מהר"ם שיק יורה דעה רל

איסורא מ"מ אסור להערים לכך גם בחמץ קי"ל אם עבר עליו הפסח הן באונס או בשוגג אפילו לבנו קנסי' אפילו מת והוריש לבניו קנסינן ומבואר בנוב"י בח"א סי' כ' יעויי"ש וצריך להסביר מדוע בבכור לא קנסו בנו אחריו משום דשם לא שייך הערמה ולמה בחמץ קנסו בניו ובאמת במהרי"ט אלגזי רצה לומר דגם בחמץ לא קנסו בניו וצ"ע ועכ"פ דווקא בניו דהוי פנים חדשות ולא שייך הערמה אבל באדם אחר סתמא תנן במתניתן דאין שוחטין עליו ולא קאמר דהבעלים אין שוחטין וכן מוכח ממתניתן דף ל"ה שם ממעשה דתינוקת שם שלאחר שראו שגם לאחרים וכו' עשו מום אסרו וכל שנעשה כדי להתירו אפי' ע"י תינוק אסור וכ' שם הרמב"ם בפי' המשנה משום דהוי כמו שלוחו כמו דאמרינן שם בשבת לענין שבת דגוי אפילו אם עושה מעצמו לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו דהוי כשלוחו וה"ה הכא וכן מבואר באו"ז הגדול בשו"ת סי' תשנ"א אות ה' המובא בד"מ ובש"ך סי' שי"ג מוכח דאמרינן דאם מוכחא מילתא דאתא להתיר אפילו לא אמר לו ישראל כלל אסור לכ"ע

אמנם מבואר מדברי האו"ז שם וכן בהגהות מרדכי בחולין המובא בד"מ שם דאם עשה הגוי מעצמו אפילו אם נראה כעין רגלים לדבר מ"מ אינו אסור ולפי הנראה מדברי הרע"ב דלאו במתכוון להתירו תליא מלתא אלא דאם עושה כדי ליהנות ולעשות נחת רוח לבעלים דאז הוי כזכי' דהוי כשליחות וכאלו אמר לו ולפי"ז נראה לי להסביר דווקא הכא דמוכחא דניחא להו להבעלים בהטלת המום וכעין הנך עובדא דמתניתן הנ"ל דעשה דבר זה הרבה פעמים ושתקו ומדשתקו ש"מ דניחא להו בכה"ג וודאי אסור אבל אם לא מוכחא מילתא ויש אפשרות דלא ניחא לי' אעפ"י שרגילות הוא דניחא לי' אבל כיון דמ"מ אפשר הוא דלא ניחא לי' וא"כ כיון דאסור לכל אדם ליגע בחפץ חברו ולשנותו בלי רשותו אפילו אם עפ"י רגילות ניחא לי' מ"מ אסור לאדם לשנות וליגע בחפץ שאינו שלו כ"ז דלא ידע בוודאי דניחא לי' ולכך אם עשה הנכרי בכה"ג מום היכא דיש רק אפשרות דלא ניחא לי' לבעלים מותר לשוחטו עליו זהו הנראה בדעת האו"ז והגהות המרדכי הנ"ל

ולפי"ז אפשר לומר דגם הרא"ש בתשובה כלל כ' סי' כ"ב והש"ע שכ' הד"מ דלא מהני נראה לי דאיכ"ל דגם הם מודים דכבר הקשה הב"ח והטו"ז על תשובת הרא"ש הנ"ל שם ממה שאמרו בגמרא דאפילו במסלפ"ת בגוי מקרי שלא לדעתו ומותר ונראה דיש בזה ג' חילוקי דינים דאם הגוי עושה מעצמו וישראל לא רמז לו דניחא לי' אפילו אם הגוי מתכוון להתירו ע"כ הגוי אדעתו דנפשי' קעביד כדלעיל וכדמוכח ממתני' דבכורות דאפילו שאל לו הגוי מה טיבו של אותו וכו' והשיב לו מ"מ כיון שאין כאן גילוי דעת דניחא לי' ומותר ומזה הכלל אמרינן שם דמרבינן דאפילו במסלפ"ת דהיינו שהישראל התחיל עם הגוי וסיפר לו דבכור זה אינו נשחט אלא במום דבזה הוי מקום לומר דלמה סיפר לו ולהוי כאלו גילה דעתו דניחא לי' ויהא אסור קמ"ל כיון דבאמת אמר רק במסלפ"ת וכדקי"ל באהע"ז סי' י"ז סעי' י"ד דבגוי שאמר במסלפ"ת מת בעלה לא אמרינן דכיון להעיד

והכא נמי במסלפ"ת כיון שאמר דרך סיפור לא מוכח דניחא לי' וא"כ אין רשות לגוי מישראל לעשות בו מום ומה שעשה לדעתי' דנפשי' עביד וזה מרבינן מזה הכלל דבכה"ג נמי שרי ולכך פסקינן ביו"ד סי' שי"ג סעי' ג' דדווקא אם לא כוון הישראל לכך אז מותר משום דהוי מסלפ"ת אבל במעשה דהרא"ש דהישראל לא אמר להנכרי בדרך סיפור במסלפ"ת וא"כ כשם דגבי עדות אשה בכה"ג דמכוון להעיד ה"נ מכוון שהגוי יעשה מום ונגלה דניחא ליה וא"כ כשעושה הגוי המום עשה שפיר אדעתא דישראל ולהנאתו והוי כאמר לו ואין כאן סתירה

וזה כוונת הרא"ש וכן העתיק בש"ע דלכך אסור במעשה דהרא"ש מפני שהישראל כיון לכך והכוונה שמדבריו הי' נראה שרצונו שיעשה בו מום ובכה"ג אסור אבל אם יש מקום לתלות דליכא גילוי דעת דישראל דניחא לי' אפי' אם עשאו הגוי כדי להתירו מותר כיון דלא ידע הגוי דניחא לי' לישראל בוודאי רק אדעתי' דנפשי' קא עביד עכ"פ בנידון הנ"ל שהקטן אמר לו להגוי לעשות מום בוודאי אסור לכ"ע אע"ג שהבעלים לא ציווהו על זאת כבר הוכחתי דאין חילוק בין הבעלים לאדם אחר כל שהגוי יודע דניחא לי' לישראל ועשה אדעתא דישראל הוי כשלוחו וכבר כתבתי דאם ישראל עושה המום אע"ג דהבכור של אחר הוא אסור לשחוט עליו

אמנם כ"ז כתבתי לברר הדבר במקום הצורך אבל באמת בנידון הנ"ל אין אנו צריכין לכל זה דבלא"ה אסור לשחוט על מום הזה דהרי הבכור הוא ביד הכהן וקי"ל דהכהן נחשד על הטלת מום ואפי' הוא צדיק גמור אין מאמינים לו אלא בעדים וכ"כ הרא"ש להדיא בכלל כ' הנ"ל ובנידון הנ"ל כמדומה דלא שייך עדות שיכלו להעיד שהכהן לא צוה זה להקטן וכל מום שנעשה אצל הכהן אפי' אם נפל מעצמו צריך דווקא עדות וכל זמן דלא הוברר בעדים הרי הוא כבכור תם לענין זה

ומה ששאל אם מותר ליתן חבל בצווארו כבר כ' מרן הגאון בחת"ס בחיו"ד סי' ש"ה דאין לדמות שביתת בהמה לעבודה בקדשים בחבל ובכה"ג ודאי מותר

ולפי מ"ש למעלה מובן ג"כ תשובה על מה ששאל אם רשאי ליתן הבכור לכהן אחר דאין זה שאלה דהאי בכור בחזקת בכור תם ורשאי ליתן לכל מי שירצה רק שהשני ג"כ ישמרנו כדין בכור ואסור לשוחטו עד שיפול בו מום אחר כדין ועיי' בחת"ס בחיו"ד סי' ש"ב שעיקר מה שחשדו לכהן הוא משום שגידולו וטיפולו מרובה וא"כ גם אם יהא רשאי ליתנו לאחר הרי יהי' לו רווח טובא שניצל עי"ז מן הטיפול והגידול ועדיין יש לחוש שיעשה בו מום עבור רווח זה

ומה ששאל עוד אם רשאין להאכיל העצמות הרכים בוודאי שרי כמו שהעיר ג"כ בהגהות מרדכי בחולין פ' כיסוי הדם לענין חלב כיון דלא חזי לישראל לאכלו הוי דינו כעור וכן הביא הריטב"א בשם תוספת חיצונית וכן מבואר מלשון הש"ע סי' ש"ו סעי' ו' דמותר למכור החלב והגידים אפי' במשקל ומסתמא היינו לנכרים וכן בכל חלק האחוריים ובמקום אחר הארכתי (עיי' בסי' שלפני זה) ואין כאן מקומו והנראה לפי ענ"ד כתבתי

ומה שהקשה על לשון הרשב"א שהביא הב"י בטור יו"ד בסי' קל"ב הא אי משיכה בגוי אינו קונה בוודאי מעות קינות וא"כ פשיטא דקנה המעות מיד ומותר להוציאן ומאי קשי' לי' לרשב"א זהו לא קשה מידי עיי' תוס' ב"מ דף מ"ג ד"ה מאי ארי' וכו' שפלפלו בזה אי גם במקום דמעות אינו קונות אי רשאים להוציאם ועיי' בחו"מ סי' ר"ט סעי' ו' דפוסק על שער שבשוק דאין קונה אלא למי שפרע ואפי' לר"י דמעות קונה ועיי"ש בנתיבות דאפי' הדבר ברשותו אלא שאין מוכר לו דבר ידוע ויכול ליתן לו יין אחר או חטים אחרים ג"כ לא קנה אלא לענין מי שפרע וא"כ שפיר מושכחת לה אפי' למ"ד דבגוי מעות קונות דלא קנה בכה"ג המעות משום דלא קנה החפץ ואפי' מי שפרע לא שייך גבי' ולכך שפיר הכריח הרשב"א לאוקמי' בגוונא ההוא ואחתום בברכה וכו'

הק' משה שיק מברעזאווע תשובה שכ"ה בעזהי"ת יום ה' לסדר נשא שנת תרל"ז לפ"ק פה חוסט יע"א

החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג בתורה מוה' אליעזר אב"ד דק"ק האנשוויץ יע"א

מכתבו קבלתי ובו נשאלתי ע"ד בכור שהטיל נכרי בו מום ע"פ מה שאמרה לו נכרי' אחרת שאם יטילו בו מום יהא מותר לשחוט וכ' מעלתו נ"י שיש סברא לומר שלא כוונו להתיר משום שעשו בו ב' מומין באוזן ובאלי' וביו"ד בסי' שי"ג קיי"ל דאם לא נתכוון הגוי להתיר מותרין לשחוט עליו וכ' מעלתו נ"י שיש לחוש שאם לא נתירו שיבוא לידי בזיון שהגוים יהרגוהו ויאכלוהו עכ"ל בקצרה

הנה לכאורה הי' מקום לצדד לפי מ"ש הרא"ש בב"מ דף צ' דאע"ג דאיבעי' דלא איפשטה הוא אי אמירה לגוי שבות בשאר איסורים וא"כ הוי ספיקא בדרבנן והי' לן לומר ספק דרבנן לקולא ואפי"ה אין לומר לגוי להטיל מום בבכור משום דאיכא בזיון קדשים וא"כ הי' אפשר לומר היכא דאם לא יטילו בו מום עי"ז יהי' בזיון קדשים ולא יועיל כלל במה שאין מטילין בו מום שוב איכ"ל האיבעי' לקולא מיהו זה אינו דאפי' אם הי' מקום לחשש זה מ"מ אין ספק מוציא מידי וודאי דבמטיל בו מום בוודאי איכא בזיון ואם לא יטילו הוי רק ספק אולי יהי' בזיון ובלא"ה גוף הסברא שיבוא לידי בזיון אינו מובן כלל דממנ"פ דהרי הדין שכופין את הכהן שיטול הבכור ויגדלנו כמבואר ביו"ד סי' ש"ו ובתשובת מרן בעל חת"ס בחיו"ד בתשובה ש"ב ואם הבעלים פשעו הבעלים הם מחוייבין לגדלו וליתן אותו לשומר או לרועה ואם הבעלים פשעו ואינם עושים כפי הדין רק מניחין אותו הפקר וכי משום שהם עושין שלא כדין נתיר להם דבר שאסור מצד הדין וכן לא יעשה

ולכאורה הי' נ"ל דאפשר לומר דאם גוי א' אמר לגוי אחר להטיל בו מום אפשר דמותר אם הגוי הראשון לא אמר לשני של מי הוא הבכור ועשה הגוי השני אדעתי' דאמירת הגוי הא' והרי איכא איבעי' אי גם בשאר איסורין אמירה לגוי אסור כמו בשבת ובשבת עצמו הביא בתשובת חו"י בסי' נ"ג פלפול בזה אי בשבת אסור לומר לגוי שיאמר לגוי אחר ובספר תוספת שבת בכללים בסי' רמ"ג כ' דמידי ספיקא לא נפקא וא"כ הי' מקום להתיר בבכור בכה"ג

מיהו גם היתר זה אינו לפי מ"ש הרא"ש שם דיש לאסור משום בזיון קדשים וא"כ גם בכה"ג איכ"ל דאסור עוד צדדתי אני במקום אחר די"ל דלענין בכור אמירה לגוי מה"ת אסור כיון דילפינין מקרא דהגרמה אסור מה"ת דאסור לגרום לו מום ואיכ"ל דע"י גוי נחשב ג"כ גרמא וא"כ אפ' אמירה לאמור לגוי אחר ג"כ אסור ובלא"ה בנידון דידן נהי דגוי אחר אמר לו שיועיל מ"מ לא צוה אותו וגם נראה שהוא ידע של מי הוא.