מהר"ם שיק יורה דעה רמה

הבריות שדוחה ל"ת ואפילו פסח ומילה בשב וא"ת אבל לא דרשו דדוחה פיקו"נ וגם הכי מסתבר שהרי כבוד הבריות הוא משום שהי' בו חיי נשמה וא"כ כ"ש כשיש בו נשמה וזה נראה שרמזו חכז"ל בלשונם הזהב שאמרו בחולין דף י' ע"ב משום איבוד נשמה דהאי ננוולי' להאי ולשון איבוד נשמה הוא לכאורה לשון זר ואינו מובן דהרי הנשמה אינה אבודה ואי הכוונה עמ"ש וקרא הרמב"ם בפ"ד מיסוה"ת הלכה ע' נשמה עיי"ש במפרש נשמת רוח חיים מ"מ אמאי נקט לשון זה אלא נראה שרמזו לנו הטעם דמוטב שננוולי' ונבטל כבודו נשמה שהיתה בו מפני כבוד נשמה שהוא עתה עדיין בחיים ולכך הדרינן לנידון שלנו דנראה ברור כמ"ש מרן הגאון הנ"ל זצ"ל וכמו שמבואר מלשון הנוב"י הנ"ל דניוול המת במקום פיקו"נ שרינן היכא דיש חולה וכיו"ב הצריך לזה כן נראה לפי ענ"ד נכון וברור

ויש לומר עוד ראי' דהא וודאי אע"ג שאמרו גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת או פסח ומילה בשוא"ת אבל פיקו"נ לא דחי דאי דחה א"כ עמדה קושית הש"ס בסנהדרין דף ל"ה דקבורת מ"מ ידחה שבת וא"ל רציחה יוכיח דמה לרציחה דאינו דוחה פיקו"נ וע"כ דלא דחי וא"כ נהי דהתם בשוא"ת אי ס"ד דכבוד הבריות היינו ניוול המת בקום ועשה עדיף מפקו"נ אכתי נימא מק"ו דאפילו כבוד הבריות בשוא"ת ידחה שבת דמה פיק"נ דאינו דוחה כבוד המת בקום ועשה דוחה שבת אפילו בשם וא"ת ק"ו כבוד המת שאינו נדחה מפני פיקו"נ מכ"ש שידחה ויבולע המות לנצח בב"א

תשובה שמ"ח בענין הנ"ל

תמהני על הרב הגאון מהרי"ע עטלינגער ני' האבדק"ק אלטונא יע"א שראיתי שבמכתב קכ"ג החזיק בדבריו ושגם הרא"ש והטור איכ"ל דס"ל דגזל לא הותר להצלת נפש והרי בהדיא כ' הרא"ש בפ' הכונס סי' י"ב דפשיטא שאון לך דבר שעומד בפני פיקו"נ וכ"כ הטור בסי' שנ"ט וא"כ ע"כ וחי בהם קאי גם אגזל והא דצריך ליטול ע"מ לשלם משום דאין ההצלה תלוי' בזה דאפילו ישלם לבסוף יציל נפשו ולכך מתירין לו הקל קל וגזילה ע"מ לשלם קל יותר משלא ע"מ לשלם וכמ"ש בסי' הקודם והב"י הביאו שם ופסק כן בש"ע וא"כ אפילו נימא כמ"ש הרב הנ"ל ולא ניחא לי' להסכים דעת רש"י עם דעת שאר פוסקים וס"ל דרש"י פליג ע"ז מ"מ הלכה כרבים ובתראי ומכ"ש שלא אדע אנה ראה מעלת כבוד הרב הנ"ל שרש"י פוסק כן לדינא הרי גם ר"ח בכתובות דף י"ט לפי דעת הרב ני' סובר כן ורבא פליג עלי' והקשה עליו דאין לך דבר שעומד בפני פיקו"נ ורבא בתרא הוא

ואפילו למ"ד הובא ברא"ש בפ' כיצד הרגל סי' ה' דנגד רבא לא אמרינין הלכתא כוותי' דרבא הוא מ"מ כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכל הפוסקים פסקו כהאי דרבא דאנוסין מחמת נפשות אינם רשעים ורשאים להעיד שקר מחמת אונס נפשות וא"כ מוכח דלא כדברי הרב הנ"ל שדרש לעצמו דוחי בהם קאי רק על חקות ועל מצוות שבין אדם למקום וגם אין לומר כאידך טעמא דגזל שהרי רבא לא דחה דברי ר"ח אלא מכח קושיא שאין לך דבר שעומד בפני סיק"נ אלא ש"ד בלבד וא"כ ע"כ הנך דווקא ותו לא וא"כ אפי' אי רש"י סובר כן בדעת ר"ח מ"מ לא ס"ל כן לדינא וכ"כ הראב"ד בפ"ח מנזקי ממון דגם בגזל פשיטא דאינו עומד בפני פיקו"נ וכ"כ הרמב"ן במלחמות בפ' הגוזל ומאכיל דאע"ג שאין לך דבר שעומד בפני פיקו"נ מ"מ צריך לשלם דל"א לא ימסור ויהרג אלא ימסור וישלם ולכך מחייב הרי"ף בנשא ונתן ביד וזהו ג"כ דעת הרמב"ם כמ"ש התוספת יוה"כ ביומא דף פ"ב

וגדולה מזו כ' התוס' יו"כ הנ"ל דנראה לו דשרי אפילו לחבול בחברו לעוור עינו או לקלקל לו שאר אבר בכדי להציל עצמו ומזה נראה דמ"ש הסמ"ע בסי' שפ"ח ס"ק י"ט דלכתחילה אסור למסור במקום סכנה כוונה שאסור לכתחילה למסור ע"מ שלא לשלם הואיל ואין ההצלה תלוי' בזה ולא קשה קושית התוס' יו"כ והנמוק"י והש"ג פ' הגוזל ומאכיל בשמעתין דמסור כ' דרש"י ובעל העיטור סוברים כהראב"ד וא"כ מבואר דרש"י עצמו סובר דמותר להציל עצמו במקום סכנה בממון חברו דגם גזל אין לך דבר שעומד בפני פיקו"נ וע"כ או כמו שכתבתי למעלה בסי' הקודם לישב דברי רש"י בהכונס או דרש"י פי' כן לר"ה אבל אנן לא ס"ל כן וכ"כ בתשובות מיימוני לס' ניזקין סי' כ' דגם בגזל אין לך דבר שעומד בפני פיקו"נ וא"כ פשיטא מראי' זו לחודא ג"כ נוכל לסמוך להתיר לנוולה מת משום פיקו"נ דאחרינא ולא כהרב מוהרי"ע נ"י הנ"ל דמחמיר

אמנם מ"ש הרב ני' להקל להנאת היורשין כבר כתבתי למעלה דמש"ס ב"ב דף קנ"ד מוכח דלא מחלה להנאת היורשין והרב מהרי"ע ני' כ' במכתב קכ"ג דהוא הביא ראי' מהש"ס והש"ע ביו"ד סי' שנ"ו דאדם מוחל זילותו אצל יורשין ואי קשיא מש"ס הנ"ל אולי הייתי מעיין בדבריו הייתי מוצא דהטעם דמחילה בעינין מחיים ושם מסיק אדעתי' משא"כ בהאי דב"ב ובזה מדחה הראי' שכתבתי לעיל מש"ס דעירוכין ולפי ענ"ד פשוט גם אם הייתי מעיין בדבריו חלילה הי' לי לייחם סברא זו לחכז"ל אשר מחכו עלה ואם נאמר כן החיים יודעין שימיתו אבל מי מכל החיים יעלה על לבו שלאחר מותו יגבו מעות עבורו לצורך תכריכיו ואם יהי' מותר יהא השיור מחול אצל יורשיו הוא דבר זר אשר אינו עולה בלב שום אדם וכ"ש שאין לבנות דין על סברא זו

אלא וודאי כוונת רש"י כיון דאלו ידע ואסיק אדעתי' דבר זה הי' מוחל מחיים השתא נהי דלא אסיק אדעתי' אמרי' כמאן דאסיק וכאלו אמר כן מחיים וכעין סברת הרא"ש בפ"ק דקידושין סי' כ' במשאיל טבעת כיון דאלו ידע דצריך להיות שלו הי' נותן לו במתנה אע"ג דלא ידע ולא אמר שנותן לו כמאן דידע וכמאן דאמר דמי וכן מצינו לענין יאוש שלא מדעת בנפל לים לכ"ע זהו פשוט בכוונת רש"י וא"כ אין חילוק בין האי לב"ב אי ס"ד דיש סתירה אבל באמת לא עלה בלבי שיש סתירה ושהרב הגאון הנ"ל מייתי זה לראי' דמה ענין ניוול לזילותא זילותא היינו דבר שהוא חוץ מגופו ואינו לפי כבודו משא"כ ניוול הוא בגופו ממש

ובלא"ה לא ידעתי אנה מצא הרב נ"י דרשאין לכתחילה לזלזל את המת לצורך היורשין דשם לא נאמר רק אם כבר נעשה הזילזול ואנו נאמר להוציא ולאבד זה על קברו אמרינן דניחא לי' יותר ליתן המותר ליורשיו מאשר ניתן אותו לזלף או לדימוס על קברו אבל לנוולו לכתחילה להנאת היורשין לא שמענו וא"כ אין דיחוי זה כדאי לדחות

ומ"ש עוד שם דיש לחלק בין ניוול לניוול ומה שהדרך שעושין לחיים לא הוי ניוול וא"כ הי' מותר לחתוך רגלו של המת או ידו וכיון שמדמה מעלתו זה לגזל וכי רשאין לגזול אפילו פחות משו"פ וכ"ש האיך אנו רשאין לחתוך בטנו והלוא בנוב"י שם פלפל בחניטה ולא עלה על לב שום אחד לחלק בין ניוול לניוול אמנם מ"ש בדיחוי הג' הואיל והיא גרמה לו וסגרה דלת באפי' זהו היה אפשר לומר וכן עלה בלבי אמנם מזה גופי' ראי' שניוול המת לא הוי כמו שפיכות דמים דהרי גבי מיתה אפילו יחדוהו בעי' לי"א ביו"ד סי' קנ"ח סוף ס"א בהג"הה דבעי' חייב מיתה וגם אמרו בתוספתא הובא ברש"י ורד"ק בשמואל ב' כ' דווקא אם הוא ג"כ בסכנה אבל אם הוא מבפנים ואינו בסכנה והם בסכנה אין דוחין נפש והוא הדין הכא הרי גופי' אינו צריך שינוול שהוא כמו סכנה

ובלא"ה אין היא באת בגבולו וא"א לשוי' רודף אדרבה חשבינן בסנהדרין דף ע"ב ע"ב הוולד לרודף ומשמים הוא דרדפו לה וה"נ אצלה והיא לא פשעה דתנוול ליקח לה רשותה ולא דמי להאי דב"ב דף קנ"ד גבי לקוחות דהתם פשע המוכר שמכר אם אינו גדול לכך אמרו מאי איכפת לן בנוולה אבל כאן זה אינו ולכך לולא שהדין שדוחין ניוול מפני פיקו"נ לא היו רשאין לחותכה וא"כ גם ראי' זו נכונה

וגם מה שהשיב שם על מה שתרצתי דעת רש"י דרש"י מיירי דהוא מסבב זה והקשה הא בלא"ה אסור לעמוד במקום סכנה זה אינו שהרי יוכל להציל עצמו בממון חברו ולא יהי' לו סכנה אלא דמשו"ה ראוי לחייבו ומ"ש עוד על הראי' השלישית שכתבתי לעיל בזה הדין עם הרב הנ"ל לפי שיטתו וגם אני לא כתבתי ראי' זו אלא שלא נימא משום גדול כבוד הבריות נדחה פיקו"נ כמבואר מסידור דבריי שם ומכל הנ"ל מבואר דהעיקר כמ"ש בשם הנוב"י ומרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל וכדלעיל

תשובה שמ"ט

הנה השערות שרגילין הנשים בהם שקורין שאטלי"ך וכן הפוריקע"ן של שערות והם שכיחים לעשותן משער המתים אי יש לחוש הואיל ומת אסור בהנאה והנה כבר העיר בזה בתשובת יד אלי' תשובה סי' ס"ו והאריך שם להתיר וכן נראה לי וכדי לבאר זה נקדים לבאר דהא דמת אסור בהנאה הוא הלכה פסוקה דאסור מן התורה דיליף בע"ז דף כ"ט ע"ב מגזירה שוה דשם שם ותכריכי המת נמי אסורים ויליף לה בסנהדרין דף מ"ח ע"ב נמי בגז"ש דשם שם מע"ז ולפי הנראה מפשטות הש"ס הוא אסור מן התורה וג"ש מופנית הוא לכל הפחות מצד אחד דשם דע"ע מיותר כמו שיתבאר לקמן אי"ה אמנם המל"מ בפי"ד מהלכו' אבל דין כ"א העיר דמשמע קצת מדברי הרמב"ם דהאי דרשא וגז"ש הוא אסמכתא ואינו אלא מדרבנן עיי"ש

ולכאורה יש להביא ראי' מדברי הרמב"ם עצמו דהוא מן התורה דהרי תקרובת ע"ז לא יליף לה התם בע"ז דף כ"ט ע"ב דאסור בהנאה אלא מדקרו לה זבחי מתים ומת אסור בהנאה ואפי"ה פסק הרמב"ם בפ"ז מע"ז ה"ב דלוקין ולכאורה באמת קשה שם למד הרמב"ם איסור מלקות על הנאת תקרובת ע"ז מקרא דלא תביא תועבה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם והרי בש"ס ע"ז דף כ"ט ע"ב יליף איסור קנאה ממת וצ"ל דלולי דגלי לן קרא דתקרובת נאסר בהנאה לא הוי יליף דלא ידבק בידך מאומ' מן החרם אבל השתא דגלי לן קרא דהוא בכלל איסור הנאה שוב אמרינן כיון דנאסר ע"י ע"ז