מהר"ם שיק יורה דעה רמא

אין תשלומין וא"כ שפיר דמיא לתפילה ודווקא בשוגג וא"כ תמהני על הב"י שפסק בש"ע יו"ד בסי' שמ"א כמהר"מ וא"כ ע"כ סובר דזמן הבדלה עד יום ג' כמ"ש הטו"ז בסי' שצ"ו בכוונתו וא"כ תקשה אמאי העתיק באו"ח סי' רצ"ט כלשון הטור והרא"ש דדווקא בשוגג ואונס יש להבדלה תשלומין הא אפי' מזיד נמי דמ"ש מקידוש דפסק דאף במזיד מקדש והולך

ואמנם גם על הטור קשיא לי איך אפשר לומר ולחלק בין קידוש להבדלה הרי הש"ס בערבי פסחים דף ק"ה ע"א קמבעי' לי' אי לא קידש בע"ש מהו לקדש בתר הכי ופשט מבני ר"ח דאמרו מי שלא הבדיל מבדיל והולך וכו' וא"כ קידוש יליף לה מהבדלה ואיך אפשר דהבדלה דווקא שוגג ובקידוש אפי' מזיד דיו לבא מן הדין להיות כנידון וצ"ע

תשובה שמ"ב שיל"ת יום א' פ' יתרו תרל"ג לפ"ק

החיים והשלום וכ"ט לתלמידי הרב המופלא ומופלג בתורה כש"ת מו"ה שלמה שיק ני' אבדקק קארצוג יע"א

מכתבך קבלתי ואשר שאלת באונן אחד שהי' לו יא"צ ורצה לעלות לתורה ולומר קדיש ומעלתו ני' פסק לו שאינו רשאי ולענין אמירת קדיש הביא דברי הפ"ת שהניח זה בצ"ע ושם בסי' שמ"ב הביא הלחה"פ בשם תשובת עבודת הגרשוני שיאמר לאחר הקבורה והקשה לאחר קבורה אינו אונן ומלשון הב"י שם שהקשה על הכל בו שכ' באונן שהולך לביהכ"נ והקשה למה ילך מאי יעשה שם משמע דגם קדיש לא יאמר וכן הורה אלא לאחר זה לא נקבר ביומי' צוה לו להכניס עשרה בביתו למנחה ואחר יאמר קדיש עבורו והוא יענה אמן כעין שפסק הא"ר סי' תרע"א לענין נ"ח באונן אמנם צירפו האונן למנין ולמעלתו נ"י נראה דאין יכולין לצרפו וראי' מכח קושית הב"י הנ"ל שהקשה למה ילך לביהכ"נ ודלמא בשביל לצרפו וע"כ דאונן אינו מצטרף עכ"ל בקצרה. והנה בדין הב' אי אונן מצטרף למנין הביא בספר ברכ"י שם בסי' שמ"א כמה תשובות אחרונים דאין מצטרפין אותו ושכ"כ הפר"ח או"ח סי' נ"ה והנה שם בפר"ח אות ח' כ' ראי' דאונן אינו מצטרף מהא דקי"ל דאונן אין מזמנין עליו. ובספר ברכ"י פקפק על הראי' ונראה מדעתו דס"ל דמצטרף

ומריש הייתי מסתפק אי אונן רשאי להרהר דנהי דבדברי תורה אסור כמבואר בסי' תקנ"ד באו"ח ובמג"א שם משום דמשמח אבל תפילה וברכה מאי ולאחר העיון נראה כיון דאמרו בפ' מי שמתו בתחילתו דאונן פטור מק"ש ומתפילה ומכל מצות האמורות בתורה ושם בדף כ' תנן בעל קרי מהרהר ופליגו אי הרהור כד"ד נראה דאונן גם הרהור לא. וגם זיל בתר טעמא דהרי לכך אסור לאונן ולהרבה פוסקים אינו רשאי להחמיר על עצמו בכדי שלא יתעצל בצורכי המת המוטל לפניו ואם כן אם יהי' מותר להרהר ג"כ יש לחוש כן ולכך פטרו אותו מכל המצות ולכך גם הליכה לביהכ"נ דמצוה הוא פטור ואסור להאי שיטה ולכך כ' הב"י דאין לו לילך

אבל נראה פשוט אם יש מנין בביתו והוא שם דוודאי א"צ להאטים אזניו ויכול לשמוע ולהרהר וא"כ בכה"ג בוודאי כל בי עשרה שכינתא שרי' וא"כ למה לא יצרפוהו והרי גדולה מזו אמרו שם דחרש המדבר ואינו שומע מצטרף ולדעת י"א אפי' ישן מצטרף ולכן הי' נראה לכאורה כסברת הברכ"י וזימון שאני דהא צריך לענות ברוך. מיהו יש לומר דגם בזה יש לחוש שע"י הצירוף יתעצל מלהתעסק בצרכי המת וגם זה בכלל האיסור לשיטת הפוסקים דאסור וכיון דמנהג העולם כדעת האוסרין דאונן אינו רשאי להחמיר וא"כ נראה דאין לצרפו למנין

ולענין אמירת קדיש ביום היא"צ באמת בתשובת עבוה"ג סי' ס"ב הכריע לבסוף דיכול לומר קדיש דמצוה כי האי שזמנה קבוע עושים ומ"ש לאחר קבורה בא למעט דברי הטו"ז בסי' שע"ז על אותו מת עצמו שהוא אונן עליו לא יאמר קדיש דאז עדיין אין דין גיהנם עליו אבל בברכ"י סי' שמ"א הביא בשם בית לחם יהודה דלא יאמר וכן הסכים הוא אלא א"כ הוא בשבת וכן מסתבר דמתניתין כללא כייל דמי שמתו מוטל לפניו פטור מכל המצוות. מיהו הנוב"י מהדו"ק שאלה כ"ז מספקא לי' לענין מצות כמו ספירת העומר דאין למדין מהכללות והעלה לבסוף שיספור בלא ברכה כיון שעי"ז יפסיד כל המצוה אם לא יספור באותו היום. מ"מ בנידון שלנו שהקדיש הוא תיקון לנפש המת ואם אסור לאומרו אינו תיקון ואם לא יאמר והוא מקיים בזה מצוות חכמים עליו קיום המצוה ההוא הוא התיקון דחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וא"כ כיון דמנהגינו כדעת האוסרים לאונן להחמיר על עצמו י"ל דגם ביא"צ לא יאמר קדיש כהכרעת הב"י

והא"כ שכ' בסי' תר"ע דאונן בשל חנוכה יניח לאשתו להדליק והוא יענה אמן לכאורה אינו מובן דהאונן אסור לענות אמן כדאיתא ביו"ד סי' שמ"א ונראה כיון דמספקא לי' אי חשיב אונן ויש מתירין דרשאי להחמיר וס"ל דהוי ס"ס מיהו כיון דפטור ואינו אלא רשות להאי דעה א"כ אינו מצוה ואסור לו לברך ברכת המצוות כיון דאינו מצוה אלא רשות אפי' להאי דעה וא"כ שוב אין כאן ס"ס ולכך התיר רק לענות אמן דאשתו חייבת ועניית אמן הוא מכח ס"ס וזה שייך בברכת המצות אבל בקדיש אין חילוק בין אמן לקדיש אי חשבינין זה לס"ס גם קדיש יאמר

ואחרי שכתבתי פלוגתת הפוסקים ושנ"ל כהסכמת הב"י מטעם הנ"ל מ"מ היינו ביום הקבורה עצמה אבל בנידון הנ"ל שלא קברוהו ביומו ונראה ששם מחמת פקודת המלכות מוכרחין להשהות המת עד שהות וזמן מעל"ע בכה"ג י"ל דביום ראשון אין לו דין אונן ובספר לשון חכמים כ' ג"כ דאם הוא פקודת המלכות דעד זמן ידוע אין לקברו אין לו דין אונן ול"ד למ"ש הדגו"מ ובנוב"י להשיג על המג"א בסי' תקמ"ח בענין אם נאנס מכח אד הגוים דבכה"ג עדיפא ובפרט אם מעמיד בני אדם תחתיו לקוברו ואני הארכתי במקום אחר [עיי' לעיל תשובה ש"מ] שבכה"ג ביום א' אין לו דין אונן ורק תפילין אסור לו להניח ואין להאריך כאן כיון שמעלתו נ"י לא העיר ששם יש פקודה ההוא והכלל לפי הנ"ל שאם הקבורה אפשר ביומו ואין שם פקודה ממושלי הקיר"ה יש פלוגתא הן לענין צירוף והן לענין יא"צ ולפי הנראה אין לצרפו ואין לומר קדיש ביא"צ אא"כ יש עוד צדדים כן נראה לפי ענ"ד

ומה ששאל בענין הדקין לפי מאי שהוא לפני אין זה בועא אלא דלדול וכיון שאין בו צואה אין דינו כדק היוצא מהדקין וכמ"ש הפר"ח סוסי' מ"ז ונוהגין אנו להכשיר בלי פקפוק אם אינו נקוב ואין לדיין בזה אלא מאי שעיניו רואות ואחתום בברכה יהי' ה' עמך ויברך וכו' דברי רבך הדורש שלומך: הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה שמ"ג

החיים והשלום וכל טוב להרבני האברך המופלג החרוץ מוה' אהרן שמואל אסאד נ"י

מכתבו קבלתי וכו' ועל אשר שאל אם רשאי רופא ישראל להיות טאטע"ן בעשויע"ר הואיל ולוקח שכר מזה והו"ל כמשתכר באיסורי הנאה הנה מעשים בכל יום מימי קדם דמושיבין שומר או שומרים הרבה לשמור המת ויש לו שכר עבור זה בכל מקום ומקום כפי מנהגו ומשתכר באיסורי הנאה קי"ל דאסור בכל איסורי הנאה כדקי"ל באו"ח סי' ת"נ דאסור להשתכר גם בחמץ בפסח ובאמת לכאורה קשיא לי ע"ז דלכאורה מוכח בע"ז דף ס"ד ע"א לפי חד פירושא בתוס' שם דף ס"ג סוף ע"ב ד"ה אין עודרין דאי מיירי ברייתא דאין עודרין בכלאי הכרם ואפ"ה פריך שם אי רבנן אפי' לקיומי' נמי שרי משמע דבשאר איסורי הנאה מותר להשתכר דלפי ס"ד מיירי בשכר וכן מבואר שם במהרש"א ומדברי הרמב"ם בפ"ה מכלאים דין ה' נראה דמפרש הברייתא כמ"ד דמיירי בכלאי הכרם וכן בש"ע יו"ד סי' רצ"ו וא"כ יהא מוכח דבשאר איסורי הנאה מותר להשתכר ורק בע"ז משום דרוצה בקיומו וא"כ קשיין דברי הש"ע אהדדי והרי גם בחמץ בפסח קיי"ל דאסור להשתכר באיסורי הנאה ומינה דבכל האיסורין כן וצ"ע ועיי' בחידושי לע"ז שם כתבתי ישוב לזה ועכ"פ הדין דין אמת דאסור להשתכר בכל איסורי הנאה

והנה ביו"ד בש"ע סי' קל"ג סעי' ו' קי"ל דאסור להיות שומר אצל יי"נ ואפי' בחנם משום רוצה בקיומו ובטו"ז סק"ט שם הקשה ת"ל משום דמחזיק לו טובה ולמה לו לומר משום רב"ק ותי' דמיירי באומר בפירוש שאינו מחזיק לו טובה וגם זה תימה דהמעיין בר"ן שם בפ' השוכר את הפועל שהביא זה בשם הרמב"ן וכ' בפירוש דמחזיק לו טובה ואפי"ה אוסר רק משום רב"ק וצ"ע על הטו"ז ובחידושי שם ישבתי ואמרתי דיש ב' מיני החזקת טובה א' החזקת טובה גמול עבור טובתו וזה הוי משתכר וא' החזקת דברים בעלמא כדאיתא בר"ן פ' ר' ישמעאל ובכה"ג מיירי הרמב"ן ועכ"פ מבואר דגבי איסורי הנאה אסור להיות שומר אפי' בחנם ואיך משמרים המת שאסור בהנאה ומקבלים שכר על זה (ובוודאי לפי הנראה מלשון הרמב"ן והר"ן הנ"ל נראה דמשתכר עצמו אינו אסור אלא בדבר שאסור להיות רוצה בקיומו והיינו באיסורי הנאה שאסורים מצד ריחוקם אבל האסורים מצד המעלה כגון קדשים ומת דאסור בהנאה מצד כבודו ואדרבה הוא מחויב להיות רוצה בקיומם בהנך אין איסור משתכר וראי' לזה מב"מ דף נ"ח ע"א משומרי פרה אדומה אע"ג דהיתה הקדש ואיסור הנאה נוטלין שכרם בשביל שמירתה אמנם לטו"ז קשיא)

ולפי ענ"ד לישב גם לטו"ז ומנהגן של ישראל תורה הוא דזה הוא בכלל מצות קבורת מתים וגמילת חסדים והחיוב על כל ישראל אבל על הקרובים מוטל ביותר קבורת מתיהם וכמו בכל צדקה וג"א הקרוב קרוב קודם ומקרא מלא נאמר קרבו שאו את אחיכם והנה כיון