מת אסור מה"ת כדמוכח בסנהדרין דף מ"ז ע"ב בקבר של רבים דמקומו טהור הואיל ורק גזירה דרבנן הוא אבל אסור בהנאה הואיל ואיסור דאורייתא הוא וכפרש"י שם וכן הא דשאלו לי' לשמואל בהנך דלקחו מקברא דרב לאשתא בת יומא ושמואל התירו משום דאינו נאסר במחובר ואי אסור רק מדרבנן הא פסקי' ביו"ד סי' קנ"ה בסופו דאיסור דרבנן שרי לחולה שאב"ס

ובירושלמי פ"ק דב"ק דף ב' סוף ע"ב ממעט מוהמת יהי' לו דמת אדם דאין בו הנאה מוכח ג"כ דמה"ת אסור בהנאה והא דקשי' לי' למל"מ למה לא פסק הרמב"ם דלוקין עליו כמו על הנאת קדשים ולפי ענ"ד לא קשה דהרי פסק הרמב"ם כרבנן דר"מ בגמרא שבועות דף ל"א ע"ב דדון מינה ואוקי באתרה וה"נ יליף מע"ע ואוקי באתרה מאי בשר בחייו אינו אסור אפילו באכילה אלא באיסור עשה ה"נ מאי דילפינן במיתה דאסור הוא רק באיסור עשה ולכך בפ"ב ממ"א דין ג' כ' הרמב"ם דהאוכל מבשר אדם בין מן החי ובין מן המת אינו לוקה משום דאוקי באתרה

ומטעם זה לא נראה לי מה שרצה לומר בס' יד אליהו בתשובה הנ"ל דתכריכי המת דאסורין ויליף רבא בסנהדרין דף מ"ז ע"ב מע"ז תופסין דמיהן וחמורין ממת עצמו לא מסתבר לומר כן דהא קי"ל דון מינה ואוקי באתרה ועוד דהרי ע"ז של גוי ביד גוי אינה תופסת דמי' וכמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ד ע"א ד"ה מסתברא וכו' דדווקא בישראל נאמר דתופסת דמי' דא"כ מנ"ל דאתקש אם החליפו ישראל הא עבדו שם הגוים כתיב מיהו זה יש לדחות דהא השתא בישראל מיירי מ"מ לא נראה משום דמוקמינן באתרה

וכל זה במת ישראל אבל באמת גוי אינו מבואר בש"ס אי אסור בהנאה וכבר האריך במל"מ בפי"ד מאבל ומסיק בסופו דמצא בירושלמי דמת גוי מותר בהנאה וכבר כ' ג"כ בפני משה על הירושלמי דאפילו הרשב"א דאוסר בתשובה סי' ס"ה הוא עצמו כ' בב"ק דף י' בחידושיו דמת עבד וגוי מותר בהנאה וא"כ כיון דמת גוי מותר בהנאה וא"כ בהנך שערות שאנו דנין עליהן מסתמא רובא דעלמא גוים נינהו ומותרין

אמנם נהי דהמל"מ הנ"ל וגם הפ"ח בקו"א ביו"ד סי' ע"ט כ' כן וגם מרן זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' של"ו נוטה כן מ"מ הפמ"ג בסי' ע"ט כ' והסכים כפסק הש"ע דגם מת גוי אסור ובפ"ת בסי' ש"ן הביא בשם תשובת אבן שוהם דמת גוי אסור מדרבנן עיי"ש וא"כ עדיין הדבר ספק ומ"מ נראה דמותר דהנה התוס' בנדה דף נ"ה ע"א ד"ה שמא וכו' כ' בתי' הב' דעור המת מותר בהנאה ובאמת ראיית התוס' דהואיל ויליף מכפרה דכתיב בה כקדשים א"כ בקדשי' גופי' העור לאחר זריקה מותר קשה דהרי כ' התוס' בקידושין דף נ"ז ע"א דמכפרה כקדשים נוכל רק למילוף דאסור מחיים אבל לאחר מיתה אדרבה סתם קדשים דמכפרו דהיינו חטאת מותרים לאחר זריקה לכהני' ואין בהם מעילה לזר אלא איסור אכילה וע"כ לאחר מיתה ילפינן מוערפו שם וכו' שם תהא קבורתה משמע דגם העור אסור

ובפרט לפי גירסת תוס' רי"ד בקידושין שם דע"ע יליף משם וכו' משם תקבר דמרים ושם הרי נקברה בעורה ועיין תוס' קידושין דף נ"ז ע"א ד"ה כפרה הנ"ל וכן הקשה בצ"צ סי' י"ג על דברי התוס' כיו"ב ובאמת גם דברי הש"ס בע"ז דף כ"ט ע"ב קשיין דקאמר בע"ע מנ"ל וקאמר מכפרה כקדשים למה לא מביא מוערפו דהרי לפי הנ"ל מכפרה אין ללמוד ולכך נראה לפי ענ"ד עפ"י מאי שכ' התוס' רי"ד בקידושין הנ"ל וכ"כ שם הפ"י דמקרא דוערפו שם ליכא למילף שם תהא קבורתו אלא א"כ יליף שם שם ממת וא"כ בע"ז דרצה ללמוד איסור הנאה דמת מע"ע ליכא למימר דיליף מוערפו שם וע"כ צ"ל דיליף מכפרה דכתיב בה וא"כ עשאה הכתוב כקדשים וא"כ בקרא דוערפו שם דמיירי עדיין קודם עריפת העגלה העומד לכפרה ולערופה ואז העגלה הוא אסורה בהנאה וכתיב לשון שם ומינה יליף דה"ה שם דכתיב במת ג"כ אסור בהנאה וכיון שידעינן דמת אסור שוב ילפינן דאפילו לבתר עריפה אסורה בהנאה ולא אמרינן שלאחר שנעשה מצוותה מותר בהנאה ילפינן שם דוערפו משם תקבר דשם תהי' קבורתו והכל ניחא ואין הסוגיות סותרות

ועפי"ז שפיר כ' התוס' כיון דבע"ע כתיב כפרה והיינו דעשאה הכתוב כדבר העומד לכפרה וכקדשים וא"כ נהי דיליף משם דאסור בהנאה לאחר ערופה מ"מ ע"כ צריך שלא יהא סתירה בין ב' הדרשות בין דרש וערפו שם ובין מאי דאיתקש לכפרת קדשים וא"כ אי נימא דגם העור אסור א"כ יש סתירה וחילוק דלא דמי' לקדשים דהרי אפילו בעולה דנשאר הבשר אסור בהנאה מ"מ העור מותר וע"כ כשם דילפינן מדמדמי לקדשים דאסורין מחיים ה"נ יליף דעור לאחר מיתה מותר ולימוד דוערפו שם תהא קבורתה קאי רק ללמד על בשר ע"ע וממילא גם עור המת מותר מן התורה ומיושב קושית הצ"צ הנ"ל

ובזה מיושב נמי קושית הרשב"א בסי' שס"ה דאיך אפשר לומר. דעור מותר הא אפילו שער ס"ל לרב בעירוכין דף ז' ע"ב דאסור דלהנ"ל מוכח רק למאן דיליף כפרה כתיב בה כקדשים והיינו למאן דאסר מחיים אבל למ"ד דע"ע לא נאסר מחיים ולא דריש כפרה כתיב בה כקדשים כמבואר בלשון התוס' בחולין דף פ"ב ע"א ד"ה, רב ינאי וא"כ אין לו רק דרש וערפו שם ולדידי' באמת עור אסור. ולרב שם אפילו שער (ואע"ג דלפי מ"ש לעיל דמשם תהא קבורתו ליכא למילף דאסור בהנאה לולא דיש לן לימוד דמת אסור בהנאה מ"מ אפשר מיתורא דשם יליף דהרי שם בע"ע מיותר ואף שראיתי בחי' מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל בחידושיו לע"ז שם שכ' דגז"ש דשם אינה מופנית דהרי שם דותמת שם מרים דרשינן ספ"ק דב"ב ובסוף מ"ק מיני' דמתה בנשיקה וכן ותקבר שם ילפינן מיני' במ"ק דף י"ח דאין משהין מטה של אשה מ"מ נראה דהוי מופנה מצד אחד דשם דעגלה מיותר ואיכא למ"ד בנדה דף כ"ב ע"ב דאפילו מצד אחד מופנה אין משיבין ועכ"פ מכח יתורא מוכח לה או לדידי' באמת מת דאסור בהנאה הלממ"ס הוא או מקרא דקבור תקברנו יליף לה)

ועכ"פ א"ש דברי תי' הזה של התוס' בנדה דף נ"ה ולא קשיא ג"כ דאי עור המת מותר א"כ הא זבחי ע"ז יליף רק ממת ואפי"ה תנן שם בע"ז דעורות לבובין איסורי הנאה הן לק"מ מלבד דכבר כתבתי לעיל בשם התוס' דהלממ"ס הוא דתקרובת אסור בהנאה עוד נראה מלשון הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"ז דהעור עצמו הוא תקרובת ע"ז שהרי ניחא לי' בעורה כדי להקריבה לע"ז והיא נמי תקרובת ולא גרע מנויי המת דאסור כדאיתא בעירוכין דף כ' דזבחי ע"ז יליף ממת כדלעיל ועור המת דשרי כבר כ' מרן זצ"ל שם דלא תקשה קושי' התוס' דסנהדרין דף מ"ח דלא גרע מתכריכין וע"כ דמיירי דדעתי'. עלי' מעיקרא שלא לקבור עמו ואינו רוצה בנוי הזה

וכל זה במת או בע"ז דגם נוי ומשמשיה אסורין לעולם אבל בהקדש דהזריקה מפקיע האיסור אפילו מבשר עצמו בחטאת ואשם ואפילו בעולה מ"מ מעור מפקיע דכיון דניתן לשמים חלקו נתן הקב"ה העור שכר לכהנים ושאר הדברים משלחן גבוה קא זכו וא"ש אמנם דעת הרמב"ם בפי"ד מאבל משמע דס"ל דעור המת אסור ומכל מקום בשער פסק שם דשרי והיינו כרנב"י בעירוכין דף ז' שם אלא שהרשב"א בתשובה סי' ש"ל האריך לאסור וסובר דאין הפירוש בגמרא שם כן ועיי"ש בתוי"ט ולפיענ"ד לישב מה שדייק הרשב"א דמעיקר' פריך והא איסורי הנאה נינהו ולבסוף מסיק דשער מותר ולפיענ"ד לשון הגמרא איסורי הנאה נינהו לשון רבים דנקט קשה ולכך נראה. דכוונת המקשן מ"ש מבהמה כיון דבהמה איסורי הנאה וגם המת איסורי הנאה ולזה פריך מ"ש ולכך נקט לשון רבים וע"ז משני רנב"י בהמה גמר דין אוסרה ולכך גם השער נאסר אבל מת מיתה אוסרת ושער לא מיית

והנה גם הר"ן בחידושי חולין דף קכ"ב מפרש כפירוש הרמב"ם ולא כפירוש הרשב"א וא"כ שפיר פסק הרמב"ם כרנב"י כיון דהש"ס פריך על איקומתא דרב וכמ"ש הלח"מ שם וא"ש ועכ"פ נהי דבוודאי אין כח בידינו להכריע להתיר שער המת בהנאה כיון דהרשב"א והטור והשו"ע פסקו דשער אסור מ"מ כיון דהרמב"ם וסמ"ג וגם תוס' בב"ק דף י' סוברים דשער המת מותר אפילו בישראל יש להקל בשער של גוי דהרי אפילו אי מת גוי אסור נראה דהיינו מדרבנן וא"כ בדרבנן שומעין להקל והפמ"ג בסי' ע"ט כ' דעור אסור מדרבנן וא"כ כ"ש שער וא"כ באיסור דרבנן בוודאי יש לסמוך על הפוסקים דמת גוי אינו אסור כן נראה לפי ענ"ד נכון

ועפ"י האמור דאפילו בעור המת אם לא כיון מעיקר' לקברו עמו לא הוי בכלל תכריכי ונויי המת א"כ הני תכשיטין שיש במת ואין דעתו לקוברם עמו ואין הדרך לקבור עמו לא נאסרו מעולם ומעולם לא נעשו נוי המת והא דאסרו בפאה נכרית לדעת הרמב"ם דפסק כרנב"י אפשר דפאה נכרית באמת שרי אם אין דעתו לקבור המת עם הפאה נכרית אלא אפילו לדעת הטור דאוסר בפאה נכרית ע"כ היינו הואיל והדרך לקברה עמה מסתמא נעשה נויי המת וכגופה אבל טבעות וצמידין דאין דרך לקבור עמה לא אדע למה יהא אסור וכן העלה באמת בבכור שור בע"ז דף כ"ט דמותרין עיי"ש שהסביר להתיר מטעם אחר עיי"ש והנראה לפי ענ"ד כתבתי

תשובה ש"נ בעזהי"ת יום ו' עש"ק לסדר ויצא תרל"ז לפ"ק פה חוסט יע"א

החיים והשלום וכל טוב להרבני המופלג מוה' שלמה קליין נ"י מקליין ווארדיין יע"א

מכתבו קבלתי ובו נשאלתי נידון אחד שלא הי' לבוש בציצית לא בטלית