מהר"ם שיק יורה דעה רמג

אותם לא"י והואיל ואמרינן במגילה שם שעתידין בתי כנסיות שיקבעו בא"י ואית להו מעלות א"י עיין במהרש"א בח"א פ"ק דברכות על איכא סבי בבבל וכיון דחזינן לענין א"י אם הי' יכול לקבוע בא"י ולא קבע אינו ראוי להעלות שם ארונו לאחר מיתתו וא"כ ה"נ במקדש מעט היינו ביהכ"נ שדינו כא"י ועיקר טעמו דאין נכנסין לביהכ"נ לכבוד בו"ד וה"נ ועכ"פ דין של החכמ"א הוא נכון וברור

תשובה שמ"ו

בימי הפורים ישמרהו ויברכהו אלקי העברים למחו' וידידי הרב המופלא ומופלג החרוץ והבקי כש"ת מוה' אהרן שמואל אסאד נ"י אבדק"ק קאטה יע"א

גי"ה הגיעני ועל אשר בדק לן במה שאירע באחד שהי' עליו חובות הרבה וחתך בצווארו ובנו חטף הסכין מידו וימים אחדים אחר זה מת והרופאים אומרים שלא מת מחמת חבלתו אלא שפגע בו שלא"ק ולאחר אותה מעשה התוודה ואמר שרוצה לקבל תשובה ומסתפק לי' למעלתו ני' אי דינו כמאבד עצמו לדעת והספק מתחלק א' כיון דהתוודה והשני אולי באמת כדברי הרופאים ואענה על ראשון ראשון

הנה באמת אמרו במס' שמחות פ"ב והפוסקים שהעתיקו את הלשון הנאמר שם דמאבד עצמו לדעת היינו שאמר שיפיל עצמו ועלה והפיל עצמו ומת ולשון ומת הוא לכאור' כמיותר דהרי במת מיירי אלא נראה דבא למעוטי לא שמת לאחר זמן ומקודם התוודה וקיבל תשובה וכוונת ונפל ומת היינו שמת לאלתר או שבא למעוטי שמת אח"כ דיש להסתפק דלא מת מחמת אותה נפילה והנה לכאורה הי' נראה דאם התוודה ועשה תשובה מתאבלין עליו שהרי הרמב"ן בתורת האדם המובא בב"י בסי' שמ"ה הסביר טעמו של הרמב"ם דאין קורעין ואין מתאבלין משום דלא עשה מעשה עמך וכל שעשה תשובה אפילו בדבר שאין לו תקנה אמרינן דמקרי עושה מעשה עמך כדאמרינן ביבמות כ"ב ע"ב אפילו בהוליד ממזר ובב"מ דף ס"ב אמרינן אפילו לא הספיק להחזיר הגזילה והרבית מקרי עושה מעשה עמך בעשה תשובה וא"כ ה"נ מקרי עושה מעשה עמך בעשה תשובה וחייבין להתאבל עליו

ואין לחלק ולומר דבשלומא התם קאי על מה שאירע ואפשר לכבדו לאחר שעשה תשובה אמרינן דחייב משום שאז הוא עושה מעשה עמך משא"כ כאן כיון דכבר עשה בעצמו מעשה שימות ומאז כמת הוא כדאמרינן בגיטין דף מ"ג ע"א בעשאו טריפה חייב בכופר כמאן דקטלי' ואח"כ מה שמת כבר הי' מה שהי' וא"כ האיבול על אותה שעה שלא עשה מעשה עמו זהו אינו דהרי מוכח בסנהדרין דף מ"ז ע"ב אפילו אי בשעת מיתה הי' רשע או בשעת כפירה הו"ל, כפרה וחייבין להתאבל עליו כדפריך שם כיון דאיקבר הו"ל כפרה לאיתאבל עלי' וא"כ מכ"ש בנידון הנ"ל שאפילו בגמר המיתה כבר התוודה ועשה תשובה דמקרי עושה מעשה עמך בהאי שעה וחייבין להתאבל עליו כן הי' נראה לפי ענ"ד לכאורה

ומ"מנראה דמוכרחין לומר דגם אפילו התוודה אין מתאבלין עליו דהרי כל המומתין מתוודין וכדתנן בסנהדרין דף מ"ג ע"ב וכל המתוודה יש להם חלק לעוה"ב ואפי"ה תנן התם דאין מתאבלין עליהן ונראה שם בסנהדרין דף מ"ז ע"ב משום דלא הוי לי' כפרה עד לאחר שסבל צערו בקברו והוי לי' כמת מתוך רשעו ונראה דהטעם משום דכתיב בעמיו וא"כ קשה הא התוודה וע"כ או משום דקי"ל בחו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ט בכל פסולי עבירה הם בחזקת רשעתן אפילו התוודו אלא א"כ לקו וקבלו עונשן או שכבר נתברר שעשו תשובה גמורה ועיי"ש ועוד דהכא דהמיתה היא עצמה עבירה שסיבב לעצמו מיתה ע"י מעשיו וכעין שנאמר בחייבי סקילה דמיהם בם ולכך אין להם כפרה והם כרשעים עד שקיבלו עונשן צער מיתה וקבורה וכיון שנקלה אחיך לעיניך הרי הוא כאחיך

וא"כ בין לטעם הראשון ובין לטעם הב' דון מינה לנידון מאבד עצמו לדעת מכ"ש דכל מאבד ע"ל הוא כרוצח וכמ"ש מרן זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' שכ"ו ובחאה"ע סי' ס"ט חלק ראשון וא"כ דינו כמוהם ובב' הטעמים האלו תליא הפלוגתא שהביא הש"ך ביו"ד סי' שמ"ו ס"קה והש"ך נראה שהסכים לדינא כפי הנראה לטעם שני דדווקא היכא שסיבב לעצמו המיתה ולכך אי אפשר לו כפרה אלא בחבלי מיתה וקבורה גבי חייבי מיתות ולכך לא סגי לי' במה שהתוודה אלא צריך לסבול עונשו ומקמי הכא אינו נקרא עושה מעשה עמך אע"ג דלענין שאר דברים אפשר דמקרי עושה מעשה עמך מ"מ לענין אותו דבר לא מקרי עושה מעשה עמך וכעין שכ' התוס' בב"מ דף מ"ח ע"ב ד"ה בעושה וכו'

ובאמת רש"י במתני' בסנהדרין דף מ"ו ע"ב דמפרש דלכך אין מתאבלין כי היכא דליהוי לי' כפרה וקשה דהרי לפי הנראה וכמ"ש הלח"מ בפ"א מהלכות אבל דין י"א מבואר בסנהדרין דף מ"ז ע"ב דלכך אין מתאבלין על הרוגי ב"ד משום דלא הו"ל כפרה עד לאחר דחזו צערא דקוברא ומינה נשמע דאיבול תליא בכבוד המתים וכיון דעדיין אינו עושה מעשה עמך אין מתאבלין וא"כ מאי בעי רש"י במאי שכ' טעם אחר ונראה או דרש"י ס"ל כדעת הרמב"ם המובא בטור ופסקו המחבר בש"ע יו"ד סי' ר"מ סעי' י"ח דאפי' ממזר חייב בכבוד אביו הרשע וא"כ אפילו אינו עושה מעשה עמך אפי"ה חייב בכבודו וא"כ ראוי להתאבל עליו וע"כ הוכרח רש"י לפרש כי היכא דלהוי לי' כפרה

אי נמי דרש"י סובר דנהי דמוכח מהש"ס כמ"ש הלח"מ בפ"א מאבל דין י"א הנ"ל דהאיבול הוא משום כבוד המת מ"מ ע"כ אפילו במקום דאינו חייב בכבודו חייב להתאבל שהרי פסק ביו"ד סי' שמ"ה סעי' י' דאפילו צוה אביו שלא להתאבל עליו ז' ולמ"ד חייב הוא להתאבל וכמו שכ' מהרי"ו המובא בש"ך שם דהרי אפילו בבנו ובאחותו שאינו חייב בכבודם אפי"ה חייב להתאבל עליהם ולדעת הגאונים מה"ת ביום ראשון מקרא דלה יטמא ואין חילוק אם מצוה שלא יתאבלו עליו כיון דד"ת הוא ומשום כבוד החיים וא"כ קשיא סוגיא דסנהדרין דף מ"ז הנ"ל שממנו הוכיח הלח"מ שמשום כבוד המת הוא ולכך מישב רש"י כי היכא דליהוי לי' כפרה וא"כ איכ"ל דהחיים מחלו כבודם כי היכא דליהוי לי' כפרה כדאמרינן בסנהדרין דף מ"ז ריש ע"א גבי חזקי' שגרר עצמית אביו וא"ש

ועכ"פ כיון דאפילו בהתוודה בעינן לגמר כפרה דווקא גם בזיון זה דלא להתאבל להיות לו כפרה וע"כ היינו מטעמים שכתבתי למעלה דלא עדיף מרוצח וכ"ש אם נימא כטעם שכ' בחינוך ריש פ' אמור דטעם דמצות איבול הוא כדי לידע שהכל בהשגחה עיי"ש א"כ בהומת בב"ד או מאבד ע"ל לא שייך זה ואין מתאבלין עליו אפי' בהתוודה

ועפ"י האמור למעלה יש לישב שיטת הרמב"ן בתורת האדם שכ' דמתאבלין ע"מ עצמו לדעת ועיין בתשובות מרן זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' שכ"ו מה שתי' ועפ"י הנ"ל יש לומר או לפי מ"ש דע"כ גם משום כבוד החיים הוא כמו דמוכח מהא דאם צווה שלא להתאבל עליו או משום דס"ל דאפילו באינו עושה מעשה עמך חייב בכבודו ורק בהומת בב"ד אמרו דאין מתאבלין כי היכא דלהוי לי' כפרה כיון דהומת בב"ד אבל במאבד ע"ל כיון דעדיין רשע הוא אדרבה לא להוי לי' כפרה וכעין שאמרו בסנהדרין דף מ"ו ע"ב לענין קבורה דלרשע כתיב ולא יקבר כי היכא דלא להוי לי' כפרה ואם טעם הרמב"ן כן א"כ בעשה תשובה דהיינו בהתוודה אפשר דגם הרמב"ן מודה דאין מתוודין עליו כי היכא דלהוי לי' כפרה

אמנם לא נראה לי דטעם דרמב"ן יהא כנ"ל דמנ"ל זה וכי אפשר לדון כזה מסברא כיון דאין ראי' לזה מש"ס לכן נראה לי יותר כי י"ל דטעמו של הרמב"ן דס"ל דווקא בהומת בב"ד דאתרו בי' הוא דמחזקינן לי' בחזקת רשע אבל במאבד עצמו אמרינן שמא שגג או טעה וסבר שאין איסור בזה דהרי קי"ל בחו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ד דהיכא דאיכא למתלי אולי לא ידע שהוא עבירה או שכח תלינן ועיי"ש בש"ך ס"קח דאפשר דנאמן לומר שוגג הייתי וא"כ ה"נ וכ"ש אם הטביע את עצמו במים דיש עוד ספק אולי כשבא לתוך גלי הים התחרט והרהר בתשובה

ונהי דבמס' שמחות פ"ב אמרינן דכל מידי דהוא לכבוד המת אין עושין עמו ואיבול כבר אמרנו דהלח"מ הוכיח דהוא משום כבוד המת היינו דאפילו אמר מותר ושגג מ"מ אינו אדם כשר דיפה שעה אחת בתשובה בעוה"ז וכו' ואם הוא ביזה את עצמו ולא חש לכבודו שהוא החיים והנשמה שבקרבו אשר הוא כבוד האדם איך יחושו אחרים על כבודו להספיד על הפסד חייו וכל זה בדברים שאינם רק משום כבוד המת אבל מצות איבול שהוא מצוה (ואינו משום כבוד המת דאין אנו דורשין טעמא דקרא ואין אנו רשאין לסמוך על טעמא דקרא ולא קיי"ל כר"ש) אי אפשר לפטור ממנו אלא משום דבפ' טומאות כהנים היכא דרמיזה איכול כתיב בעמיו בעושה מעשה עמך

וא"כ בהומת בב"ד דכבר אמרנו דאינו נקרא עושה מעשה עמך בזה פטורין מלהתאבל אבל במאבד ע"ל ס"ל להרמב"ן דאינו בחזקת אינו עושה מעשה עמך דדלמא שגג ולכך ס"ל לרמב"ן דמתאבלין עליו וא"כ לדעת הרמב"ן כ"ש בהתוודה דמתאבלין עליו אמנם כבר נקבע בש"ע ס' שמ"ו הלכה כהרמב"ם דאין מתאבלין עליו וא"כ ע"כ דמחזיקינן ני' כאין עושה מעשה עמך וא"כ אפילו אם התוודה אמרינן כן וכדלעיל ועיין מ"ש מרן בחת"ס סי' שכ"ו הנ"ל דלפעמים יכולין לעשות כרמב"ן עיי"ש

ועתה נבוא לספק השני דאם יש לדון דלא מת מחמת מעשיו מאי דינו הנה לענין אי נאמין לרופאים פליגו בעלמא לענין איסורא ועיין בחת"ס חיו"ד סי' קע"ג וקע"ה דברופאים אמרינן רק דמשוי לי' ספק ואפילו אי בעלמא מאמינים היינו היכא דאמרינן ודנין על החי אבל כאן על המת רגילים לשחד הרופאים לומר כן משום כבוד המשפחה ולשוי' ספק גם בלי אמירת רופאים אפשר נומר דהוי ספק דנהי דהשתא מת (וא"כ יש לתלות במצוי ומכח תבנתו מת מ"מ כיון דלפי הנ"ל מלשונו לא ראו ששחט הקנה וא"כ אינו