מהר"ם שיק יורה דעה רלח

החתום על התקנות אעפ"י שמשלם כל ההתחייבות יהא מוכרח ליתן ה' זהובים עכ"ל שאלתו בקצרה

ואען ואומר הנה אמת נכון הדבר התקנות ארגינאזאטיציא"ן שטאטו"ט אינם צריכין לחברא שומרי הדת אלא בשנת תר"ל לפ"ק בחודש מנחם אב התאספו מקהלות אנשים חשובים יחידי סגולה יותר ממאה ובהסכמת ערך שלשים רבנים תיקנו התקנות ההם כדי לעשות סייג וגדר בכדי שנוכל לעמוד בפני פריצי עמינו ואנו חייבים לשמוע ולקבל עלינו תקנות הקהל כמו דקי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ג שהנשבע שלא לכנוס בתקנות הקהל הוא שבועת שוא שאנו מושבעין לקבל עלינו תקנות הקהל יעויין בטו"ז שם ובמרדכי ר"פ שבועת העדות דשם מבואר דאנו מושבעין על זה מקרא דארור אשר לא יקים את דברי התורה ואם בתקנות הקהל הדין כן קו"ח בתקנות שנעשו באסיפה גדולה ובהסכמת רבנים ואין קיום הדבר אלא בחותמיו וגדולה מזו מצינו בימי אבותינו בימי עזרא ונחמי' שהי' אז פרצות בישראל וקבלו עליהם לאשר ולקיים התורה היו כותבין וחותמין כמבואר בנחמי' סי' י' למען יעמדו ימים רבים ומי שאינו רוצה בזה הוא פורש עצמו מן הציבור ורוצה להחליש התקנות ולהגביר יד פריצי עמינו ועושה שלא כדין וא"כ מהראוי והחיוב עלינו להפרישו מאיסורא ע"י כפי' מה שאפשר ומ"מ נראה דהאידנא יש בזה מוטב שיהי' שוגגין ואומר מותר דלפי הנראה יבוא מזה כמה עבירות והריסות אחרות ולכן אין לכפותו ועיין ביו"ד סוף סי' של"ד עיי"ש ולזאת אין לדחותו ולא לרחקו דאפי' מי שהוא חוץ ואין לו דין עירנות ראוי לקרותו בעת שהוא חיוב ולהניחו ליתן שם לבתו כמבואר מדברי המג"א סי' רפ"ג

ואם כי האמת דיש רשות לטובי העיר לקנוס בממון להמזידין לבטל הטוב ולעשות סייג לתורה כמבואר בחו"מ סי' ב' אבל צריך להיות מתון בזה כמבואר שם ולעשות הכלל שם שמים ובפרט במקום שיש לחוש למחלוקת ומרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל אמר דהמשנה דאבות פ"ה בדיוק נקטו איזה מחלוקת שהוא לש"ש מחלוקת הלל ושמאי ללמדינו שקשה להחליט ולומר שהמחלוקת הוא לש"ש דאפי' אם תחילתו הוא לש"ש. אבל שיהא סופה להתקיים לש"ש זהו דבר קשה דהאי תיגרא דמיא לבידקא דמיא וכו' ורק כעין מחלוקת הלל ושמאי הוא דוגמא למחלוקת לש"ש שסופה להתקיים לש"ש ולזאת צריך בחינה ומתינות לקנוס בדברים לעשות סייג במקום שיש לחוש למחלוקת

ולעיקר הדין בנידון הנ"ל הן לכל יחיד ויחיד בקהלתו יש ב' מיני זכיות א' זכיות הנוגעין רק לעצמו ואין לאחרים זכות או הפסד בזה והב' זכות שנוגעים לכל הציבור והיינו דזכיות כעין חיובים וקדשים ונתינת שם לזרעו הם זכיות לכל מי שמשלם מס וגם הוא שותף לפריעת צרכי הקהל והבה"כ ואין לאחרים היזק מזה אמנם יש מיני זכיות הנוגעים לכלל להיות לו זכות לבחור או להיות נבחר להיות מהראשים וטובים או שאר ממוני הקהל ולבחור רב וכיוצא בהם דברים הנוגעים לתועלת כל הכלל ולפעמים א' מכריע ולזאת מי שבכל תשלומי וחיובי היחידי הקהל הוא עושה ומשלם אפי' אם אינו חתום בתקנות הקהל ראוי לזכות בכל הזכיות שאינם מפסידים לאחרים והם שווים לכל איש ואיש כשיגיע זמנו ויבוא יומו אם לא שרואין ראשים וטובים וקרואי העדה שבעת ההוא ראוי לקנוס אבל צריך לזה מתינות אמנם בהזכיות מאופן השני שנוגעים לכלל לבחור או להיות נבחר מי שאינו בא על החתום ופורש עצמו מן הציבור איבד את זכותו בזה

ואחרי הקדמות האלה הנני להשיב על השאלות הנ"ל דבוודאי החיוב על כל איש ואיש מבני ישראל להסכים עם תקנת הקהל במה שמסכימים הרוב וכ"ש אם התקנות הם כדי לחזק הדת והממאן בזה הוא פורש עצמו מן הציבור וחכז"ל אמרו אל תפרוש מן הציבור ואל תאמין בעצמך. וכבר הבאתי דתקנות שהם לסייג אנו מושבעין בארור ומ"מ בנידון שלנו מי שאינו רוצה לחתום על התקנות הנ"ל והגיע זמן שצריך לתת ולקרות שם לבתו אין לכופו לא בנתינת מעות ולא בשאר כפיות מפני טעמים הנ"ל ובלא"ה אנו מקווים שסוף דבר הכל נשמע שגם אותן ב' אנשים בעיניהם יראו כי זהו הדרך הטוב והישר ובוודאי כל זמן שלא יחתמו עצמם על התקנות אין להם זכות בהענינים הנוגעים לכלל וכנ"ל והעושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום על בני ישראל ובעיניהם יראו ובלבבם יבינו ושבו ורפא להם ויהי' ד' עמך וכו' דברי רבך הדורש שלומך החותם בברכה: הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה של"ז

הנה הרמב"ם פסק בפט"ז ממ"א דין כ"ז דאין הב"ד מצווין להפריש קטן הא"נ אבל אסור למיספי' לי' בידים והרב אב"ד דק"ק אלטונא נ"י בעלי שצ"ה מכתב מסתפק דלמא הא דאמרו להזהיר גדולים על הקטנים היינו אם הגדולים מחוייבים וישנם באזהרה זו אבל אם אינם בכלל הלאו ההוא אינם מצווים דלא למספי ולכאורה יש להביא ראי' לזה ממאי דקשיא לי בנזיר דף נ"ז ע"ב דלר"ה אשה רשאי להקיף קטן ואמאי הא אסור למספי' בידים ולראב"א דמקיש מקיף לניקף כתב השעה"מ בפ' י"ב מהלכות ע"ז דהקפה שאני דגלי מלא תקיפו דהיכא דהניקף אינו חייב אין כאן אזהרה אבל לר"ה. דלא מקיש קשיא וכבר כתבתי בזה [עיי' בחאו"ח סי' קנ"ח] וכעת ראיתי שבפמ"ג סי' שמ"ג העיר קצת בזה ואי אמרינין דהיכא דלית גבי' אזהרה אינו מוזהר על דלא למספי' הוי א"ש

אמנם יש להביא ראי' בהיפוך דהרי בנדה דף מ"ו ע"ב אמרינין לענין קטן שנדר או נשבע וכן לענין קטנה יתומה שנדרה אמרינין והא קטן או"נ הוא ואע"פ שהבעל והגדול אינו מוזהר ואין לומר דמכח כ"ש פריך זה אינו מדנקט או"נ הוא משמע דדין זה שוה לאו"נ וכן מבואר ברש"י ובתוס' שם בד"ה אין ב"ד וכו' דהקשו הא ר"י סובר ב"ד מצווין להפרישו ומאי קושיא התם שאני דאינו אסור לבעל וע"כ דס"ל דאין חילוק ודייקו כן מלשון הש"ס דנקט או"נ וכן מוכח בגיטין דף נ"ה ע"א ובתוס' שם בד"ה ועל הקטנה וכו' וכן פריך שם גבי חרש וחרשית וליכול קטן אוכל נבלות ועיי"ש בפרש"י ואע"ג דהבעל כהן ורשאי לאכול בתרומה אפי' מדמי' לי' לאו"נ

איברא דעדיין י"ל דבוודאי למ"ד ק' או"נ מצווין להפרישו ואם כן האיסור מצד הקטן האוכל א"כ אין חילוק אפי' מי שאינו מוזהר על לאו זה מ"מ צריך להפרישו מכח האוכל אבל לדידן דקי"ל דדווקא למספי אסור א"כ אין האזהרה מכח הקטן וא"כ אפי' להפריש יהא מוזהר וע"כ מצד העושה א"כ דלמא דווקא אם זה דמספי מוזהר אסור לו למספי כדי להרחיקו וסחור סחור אמרינן לנזיר וכאשר הבאתי ראי' מהא דמקיף ואם הי' סברא זו אמת הי' מיושבין קושית המל"מ שם שהקשה על תוס' נדה דף מ"ו ד"ה אין ב"ד וכו' שהקשה דהו"ל להקשות דיהא אסור מטעם דאסור למספ' ולהנ"ל דלטעם למספי שם לא שייך דשם אין הבעל באותו אזהרה ולכך הקשו רק מכח ר"י ולפי הנ"ל גם על הרוקח שפקפק שם לא קשה דאיכ"ל דהרוקח סובר כהטור ביו"ד סי' שע"ב דבאמת כהנים אפי' להפרישו מצווין וא"כ אפי' אשה שאינה מצווית מוזהרת להפרישו ולכך צריך לומר הטעם משום דהוולד במעי' ועפ"י הרוב אין אנו מצווין עליו כן י"ל לכאורה

מ"מ מדברי הרשב"א המובא במל"מ הנ"ל שהקשה בקטנה שנדרה דהוי כמו מספי בידים ואע"ג דהוא אינו מצווה אסור למספי וכן נראה לפי ענ"ד דמוכח מדברי התוס' פסחים דף פ"ח ע"א ד"ה שה לבית אבות וכו' דאע"ג דשרי לדידהו הקשו דאסור למספי וכן מוכח ביבמות דף ע"א דקא מבעי' לי' קטן ערל אי מותר לסוכו בשמן של תרומה וע"כ בכהן מיירי דישראל בלא"ה אסור הנאה של כלי' ואלא ע"כ בכהן ואע"ג דלדידי' שרי מ"מ פשיטא לי' דלדידי' אסור למספי וכ"כ הטו"ז ביו"ד סי' שע"ג לדייק מלשון הרמב"ם והטור דאפי' ב"ד ישראל מוזהרין עליו

והנה הא דפסק הרמב"ם דאב מצוה עליו להפריש בנו וגם מה שחלקו התוס' בין הגיע לחינוך וכו' נראה דהיינו לבתר דגלי לן קרא דאסור למספי לי' וחזינין דלא הותרה אצל קטן א"כ בעינין חינוך והפרשה אבל לולא שגילה לן התורה הו"א דקטן לא הי' בכלל האזהרה ואין כאן מצות פרוש ובזה מיושבים כמה קושיות עיי' במל"מ סוף ה' מ"א. ועל דבר הקושיא מהא דמותר להקיף אשה לקטן נראה ראי' למ"ש הכ"מ פי"ב מע"ז דהיכא דאין הניקף מסייע לית בי' איסור כלל לניקף ואפי' מסייע מ"מ הוא אינו ספי לי' זה בידים

ולפי מ"ש למעלה דאפי' בדבר שלא מוזהר המאכיל אפי"ה אית בי' איסור למספי נראה לפי ענ"ד לישב דברי רמב"ם פ"ו מתרומות דף ד' שכ' דחרשית אפי' השיאה אביה אין אוכלת משום גזרה דחרש בחרשית והכ"מ תמה עליו מש"ס דגיטין דף נ"ה דמדחה גזירה זו דפריך וליכול קטן או"נ הוא ונראה דהרמב"ם סובר מה שמתירין לו לינשא חשיב כמאכיל ומקרי מספי' לי' בידים וא"כ קשיא לי' מאי קאמר וליכול קטן א"נ הוא וניחא לי' להרמב"ם דנהי דאנן ביבמות מסקינין דבכ"מ אסור למספי מ"מ לר"ש דסובר כ"ש למכות לית בי' צריכותא דמה לשרצים שהוא בכ"ש דהא גם שאר דברים הוא בכ"ש וליכא צריכותא וכן לר' יאשי' בירושלמי פ"ג דערלה דיליף מלא יאכל חמץ דאסור למספי קשיא תרתי דם וחמץ ל"ל וע"כ הוי ב"כ וא"כ לדידהו מקשה כיון דמתני' דחרשת הלכה פסוקה הוא ולכך מקשינין וליכול קטן או"נ הוא וקשיא לר"ש ולר' יאשי' אבל לדינא דקי"ל דאסור למספי שפיר כ' הרמב"ם גזירה חרש בחרשית וא"כ גם מזה ראי' למ"ש דאיסור למספי שייך אפי' במי שאינו מוזהר

אמנם טעמא מאי ומנ"ל בחמת זה ונראה בוודאי אם הי' נכתב האיסור על המאכל י"ל כן אבל באמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו והקרא על האוכל נאמר אלא דמכח יתורא ילפינן דקרא דלא תאכלום כי שקץ הם בא לרבות את הקטנים וכן קרא דכל נפש לא תאכל דם גם לקטנים נאמר וקטנים לאו בני קבולי אזהרה הם