מהר"ם שיק יורה דעה רלא

ועתה נבוא לעיקר הדין דמסתמא כל גוי שעושה מום בבכור עפ"י הרוב הוא עושה כדי להתיר ורק בדרך רחוק הוא שיעשה משום שחוק או שצריך הקזה וכיו"ב ודברים אלו הם רק על ההזדמן ודרך המיעוט ומ"ש מעלתו דבנידון דידן לא כוון להתיר זה אינו מובן איך י"ל דע"י שעשה ב' מומין נימא דלא כיון להתיר אדרבה מזה נראה שאמר אולי לא יהא סגי באחד ע"כ עשה גם השני

אלא שלפי הנראה מדברי הפוסקים יש בזה ב' שיטות מדברי רש"י בבכורות דף ל"ה נראה מבואר דס"ל כל שעשה הגוי המום כדי להתיר הוי כשלוחו של ישראל והוי כאלו נעשה ע"י ישראל ואסור וכעין דאמרינין בשבת דגם הנעשה ע"י גוי אסור לישראל ליהנות ממנו אמנם לפי שטה זו קשה טובא לשון מתניתין שם זה הכלל כל שנעשה שלא לדעתו של ישראל מותר לדעת ישראל אסור

וגם הביא הגהות מרדכי ראי' מלשון הש"ס שם דקאמר דכל ממילא שרי והנראה לי מדבריה' דהכלל הוא בזה כמ"ש הר"ע ברטנורא דאם דעת הגוי לעשות נחת רוח לישראל אז מקרי לדעתו וזה א"א שיעשה כן על דעת ישראל ממש דאולי לא ניחא לי' להישראל ומי רשאי לצרום אוזן או לשבר רגל או לחתוך באלי' של בהמות חברו מבלי דעת בעל הבהמה ואי אפשר זה אא"כ הישראל גילה דעתו שיכול הגוי להבין מדבריו דניחא לי' ואז אם עושה הגוי המום מסתמא עושה לעשות נחת רוח לישראל וא"כ הוי כשלוחו ואסור להנות ממנו כמו דאמרינין באו"ח בסי' רע"ו בדין נכרי שהדליק נר בשביל ישראל ואסור כל בר ישראל להנות ממנו הן מי שנעשה לצרכו והן לאחר

והיינו דאמרינין במתניתין כל שלא לדעתו ופירשו בגמ' אפי' אם ישראל מסיח לפי תומו שאין לבכור ההוא היתר כי אם ע"י מום אפי"ה אין כאן גילוי דעת כיון שהוא מסלפ"ת עפ"י מעשה וחובר דברים וכמו דקי"ל באהע"ז סי' קי"ז לענין עדות אשה ובכה"ג לא מקרי מכוון לעדות דיש לתלות שרק דרך סיפור אמר וא"כ ה"נ לא הי' רשות לגוי להטיל מום כיון שבעל הבהמה הסיח רק לפ"ת ואם הי' הישראל רוצה לתבוע את הגוי בערכאות הי' יכול לנצחו כמזיק וע"כ דהנכרי רק אדעתי' דנפשי' עביד וזהו הנקרא במתניתין שלא לדעתו

אבל אם הישראל מסיח לפניו שלא לפי תומו א"כ נראה שהישראל גילה דעתו בזה לפני הגוי דניחא לי' שיעשו בו מום ובכה"ג מקרי שלוחו ואסור לשום אדם מישראל ליהנות מן הבכור ע"י מום זה זהו דעת הגהות מרדכי בסוף חולין וזה דעת האו"ז המובא בד"מ. והד"מ כ' דגם תשובת הרא"ש איכ"ל דס"ל כן. ובזה מובן דגם בש"ע ביו"ד סי' שי"ג ס"ג שהביא שם תשובת הרא"ש ג"כ איכ"ל דס"ל כן. ודווקא אם גילה הישראל דעתו דניחא לי' אסור ולכך קרי לי' להמטיל המום משרתת היינו שעושה רצונו של אדם מקרי משרתת והא דכ' שם בסעיף ב' מעשה דקסדור אם כיון להתירו וכו' אסור איכ"ל ג"כ דאין הכוונה דאם הגוי נתכוין להתיר אסור מדלא נקט אבל אם כיון להיתר ונקט בלשון כינוי בו' להתירו לרמז בו שעושה להתיר לצורך בעליו והגוי יודע דניחא להו לבעלים ורק אז אסור דגם שם במעשה דקסדור ע"י שתיקה ששתקו לו במום ראשון שעשו לבכור השתיקה הי' גילוי דעת דניחא להו לבעלים ולכך אסרו אח"כ

ועכ"פ לפי מ"ש הד"מ דגם תשובת הרא"ש איכ"ל דס"ל כהגהות מרדכי בוודאי י"ל דגם השו"ע סובר כן ולכך שינה לשון הרא"ש בסעי' ג' ונקט משרתת ועכ"פ כיון דיש ב' דיעות בזה והרמ"א כ' שם דהיכא דהוי ספיקא שרי וא"כ ה"ה בספיקא דפלוגתא דרבבתא דיש ג"כ להתיר

וא"כ בנידון הנ"ל אם לאחר חקירה ודרישה יתוודע שבאמת בלי גילוי דעת הבעלים עשה הגוי המום כי צריך דרישה וחקירה על זה כי הדבר תימה שיעשה הגוי מום בלי גילוי דעת הישראל ואם הבעלים הם כהנים קיי"ל דחשודים להטיל בו מום ואינם נאמנים כמבואר גם בתשובת הרא"ש ההוא ורק אם אין הבעלים כהנים ויתוודע ע"י דרישה וחקירה שלא נעשה המום בגילוי דעת של הישראל דאין חילוק אם גרמו הבעלים או ישראל אחר א"כ צריך ג"כ לדעת שלא נעשה המום ע"י גילוי דעת של ישראל אחר ובכה"ג נראה לפי ענ"ד דיש להתיר ע"י שלשה אם יראו שהוא מום גמור ששוחטין עליו גם בזה"ז כדאיתא שם ביו"ד ומה שנראה לפי ענ"ד כתבתי ואחתום בברכה וכו'. הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה שכ"ו

החיים והשלום וכל טוב לכבוד ידידי התורני והרבני המופלג מוה' מאיר גוטמאן נ"י במארמארש סיגעטה יע"א

מכתבו קבלתי ואם אמנם שאין אני מכיר אותו ואין אני יודע לתארו ואין דרכי להשיב להאיש אשר אין אני מכיר אותו ובפרט שבקהלתו רב לכם הרב הגאון הגדול המפורסם מוה' יקותיאל יהודא טייטלבוים נ"י ויוכל לשאול ממנו אפי"ה כיון שממכתבו נראה שיש בזה לאפרושי מאיסורא ע"כ אני כותב לו תשובה על אשר שאל ע"ד העושה עיסה מחטים ומעורב בתוכו גם קמח שנקרא טענגר"י מעה"ל אם חייב בחלה או לא דבש"ע יו"ד בטו"ז סי' שכ"ד מבואר דווקא אורז וחטים משום דגריר ואפי' להטור שכ' שגם שאר מיני דגן עם אורז אפשר איכ"ל משום דגריר וקצת נשים אופין על דרך זה עכ"ל

הנה מבואר ברא"ש סוף הלכות חלה דאין צריכין לטעם דגריר אלא כיון שנותן הדגן טעם קיי"ל דטע"כ והיינו לדעת ר"ת דס"ל בעלמא לענין איסור דהיתר נהפך לאיסור א"כ ה"נ ולדעת ר"ח בתוס' חולין דף צ"ט בעינין דווקא שיהי' כזית בכדי אכ"פ ואז אמרינין דהיתר נהפך להיות איסור א"כ אם הקמח של מין הדגן הוא חלק הששית להרמב"ם ולדעת שאר פוסקים חלק שמינית דאז אמרי' היתר נהפך לאיסור דפרס ארבע בצים וזה נראה כוונת הטור דסתם ונהי דמדברי הטור ביו"ד סי' צ"ח משמע דס"ל כר' חיים בתוס' חולין הנ"ל מ"מ הכא חייש לחומרא דכל מקום שיש טעם אזלינין בתר טעם והיתר נהפך לאיסור וחייב בחלה ובאמת דברי הב"י בסי' צ"ח קשים דמשמע מיני' דבזה גם ר"ת סובר כר"ח הנ"ל ומדברי הרא"ש הנ"ל בהלכות חלה לא משמע כן כמובן

אמנם הרמב"ם לשיטתו בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות פסק דאם אין כזית בכא"פ אין מלקין אותו אלא מכות מרדות אבל בכזית בכדי אכ"פ אז טעם כעיקר דאורייתא אבל צריך לאכול כל הכזית בכדי אכ"פ וא"כ גבי חלה אם אין בדגן שיעור לחייב בחלה מצד הדגן לחודא אין כאן חיוב כיון דהיתר לא נהפך ואפי"ה פסק הרמב"ם בפ"ו מבכורים אם עשו עיסה מחטים ואורז חייב בחלה וע"כ הטעם משום דגריר כדעת הירושלמי וטעמו. אלא דקשה לי על זה דהרי ש"ס דידן בזבחים דף ע"ח ילפינין מהאי מתניתין דעושה עיסה מחטים ואורז דחייב משום דטע"כ דאורייתא וכבר הקשה כעין זה הרמב"ן בהלכות ביכורים ותי' דאם טע"כ לאו דאורייתא ונתבטל הטעם בוודאי אינו יכול לגרור וא"כ הרמב"ם דפוסק דבאם אין כזית בכדי א"פ הוי רק טע"כ דרבנן וא"כ בוודאי ג"כ אינו גורר ואיך סתם הרמב"ם ופסק דאפי' בלא הוי כזית בכדי א"פ כמ"ש הה"מ בהדיא בפ"ו מה' מצה דין ה' מ"מ יוצא ידי חובת מצה. הא לא הוי טע"כ לדידי' ולא הוי ג"כ גורר ואמאי יוצא י"ח מצה ואמאי חייב בחלה בשאין בו כזית בכא"פ וצ"ע

ונראה דיש להביא מכאן ראי' להמנחת כהן המובא בפמ"ג חאו"ח בפתיחה כוללת להלכות פסח דגם דעת הרמב"ם דאם אין שם כזית בכדי א"פ אסור מה"ת ורק דאין לוקין עליו משום דהוי כמו ח"ש ודעת הראב"ד הוא שטה רביעית שכ' בפ"ו מה' ביכורים דהא דאמרינין במתניתין העושה עיסה מחטים ואורז ויש בה טעם חטים דחייב בחלה דווקא אם יש שיעור חלה מן הדגן דהיינו מ"ג בצים וחומש ובאמת דברי הראב"ד קשים להבין דהביא ראי' מהירושלמי דפסק דהלכה כרשב"ג דס"ל כן אבל קשה ממנ"פ דע"כ ס"ל כהירושלמי דגריר וכיון דגריר למה לי שיעור מדגן לחודא הא זה עצמו נתחמץ ונעשה לחם ומכש"כ לפי מ"ש הראב"ד עצמו בהשגות בפ"ו ממצה דעיסה מחטים ואורז אם יש בו כזית בכא"פ יאכל פרס כולו אז יוצא ידי חובתו ואי אמרי' דגורר למה צריך לאכול כל הפרס

ומזה נראה לי דהראב"ד ס"ל דלהירושלמי הא דגריר היינו דווק' לבסוף אבל בתחילה אינו גורר ולאו בכל אופנים גורר ולכן אם יש שיעור דחייב בחלה בוודאי איכא חזקה דנשאר בחיובו ולכך בעי' דווקא שיהי' שם בוודאי שיעור חלה ולכך גבי מצה בעי' שיאכל כל הפרס ואז באמת לא צריך טעם דגריר ועדיין דברי הראב"ד צ"ע

ויותר הי' נראה לי לומר דס"ל כהרמב"ן דס"ל בהלכות חלה דדווקא אם טע"כ דאורייתא שייך גרירה וס"ל כהרשב"א המובא בב"י ביו"ד סי' צ"ח ומספקא לי' ולהחמיר פסק טע"כ דאוריית' וממילא גם הגרירה הוא ספק ולכך בעינין אתחזק בחיוב חלה אבל מהא דפסק בפ"ו ממצה דביש כזית בכא"פ יוצא י"ח דווקא אם אוכל כל הפרס ואי סובר הטעם הזה הא יש כזית בכא"פ ולפי מאי דס"ל דטכ"ע דאורייתא א"כ למה צריך לאכול כל הפרס ואלא ע"כ דהראב"ד מספקא לי' אי פסקינין כהירושלמי דהטעם הוא משום גרירה או כש"ס דידן בזבחים דף ע"ח דהטעם הוא משום טע"כ והראב"ד סובר דבפחות מכא"פ טע"כ דרבנן וממילא אינו גורר ואם יש כזית בכא"פ טע"כ דאורייתא וגורר לדעת הרמב"ן אבל הרי אפשר דהש"ס בזבחים פליג על הירושלמי ולא ס"ל גריר ואי לא גריר אפילו אוכל כבא"פ הרשות מבטל המצוה כן נראה לי

מיהו עדיין קשה הא אפילו בלא אתחזק הא ספק טבל הוי דשיל"מ ואפילו בדרבנן ספיקא להחמיר ונהי דבירושלמי איכ"ל דלא ס"ל כן דרב אשי בביצה דף ד' הוא חידש דבר זה ובזה מיושבים דברי הרמב"ם דלא קשה עליו מהא דפסק בירושלמי דהלכה כרשב"ג מ"מ על הראב"ד קשה וצ"ל דהראב"ד מפרש דברי הרמב"ם דמחייב בחלה בוודאי וצריך לברך עלה ומטעם ספק אין לברך ולכך כ' דדווקא