מהר"ם שיק יורה דעה רכג

טרחא וגידול שהוא הנאה גדולה שבשבילה אמרו שהכהנים חשודים להטיל בו מום ואם נימא דשרי לאחרים לשחוט על מום שעשה אכתי הוי לי' הנאה ממעשיו הרעים ואפי' אם נימא כקושית מעלתו נ"י שהכהנים יטלו בע"כ בעצמם אפי"ה אסור להם לשחוט דדלמא אתי לאערומי ויעשה מום כדי שאחרים יבואו ויטלו ממנו בע"כ ויפטר מטיפולו וגידולו ולכך בוודאי אם הי' הדין שאחרים יטלו בע"כ או שהי' יכול להפקיר הי' אסור לכ"ע משום האי טעמא דאתא לאערומי

אלא דהש"ך חידש לן הדין דאם כבר נשחט הן בשוגג הן במזיד מותר לאחרים והיינו הש"ך לשיטתו דכיון דלעושה העבירה אין שום הנאה מהא דאחרים אוכלין והש"ך לשיטתו בסי' ט"ז דלאחרים לא קנסו דלבעליו אין שום רווח לא מבעי' אם רשאין ליטול בע"כ אלא אפי' אם נותן ואיסור הנאה אסור ליתן והאי בכור כיון דאסור לשוחטו על מום ההוא הוי לדידי' כאיסור הנאה מ"מ מושכחת לה, כמ"ש הר"ן בנדרים דף מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע ופסקו בש"ע ביו"ד סי' רכ"ג בש"ך סק"ד באומר שזה אסור עליו וטלו מעצמיכם וא"כ אין העובר נהנה ומאי איכפת לי' באכילתן ולא שייך אתי לאערומי

מיהו באמת הנוב"י מהדו"ק סי' כ' בחאו"ח ד"ה והנה מקור וכו' נראה מדבריו ג"כ דלא כהש"ך וס"ל גם מה שאחרים אוכלין מקרי לי' הנאה דכשם שאסור ליהנות כן אסור להנות ואיכא גם בכה"ג חשש אערומי וזה נראה דעת הגאון מוהרר ברוך פרענקיל הנ"ל ובאמת זה אינו מוכרח דזה דאסור להנות ג"כ איכא פלוגתא יעויין בבאר יעקב ביו"ד סי' כ"ט אבל לענין אתא לאערומי עבור זה הוא חששא רחוקה שיעשה מום וישתדל שישחט אותו אחר בשוגג כדי להנות בוודאי מילתא דלא שכיח הוא ולא גזרו

מיהו כל זה הש"ך לשיטתו אבל כבר אמרנו שהתבו"ש ביו"ד סי' ט"ז פליג על הש"ך וס"ל דהיכא דקנסוהו גם לאחרים קנסו וא"כ ה"ה הכא וכן כ' בהגהות הגאון מוה' עקיבא איגר זצ"ל שהגיהה על הש"ך בסי' שי"ג הנ"ל מיהו הפמ"ג ביו"ד סי' צ"ט בש"ך ס"ק י"ב הסכים לדעת הש"ך דהיכא דנשחט מותר לאחרי' לאכול (ועיי' במהרי"ט אלגז"י בבכורות דף י"ג ד"ה ויש לחקור שהאריך בזה ותמיהני שלא הביא פלפול הנ"ל ונראה לי עיקר דדברי הש"ך נכונים אפי' לדעת התבו"ש דוודאי זה דעביד איסורא דאוריית' להטיל מום למ"ד דגם בזה"ז אסור מה"ת וכתבתי בזה במקו"א א"כ להתבו"ש קנסינין לכ"ע ולכך אסור לכ"ע לשוחטו אבל אי עבר אחד ושחטו זה עבר רק על דרבנן ובדרבנן לא קנסו אחרים כדמוכח ביו"ד סי' צ"ט גבי מבטל איסור ולכך מותר הבשר לאחרים שלא נעשה בשבילן כן נראה לפי ענ"ד נכון) וגם לרש"י בחולין דף ט"ו ע"א ובמהרש"א שם ס"ל דלא שייך קנס לאחרים אלא משום דלא ליתהני ממעשה עבירה וע"ז כ' הש"ך כיון דלבנו שרי ע"כ דאינו אסור משום דלא ליתהני ושבת חמור וא"ע אלא משום קנס ולכך שרי בדיעבד כיון דשחטו ואין נפ"מ לעובר עבירה ע"כ מותר לאחרים וכן נראה לפי ענ"ד לדינא

וגוף הדבר שכ' מעלתו נ"י שיבואו ויטלו בע"כ זה בלא"ה אינו דהרי קי"ל בכור בזה"ז אפי' קודם שנפל בו מום יכולין הבעלים למוכרו כמבואר ביו"ד סי' ש"ז סעיף ג' דיכול למוכרו אפי' לישראל ובתנאי שינהג בו קדושת בכור ובאהע"ז סוסי' כ"ח פליגו אי יכול לקדש בו אשה ועכ"פ הוא ממון שלו ואיך יטלו ממנו בע"כ מיהו אם שחטו באיסור לאחר שעשה בו מום לדעת הש"ך הבשר מותר לאחרים ולדידי' אסור בהנאה ובעי קבורה איכ"ל דאז יטלו ובאמת גוף הדבר דקודם שנפל בו מום שיהא רשאי למכור הוא צ"ע הא אסור בהנאה קודם שנפל בו מום ונהי שלאחר מכאן אפשר שיותר מ"מ הוא נהנה היום ממנו דנוטל ממנו דמים וצ"ע ואין כאן מקומו

והנה במהרי"ט אלגזי הנ"ל מתחילה רצה לומר דשרי לאחרים וסובר דגם בחמץ לא קנסו בניו אחריו ועיין בנוב"י סי' ך' שהבאתי לעיל ולי נראה דווקא במידי דשייך ירושה שיש בו דין ממון איכ"ל כיון דירש והוא שלו והוא לא עבר אינו ראוי לקנסו בממון דידי' ולכך לא קמבעי' לי' בחמץ דאסור בהנאה ול"ש בו ירושה כלל ממילא נשאר באיסורו גם בבנו דלא עביד איסור וממילא מוכח דלאחרים דלית להו פסידא ממון דידהו ממילא נגררים אחר הבעלים אפי' הי' שייך הפקר אינו מוכרח דלא קנסו אדרבה מדקנסו לבנו בחמץ משום דלא ירש והוי כהפקר א"כ ה"ה בכל הפקר וא"כ גם בבכור יש לומר דקנסו לאחרים

מיהו בעבר אחד ושחט דעבר רק אדרבנן שפיר אמרינין כמ"ש הש"ך דמותר לאחרי' למי שלא עשה ולא נעשה בשבילו כנ"ל ובמהרי"ט אלגזי מביא לשון רש"י בכורות דף כ"ט גבי דתני' דחשוד למכור בכורות דהם הטיל מום ושחט אסור בהנאה עיי"ש ולפי ענ"ד התם בלא הראה המום לחכם דמסתמא החשוד אינו מראה לחכם ובלא הראה בוודאי אסור כמבואר בבכורות שם אבל בהראה לחכם ונשחט בדיעבד נראה לי כדברי הש"ך והפמ"ג הנ"ל אפי' לדעת התבו"ש והנראה לפי ענ"ד כתבתי

תשובה שט"ז עוד להנ"ל בעזהי"ת יום ג' ב' אב תרל"ב לפ"ק

בימי המצרים יברכהו וישמרהו המאיר לארץ ולדרים ידידי הרב המופלג בתורה כש"ת מוה' שמשון נ"י

מכתבו השנית קבלתי בשבוע העברה אחרי שכבר כתבתי לו תשובה על מכתבו הראשון. ועתה נאמר למעלתו נ"י מאיש יהודה אשר דירתו בכפר ההוא שגוי אחד אמר לו במסלפ"ת שנפל מחרישה על רגל הבכור ההוא ושיבר רגלו למעלה מהטלפים במקום שאינו עושה אותו טריפה ומעלתו נ"י שאל בשתים א' אם זה הוא מום שנוכל להתיר עליו ב' אם גוי מסלפ"ת מועיל בזה וביקש ממני לחוות דעתי ואשוב על ראשון ראשון הנה בש"ע סי' ש"ט החמיר והעתיק לשון רבינו יונה המובא בטור וב"י שם דהאידנא דליכא מומחין אין מתירין אלא במום ניכר טובא כגון נסמית עינו או נקטעה ידו אמנם בבכורות דף ל"ז ע"ב במתניתן מנה נסמית עינו ונקטעה ידו ונשברה רגלו נתרים ע"י שלשה בני הכנסת אם אין כאן מומחה וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מבכורות ומבואר בבכורות דף מ' דמיירי במומין במקום שאין עושה אותה טריפה דאי טריפה מאי קאמר דהוי מום ולכך מדייק לדעתו נשברה רגלו ונקטעה ידו להורות דברגל דאית בי' טריפות אפי"ה שייך בי' שיהי' שם שבירה רק מום דהיינו במקום שאין עושה אותה טריפה

ומבואר נמי ברמב"ם בפ"ו מביאת מקדש דין ד' דשבר יד ורגל הם מומין קבועין ולא מום עובר יעו"ש וא"כ צריך טעם למה השמיט הר"ר יונה שבר רגל ואפשר משום שאמרו בבכורות דף מ' דשבר רגל אפי' אינו ניכר אלא בהילוך הוי מום וזה איכ"ל דלא חשיב מום מפורסם ולא פסיקא לי' ולכך סתם ובאמת בלא"ה הי' קשה לי איך נמנה שבר יד ורגל למום קבוע הא מצינו לפעמים דעולה רפואה למכתו כדאיתא במהרי"ק בשורש ל"ח ופסקו בטור ש"ע ביו"ד סי' נ"ה דאם נקשר שבר א"ש יחדיו ידבקו אפי' אם הי' במקום שעושה אותה טריפה אפי"ה כשר ונראה דבכה"ג אינו צולע בהילוכו ואיך מנו אותו למום שאינו עובר לשחוט עליו ובאמת מעלתו כתב בשבר הנעשה בנידון הנ"ל שאפי' אם יתקשר בשבר אל שי"י יהיה צולע ואני לא אדע מנ"ל למעלתו נ"י זה מ"מ הוא תימה מאוד בעיני על סתימת הש"ס והפוסקים שהחליטו זה למום קבוע וצ"ע

ואפשר כיון דעפ"י הרוב אינו נקשר שאשי"י ובכל דיני תורה אזלינין בתר רוב ומקרי מום קבוע וכן נראה לפי ענ"ד ואפשר עוד דדווקא אם נקרע גם עור העליון והבשר לא הדרא בריא מיהו בבכורות דף מ' דקאמר דאפי' אם אינו ניכר רק בהילוך א"כ אפי' אינו נקרע העור עם הבשר וכן מדסתמו הפוסקים ואע"ג דהרבינו יונה לא מנה אותו מ"מ הרי הטור שם מנה זה למום והרמ"א כ' דיש לסמוך גם בזה"ז להתיר על המומין שכ' הטור לכך נראה לפי ענ"ד דיש להתיר ומקרי מום קבוע בשבר עצם יד או רגל גם להתיר בזמן הזה וכ"ש בנידון דידן שכבר יש לו מום באזנו כמ"ש מעלתו נ"י במכתבו הראשון שהי' בו מום קבוע אלא שלא הועיל מדרבנן משום קנס ואיכא עלי' איסורא מדרבנן וא"כ בכה"ג בוודאי נוכל לסמוך על הטור בכל מומין שמנה שם

ועתה נבוא לענין השני אי מהני מסלפ"ת בזה הנה בפ"ת סי' שי"ד הביא בשם תפארת למשה דמספקא לי' אי גוי מסלפ"ת נאמן וכ' דנראה דנאמן ובעל פ"ת כ' דיש לעיין בש"ך סי' ס"ח ס"ק ל"ד ששם כ' דאין מסלפ"ת נאמן אפי' בדרבנן אלא דבסי' ס"ט סעי י' דאיכא נמי טעמא דאמנקיותא קפדי וא"כ גם כאן אינו נאמן ובגוף פלוגתא זו יש ג' שיטות לדינא הפר"ח בסי' ס"ט שם העלה דאין מסלפ"ת גוי נאמן והש"ך בסוסי' קל"ז העלה לדעת הרמ"א דבאיסור דרבנן מסלפ"ת נאמן מיהו דווקא בלא אתחזק איסורא אבל באתחזק איסורא אפי' בדרבנן אין גוי מסלפ"ת נאמן אמנם המג"א בסי' תקי"ג ס"ק י"ב נראה דבכל מילי דרבנן גוי מסלפ"ת נאמן וכן נראה לפי ענ"ד עיקר בכוונת הרמ"א

ומה שהוכיח הש"ך בסוף סי' קל"ז דלדעת הרמ"א לכתחילה אין לסמוך על גוי מסלפ"ת אפי' בדרבנן אבל בדיעבד או בשעת הדחק או במקום מצוה ושמחת יו"ט דהוי כדיעבד מאמינים לגוי מסלפ"ת וראיה לזה דהרי בסי' קכ"ב סעיף י"א כ' הרמ"א לחלק בין לכתחילה ושם לא אתחזק איסורא ובסי' קל"ז דהוי אתחזק איסורא והמחבר אוסר שם כ' הרמ"א ועיי' לעיל סי' קכ"ב איך נהגו וקשה מאי ענין האי דקכ"ב לסי' קכ"ז דבסי' קכ"ב לא אתחזק איסורא משא"כ כאן וע"כ דהרמ"א אינו מחלק ותו הרי שם לענין בצים באו"ח סי' תצ"ז כ' המרדכי בפ' אין צדין דמקרי אתחזק איסורא ואמרי' השתא הוא דילדה כמ"ש הש"ך בסי' ס"ח ס"ק ל"ד דאינו נאמן במליגה כבר כ' המנח"י בת"ח כלל ל"ב דברמ"א בת"ח שם מבואר להדיא בהיפוך דגם במליגה נאמן גוי במסלפ"ת וא"כ נראה דגם בנידון דידן דהוא דרבנן גוי מסלפ"ת נאמן: