מהר"ם שיק יורה דעה רלט

וע"כ דכוונת הקרא להזהיר הגדולים על הקטנים וכיון דבקטנים תלה הקרא אין חילוק במאכל וכן לענין טומאת כהנים ואמרת אליהם לנפש לא יטמא קאי גם על בני אהרן הקטנים

ובדרך זה יש לישב דברי הטור בסי' שע"ג שכ' דבכהנים האזהרה גם לפרושי והקשו עליו ולהנ"ל אמינא דקשיא לי' רישא דקרא דכהנים בני אהרן משמע דרק כהנים מוזהרים ומקרא דואמרת אליהם לנפש לא יטמא משמע דכולם מוזהרין אליהם ולכן מישב דלמספי אסור לכולם ורישא דקרא בכהנים היינו לאפרושי ודווקא אי גם סיפא דקרא מיירי לאפרושי צריך לדחוק דלאפושי באזהרה לכהני' אתא ולעבור עליו בשנים אבל לפי האמת דהאזהרה לאסופי אתא לא צריך לאוקמי' באזהרה יתירה אלא רישא לאפרושי וסיפא למספי ולאפרושי דווקא כהנים מוזהרים כן נראה לפי ענ"ד כוונת הטור

תשובה של"ח בעזהי"ת שבט תרכ"ט לפ"ק החיים והשלום וכל טוב להרבני המופלג בתורה החרוץ והשנון מחותני כש"ת מוה' אברהם סג"ל פראניר נ"י

מכתבו קבלתי בהיותי בעיר פעסט אצל הקאנגרעס עמוס התלאות מיצר וכואב על חילול כבוד התורה במלתעות כופרים ופורצי גדרות לבטל התורה והיראה בדורות הבאות ואין דעתי צלולה להשיב בדברי התורה אשר מפז מסולאות וגם אין לי פה שום ספר אלא ב' גמרות ומשניות ומעלתו נ"י ביקש ממני לעיין בדין קטן שהוא בסכנה וצריך להאכילו ח"ז איסור אי מאכילין אותו הקל הקל וספק שלו כולל ב' דברים א' אי גם על ח"ש אנו מצווין שלא להאכיל לקטן ודלא למספי ליה בידים והשנית כיון דהוא ח"ש ואינו אלא אסור מה"ת ל"ש בי' הקל קל דח"ש מאיסור כרת או ח"ש מאיסור לאו הרי שניהם שווין ואינם אלא איסור עכ"ל הצריך לנו

ולפי ענ"ד ממקומו הוא מוכרע דגם מח"ש אנו מצווין להפרישו דהנה ביבמות דף קי"ד ע"א איתא ת"ש תינוק יונק והולך מנכריית ומבהמה טמאה ואין חוששין כיונק שקץ וכו' ומזה הוכיח דקטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו וקשה לי הרי אמרו בכריתות דף י"ג דתינוק יונק מאשה טמאה במגע טמא מת והוולד טהור משום דהוי ס"ס ספק יונק כשיעור ס' לא יונק כשיעור ואת"ל ינק כשיעור ס' שהה יותר מכדי אכ"פ וא"כ גם כאן אפילו נימא דמצווין להפרישו ע"כ היינו מהנך ג' קראי דלא תאכל דם ואינך והתם בחיוב לאו נאמר ומנ"ל לענין איסור ח"ש דקי"ל אפי' מאיסור עשה וכ"כ התוס' בשבועות דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי וכו' ולשיטת הרא"ם המובא במל"מ פ"א מחמץ דין ז' דאכילה בכ"ש ורק ההל"מ דבעינן כזית לענין מלקות וא"כ בכלל לא תאכל הבא להזהיר גדולים על הקטנים גם ח"ש בכלל

אבל לפי מה שהשיג שם המל"מ עמדה הקושיא וצ"ל דמכל מקום כיון דבכלל איסור כל נפש לא תאכל וכן בכלל לא תאכלום ובכלל אמור ואמרת לא לבד על להזהיר הגדולים על הקטנים נאמר אלא גם אזהרה על הגדולים אלא דמכח יתורא ילפינן דנאמר ג"כ להזהיר גדולים על קטנים מ"מ כיון דבחד אזהרה נאמרו ולא נאמר בפירוש להזהיר על הקטנים על כרחך שניהם דינם שוה ואתקשו להדדי וכשם שלהגדולים עצמם אסור להם ח"ש ה"נ להזהיר קטנים גם בחצי שיעור ועל כרחך דאין חילוק ביניהם

ובזה מיושב אצלי ג"כ מאי דקשה לי בלא"ה בסוגיא דיבמות דף קי"ד דמוכח דאי קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו אפילו באיסור לאו הבא מכלל עשה נמי מצווין להפרישו כדמוכח מהראי' שמביא שם מברייתא רבן חבר שהולך אצל אבי אמו כהן עם הארץ אין צריך לחוש שמא יאכלנו תרומה טמאה ואכילת תרומה טמאה אינו אלא איסור לאו הבא מכלל עשה דבשעריך תאכלנה וקשה מנ"ל איסור עשה מהנך תלתא קראי דהם איסורי לאו אמנם להנ"ל א"ש כיון דבכלל הקרא גם ח"ש או"נ מכ"ש איסור עשה דחמיר מח"ש כמ"ש בשם תוס' בשבועות הנז"ל

ועפ"י האמור ממילא נפשט גם אידך ספיקא אי ח"ש מאיסור כרת אינו חמור מח"ש דאיסור לאו דהרי שם ביבמות דף קי"ד קא עביד הש"ס צריכותא דמקרא דלא תאכל דם ליכא למילף שרצים דשאני דם דאית בי' כרת וקשה להנ"ל הא בכלל לא תאכל דם גם ח"ש בכלל דלית בי' כרת וע"כ דגם ח"ש מאיסור כרת חמיר מח"ש דאיסור לאו וח"ש דאיסור לאו לא חמיר כולי האי כח"ש דאיסור כרת דזה ח"ש רק מאיסור לאו מזה ח"ש מאיסור חמיר איסור כרת

וכן מסתבר נמי וכן מוכח מהא דסתם הש"ס בסוף יומא גבי אחזו בולמוס דמאכילין אותו הקל קל וחשיב תרומה קיל מטבל וכו' וקשה הרי לחולה שיש בו סכנה מאכילין לכתחילה פחות מכשיעור ואז אין חילוק ומדסתם ע"כ דגם בח"ש מאכילין הקל קל וגם בקטן אפילו מאכילין ח"ש מאכילין אותו הקל קל כן נראה לפי ענ"ד ומ"ש על דברי הפמ"ג בפתיחתו לשחיטות דגבי איסור עשה לכ"ע ח"ש אסור והוא בכלל וכו' וקשה עליו משבועות דף כ"ג ע"ב הארכתי שם בשבועות בקונטרס המיוחד לזה וכאן אין להאריך ואחתום בברכה ידידו הדו"ש. הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה של"ט

בעזה"י עש"ק פ' פנחס תרל"ג לפ"ק פה חוסט יע"א

החיים והשלום וכל טוב להרבני המופלא כש"ת מוה' אליעזר כהנא זעלטמאן בסעגדין. הנה. מכתבו קבלתי ולא ידעתי אכנהו כי לא ידעתיו אם הוא מורה הוראה שם או בן תורה או בחור וכו' והנה גוף השאלה הוא אם רשאי כהן לכנוס לחצר לאחר שהוציאו המת מן הבית תחת אויר הרקיע לחצר ואינו מאהיל עליו כלום שלפי דעת החכ"צ בסי' ק"ג נראה מלשונו דמותר עכ"ל והוא כתב באריכות והנה גוף הדין כבר מבואר בש"ע סי' שע"א סעי' ד' ברמ"א דיש מחמירין לכהן לצאת דרך שער העיר שסוף הטומאה לצאת שם ויש מתירין וא"כ לדעת המחמירין ליכנס תחת שער העיר מכ"ש תחת פתח החצר ההוא שיוציאו המת משם אם יש על הפתח אוהל טפח אלא שהח"צ תמה על דעת המחמירין והדגו"מ שם בסי' שע"א כ' תי' על הקושיא של החכ"צ על מהרא"י ואפי"ה הסכים לדינא דיכולין לכנוס תחת שער העיר וה"ה תחת שער החצר

ובפתחי תשובה שם הביא דעת המהרי"ט ח"א סי' צ"ו בשם אביו המבי"ט זצ"ל דעיקר האיסור הוא לכהן ליכנוס תחת הפתח שהמת שם בחצר דאולי יביאו המת בפתע פתאום כשיהי' עדיין הכהן תחת השער וא"כ נראה דזה שייך בשער שהוא רחב מאוד אבל בפתח הבית שאינו רחב כל כך ומסתמא א"א להוציא המטה כשבני אדם עומדין שם ומכ"ש במקום שמוציאין המת בעגלות נראה דגם המבי"ט מתיר וא"כ נראה דאם יש איזה צורך מצוה לכהן לכנוס שם ובפרט אם נודע להכהן ההוא שעדיין לא יוציאו המת אין לאסור לכהן לכנוס לשם אם אינו מאהיל במקום שהמת שם ובתנאי שלא יכנוס תוך ד' אמות של המת כן נראה לפי ענ"ד בפשיטו' כתבתי בהחפזי הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה ש"מ בעזה"י י"ט אלול תרי"ג לפ"ק

לשנה. טובה יכתב ויחתם ידידי הרב המופלג הדיין המצויין בהלכה כש"ת מוה' פיש ווינטור נ"י בק"ק האליטש יע"א

מכתבו קבלתי ושם נאמר ששמע שהוריתי בעברי דרך בקהלתו שמי ששמע שמועה קרובה קודם קבורה וא"א לקוברו בו ביום שרשאי האונן למול את בן חבירו ולהתפלל אבל לא יניח תפילין ומעלתו תמה עלי מ"ש תפילין מתפילה והנה באמת אין דרכי להורות באתרא דחברו אלא שאז הי' הדבר נחפז בהיותי שם והלכתי לבית הכנסת דשם בשחרית ולמול ילד שכיבדו אותי במצות מילה ועברתי על פתח מוהל ההוא הידוע שהי' מיועד להיות לו חלק במילת הילד ההוא וסיפר לי המאורע שבא לו אז שליח ולהודיעו שמת אביו ושאל את פי כדת מה לעשות ושאלתי אימתי תהא הקבורה ואמר שלא תהי' עד למחרתו כאשר הוא במדינתינו מצד פקודת המלכות יר"ה והשבתי לו שיכול לכנוס לביהכ"נ להתפלל ולמול אלא שתפילין לא ילבש

ושורש הדבר כבר מבואר במג"א סי' תרצ"ו ס"קיו דבפורים אע"ג דקורא ק"ש ומתפלל אבל תפילין לא ילבש משום דאקרי פאר ואע"ג דהא"ר פליג עלי' שם היינו כיון דיום שמחה הוא ואינו מתאבל לא איכפת לן בפאר אבל בגוף הדין מודה לי' אלא שהוא דיבר ברמז ובקצרה כדרכו בקודש והביאור כך הוא הא דאונן אסור בתפילין הוא מצד ב' טעמים א' כמו דהוא פטור מכל המצות והב' משום דאמרי' במוע"ק דף ט"ו ע"א דאבל אסור בתפילין ואמרו בסוכה דף כ"ה ע"ב דדווקא ביום ראשון משום דכתיב ואחריתה כיום מר ועיקר מרירותא חד יומא כפרש"י שם ולכך אסור בתפילין דבעינן פאר וכיון דמשום צערו מעולל בעפר קרנו אין זה פאר כך פי' רש"י בברכות דף י"א והלבוש באו"ח סי' ל"ח כ' משום היסח הדעת

ועכ"פ כיון דלאחר קבורה אסור כ"ש קודם קבורה ויום מיתה אפילו אינו יום קבורה הוא עיקר אנינות דאורייתא לענין קדשים כמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מביאת מקדש ה' י"ב ואמרו בזבחים דף צ"ט ע"ב משום ואחריתה כיום מר יום אסור לינה מותר וא"כ כיון דעיקר מרירות הוא ביום המיתה א"כ אסור אז בתפילין וגם פסק ביו"ד סי' שמ"א דאונן אינו יושב על המטה וכן מבואר בהדיא בירושלמי ר"פ מי שמתו והובא בחידושי הרשב"א שם שהקשה בירושלמי למה הוצרכו במתניתן לפוטרו מתפילין ת"ל מכח אבל דפטור והרשב"א