מהר"ם שיק יורה דעה רכב

ששהתה זמן מרובה ולא ילדה נאמר עדיין רוב נשים מתעברות ויהי' איך שיהי' ע"כ הדין דין אמת דספק בן תשע לראשון ובן ז' לאחרון לעולם הוי ספק דברי ידידו מחו'

ה"ק משה שיק מברעזאווע

תשובה שי"ד

החיים והשלום וכל טוב לידידי הרב המאוה"ג המפורסם כש"ת מוה' נפתלי סופר נ"י האבדק"ק קאדלבורג יע"א

מכתבו קבלתי וכו' ואשר ביקש ממני לחוות דעתי בענין בכור שנמכר אמו רק בקנין כסף אי רשאין לסמוך על הפוסקים דמהני להטיל מום בבכור ע"י גוי קטן דהוי דרבנן וטעמא דרוב הפוסקים ס"ל מעות קונה וכן המג"א בסי' תמ"ח סק"ד כ' כן בשם המ"ב אבל הח"י שם ס"ק י"ד השיג על זה דאדרבה רוב הפוסקים סוברים כר"ת וכ"כ שם המחהש"ק וכפי הסכמת הפוסקים הוי ספיקא דדינא וכיון דהספק נולד בדאורייתא אפילו נעשה אח"כ ע"י גרירה וגלגל דרבנן אמרי' ספיקא להחמיר כמ"ש הש"ך והפר"ח בכללי ס"ס ולכך כ' המל"מ בפ"ד מבכורות דין א' דגם לענין מום הדין כן בנידון שלו וה"נ בנידון דידן והראי' דשום אחד מהפוסקים לא התיר זה וגם מרן הגאון זצ"ל בחת"ס נהי דבמקצת תשובות צידד בזה היינו אם יש מלבד קנין כסף עוד סברות להתיר ובתשובה סי' שי"ז שהי' מלבד קנין הכסף עוד ספק סיטומתא שאם הי' מסכים עמו גדול אחד הי' נמנה עמו להתיר וא"כ בנידון הנ"ל שאין שום צד אחר להתיר מי יכריע נגד סתימת כל הפוסקים כן נראה לפי ענ"ד פשוט

אמנם בלא"ה אינו ברור לי דהטלת מום אפילו ע"י גוי קטן דאינו אסור מדאורייתא דאיכ"ל דע"כ לא שמענו דאמירה לגוי אינו אלא שבות ואיסור אלא היכא דבעינן מעשה אבל בבכור דילפינן בביצה דף כ"ז ע"ב מקרא דאסור לגרום אפילו גרמא בעלמא שיפול בו מום נראה דגם אמירה לגוי הוי גרם ובאמת ברמב"ם נהי שבפ"ב מבכורות דין ח' הביא גרמא וע"י גוי בחד דינא לענין דיעבד דאין רשאין לשחוט עליו אבל לענין איסור לאו דהטלת מום שפסק בפ"א מאיסורי מזבח דין ז' דהביא איסור לאו לא הביא כלל לא דגרם אסור ולא שע"י גוי אסור ובבכורות דף ל"ג ע"ב אמרינן דגרמא תליא בפלוגתא דר"מ וחכמים אי רשאין להטיל מום בבע"מ וא"כ כיון דהרמב"ם לפימ"ש הכ"מ פסק כחכמים דרשאין להטיל מום בבע"מ אייתר כל מום לגרמא והו"ל להרמב"ם לפסוק דגרמא אסור מה"ת וצ"ע ולרע"ב הקשה התויו"ט בפ"ה דבכורות משנה ג' בהיפוך דפסק תרווייהו לאיסור מיהו שם י"ל דהיינו מדרבנן אבל להרמב"ם קשה

ואפשר לישב עפ"י מ"ש הרא"ש בפסקיו שם בבכורות דף ל"ג דלרבנן דברייתא רשאין להטיל מום אפילו בבע"מ עובר דאחזו דם הוי כמום עובר והמהרי"ט אלגזי שם כ' דנראה דהרמב"ם לא פסק כן וס"ל לר"ש דבבע"מ עובר אסור להטיל אא"כ אינו מכוון עיי"ש וא"כ איכ"ל דאצטרך כל מום לרבות בע"מ עובר לאיסור ואין ראי' לאסור גרמא מן התורה ולכך לא הביאו הרמב"ם וא"כ איסור גרמא רק מדרבנן ואיכ"ל ה"ה גוי אבל לאידך פוסקים הדבר ספק אצלי ובאמת מדברי הרא"ש בב"מ דף צ' ע"ב לענין איבעי' דאמירה לגוי לענין שאר איסורים כ' דלענין בכור דאסור הוא משום חומרא דקדשים עיי"ש וכ' מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל דהיינו משום בזיון קדשי' דהישראל עצמו באמירתו עצמו הוא מבזה וא"כ גם לדידי' איכ"ל דמה"ת אסור דבזוי מצוה ילפינן בשבת דף כ"ב מקרא כ"ש קדשים ולי הי' נראה דכוונת הרא"ש איכ"ל דלכך החמירו בקדשים משום דגרמא אסור כמו שהבאתי א"כ גם הרא"ש לפי הנ"ל יש לדון דמה"ת אסור

ועוד הרי התוס' בשבועות דף ג' ע"א בד"ה ועל ובלימוק"י בב"מ דף י' ע"ב ושם הובא גם בש"מ בשם מהרי"א דאי אמרינן כרבינא שם דהיכא דהשליח אינו בר חיובא יש שלד"ע איכ"ל דאפילו ע"י גוי יש שליחות וכה"ג ובספר נתיבות המשפט בסי' קפ"ב ביאר שם דעתם דילפינן מחצר דגניבה עיי"ש ולפי"ז גם בהטלת מום י"ל כן לדעת הרמ"א דפסק בחו"מ סי' קפ"ב כרבינא ובאמת לפי סברא זו קשיא הא דאמרינן בש"ס דאמירה לגוי הוי רק שבות ונהי דבשבת יש לישב היטיב כמ"ש הב"מ באה"ע סי' ה' דשבת בשביתה תליא מלתא וזה דבר בגופו ולא שייך שליחות מ"מ בשאר איסורין דקא מבעי' לי' בב"מ דף צ' הנ"ל עמדה הקושיא

. וראיתי שגם בספר נתיבות המשפט שם בסי' שמ"ח הקשה כן ודוחק עצמו לחלק ואי נימא דגוי אדעתי' דנפשי' קא עביד ולא הוי שלוחו ותוס' ואינך היינו בגוי קטן זה תימה דנימא איפכא דהרי לענין זריעת כלאים אמרינן בפרק תולין בשבת דף קל"ט דבגוי קטן שרי ואפשר לחלק בין איסור שהאיסור מצד החפץ ובין שהאיסור מצד הגברא ובדבר שהאיסור על הנעשה כגון הקפת הראש דמצד הנעשה אסרו הקב"ה איכ"ל דאפילו ע"י גוי משא"כ לא תחסום דהאיסור על העושה שלא יתאכזר וכיוצא אז כיון דגוי עושה הוי רק שבות מ"מ סברות כאלו אינם מספיקים וצ"ע ועכ"פ דין זה אי שרי אמירה בבכור להטיל מום צ"ע אי מה"ת אסור

ועפ"י האמור יש לישב גם אידך פלוגתא דרש"י בע"ז דף י"ג כ' דבזה"ז אין איסור להטיל מום אלא מדרבנן והרמב"ם בפ"א מאיסורי מזבח כ' דמה"ת אסור אלא שאינו לוקה והלח"מ שם תמה עליו ולפי ענ"ד אי אמרינן דגם במום עובר שרי להטיל ולא קרינן בי' תמים יהי' לרצון איכ"ל דגם בזה"ז שרי אבל הרמב"ם לפי מ"ש המהרי"ט אלגזי הנ"ל דס"ל דמום עובר קרינן בי' תמים יהי' לרצון כיון דאפשר ברפואה ה"ה בזה"ז שמא יבנה המקדש ורפואת הגאולה יבוא במהרה לעולם וא"כ אמאי אמרי' שם בע"ז בזה"ז שרי אפילו למ"ד דאסור להטיל מום בבע"מ ונראה דדווקא התם דאמרינן דאסור להקדיש בזה"ז ואם הקדיש קנסי' לי' או משום שלא יבוא לידי תקלה שצריך להכניסו לכיפה וימות במהרה וא"כ אם לא נעקרי' ע"כ צריכין אנו לעשות טצדקי להמיתו ובקדשים שצריכין להמיתם שפיר אמרו דגרע מבע"מ דכאן לא חזי כלל דתחילת הווייתן לקודש הי' באיסור ועומד למיתה ובכה"ג איכא למימר דגרע מבע"מ וכ"ש מבע"מ עובר

אבל בבכור דקי"ל דאין כונסין לכיפה וכמו שכתב בנוב"י סי' פ"ג וכ"כ מרן הגאון בעל חת"ס שם בוודאי נראה דאפילו חשבי' למום מ"מ לא גרע ממום עובר ולדעת הרמב"ם דסובר במום עובר אסור ה"ה בזה"ז והרא"ש אפשר לטעמי' וכן לרש"י בפרט שאין מבואר ברש"י דבזה"ז שרי אלא בקדשים שבר מיתת כיפה הן וא"כ יש לישב קושית הלח"מ דהרמב"ם מדינא קאמר ובקדשים דאין בהם חיוב להכניסם לכיפה ולכך אסור כן נראה לפי ענ"ד ועכ"פ גם זה דנימא בזה"ז יהי' רק איסור דרבנן להטיל מום תליא בפלוגתא ואפשר דבכור אסור מדינא וע"כ לא התירו הפוסקים אפילו בספק בכור לעשות כן והנראה לפי ענ"ד כתבתי

תשובה שט"ו שיל"ת חוסט יום ד' חי תמוז תרל"ב לפ"ק

החיים והשלום וכל טוב להרב המופלג בתורה הש"ת מוה' שמשון נ"י אבדק"ק לוק יע"א

מכתבו בשבוע העבר קבלתי ושם נאמר לשאול אותי בדבר הלכה למעשה בכהן שהי' לו בעדרו בכור ואמר למשרתו הרועה שלו שאין רשאין לשחטו אלא א"כ יהא נעשה בו חסרון באזנו או ברגלו ואחר ימים עשה הרועה בו מום מובהק באזנו ופשיטא שמום זה אין שוחטין עליו כדאיתא ביו"ד סי' שי"ג ובנידון זה דכהן הוא בלא"ה אין שוחטין על מום שנעשה בו כדאיתא בסי' שי"ד אלא דמעלתו ני' מסתפק כיון דהש"ך בסי' שי"ג סק"ב כ' דאם נשחט יכולין אחרים לאכלו א"כ אפילו נימא דאינו יכול להפקיר דגם לכהנים אחרים יש להם זכות בו כיון דלאחרים שרי מ"מ מ"ש מהא דאמרינין בנדרים דף פ"ה ע"א דכיון דאסרינין עלי' שוי' כהפקר ויכולין כהנים ליטול בע"כ ואע"ג דמושכחת היתר לבעליו כשיפול בו מום ה"נ התם אפשר בשאלה ואפי"ה יטלו בע"כ וכמ"ש הר"ן שם וא"כ ה"נ זהו ספיקו של מעלתו ני' ושוב הביא דבהגהת הגאון מו"ה ברוך פרענקיל זצ"ל השיג על הש"ך וכ' ראי' מפ"ד דשביעית מ"ב לאיסור דחיישינין שמא יערים כדי למכור וליתן לאחרים ומעלתו ני' השיג עליו התם איירי אם נתיר לו למכור וליתן לכתחילה משא"כ הכא שכבר נשחט שפיר קאמר הש"ך וביקש ממני לחוות דעתי הבכור עושה היזיקות ויש בו חששים ומצוה למצוא היתר עכ"ל בקצר'

והנה לדינא פשוט בעיני דאין כאן שום היתר ונבאר דברי הש"ך בעזה"י דהנה בגוף הדבר אם עבר אדם על איסור וקנסוהו אי גם לאחרים קנסו יש בזה פלוגתא הש"ך ביו"ד סי' ט"ז סק"ג כ' דדווקא אותו קנסו אבל לא לאחרים והתבו"ש שם האריך להוכיח דגם לאחרים קנסו ועוד מצינו פלוגתא גם בהא דקנסוהו לדידי' ביו"ד סי' צ"ט בש"ך ס"ק ל"ב ס"ל דהקנס הוא שלא יהנה הוא ממעשיו הרעים וא"כ כשם שאסור לדידי' לצורך עצמו כך אסור למוכרו אם מרויח בזה והפר"ח שם פליג וס"ל דאפילו מרויח מותר למכור דדי דקונסין אותו שלא יגמור מחשבתו לאכול וליהנות מזה בעצמו והביא ראי' לזה

והנה מהירושלמי המובא ברא"ש בפירושו למס' שביעית פ"ד מ"ב דאוסר למכור שדה שנטייבה וביאר הרא"ש הטעם משום דלמא אתא לערומי כדי שימצא קופצים לקנותו וא"כ ה"נ בדין דיו"ד סי' צ"ט במבטל איסור חיישינין דלמא יבטל האיסור כדי למוכרו יעויי"ש וקשיא לפר"ח וראיית הפר"ח כבר דחהו הפליתי והפמ"ג שם ועכ"פ לדעת הש"ך קנסו לדידי' שלא יהנה בשום הנאה ממעשיו הרעים וא"כ בנ"ד דהנאת בעל בכור לאו דווקא האכילה אלא מניעה