מהר"ם שיק יורה דעה ריח

וב"ח מאי דינו אח"כ והאריך שם בזה ומסיק לבסוף דאין הכהן צריך לחזור דמי הפדיון וגם הבכור א"צ פדיון שנית דהממע"ה וגם מעלתו ני' האריך קצת בזה ולפי ענ"ד חייב הכהן ההוא שנודע שהוא ב"ג וב"ח להחזיר הדמים וגם האב צריך לחזור ולפדות את בנו שנית

הנה במכות דף י"א פליגו אמוראי אליבי' דר"י דס"ל אם נמצא ב"ג וב"ח אינו צריך לחזור כל דעבד עד שנודע שהוא ב"ג וב"ח ופליגו התם בכהן גדול שנודע שהוא ב"ג וב"ח חד אמר בטלה כהונה וחד אמר מתה כהונה ובס' ערוך לנר שם הקשה ע"ד הרמב"ם דס"ל בפ"ו מהלכות ביאת מקדש דאפילו אחר שנודע שהוא ב"ג וב"ח אם הקריב גם אח"כ לא חילל וא"כ איך שייך לומר מתה כהונה דהרי אפילו לאחר שנודע כשר מה שהקריב

ובאמת בלא"ה קשה להבין הפלוגתא הזאת והנראה לפי ענ"ד להסביר דלמ"ד בטלה ס"ל דלר"י ס"ל דלא נפסל למפרע מגזיה"כ דבאמת גם מעיקרא הי' דינו כחלל ואפי"ה התיר הכתוב וס"ל להרמב"ם דאין סברא לחלק בין קודם שנודע לאחר שנודע דהרי קמי' שמי' ידוע דיתגלה ואפי"ה רצה השי"ת פועל ידיו וה"ה לאחר שנעשה חלל ולדידי' בוודאי אין יכולין להביא ראי' כר' טרפון בקידושין דמקוה שנמצא חסר ר"ט מטהר למפרע ומביא ראי' מנודע שהוא ב"ג וב"ח וכבר תמהו שם בזה המפורשים יעו"ש אמנם לדעת אידך מ"ד דס"ל מתה כהונה הוא סבר דכל זמן שלא נודע אע"ג דקמי' שמיא גלי' דהוא ב"ג וב"ח מ"מ כיון דהוא מעורב בין שאר כהנים ואין אדם מכיר אותו ונתבטל ברובם ביניהם כמו שאר איסור שמתבטל ברוב וכמאן דס"ל דנעשה איסור היתר וה"נ כל זמן שמעורב זה החלל בין שאר כהנים כשרים ואינו נודע נתבטל ולכך הותר עבודתו וכעין דאמרי' בפרק עשרה יוחסין לר"י כל משפחה שנטמעה בה ספק ממזר כיון שנטמע נטמע כן ס"ל להך מ"ד דס"ל מתה כהונה דעד אותה שעה הי' כהן גמור וכשנודע שהוא ב"ג מיד באותו רגע הופסקה הכהונה ומכ"ש בכה"ג ונעשה כאיש אחר ולדידי' בוודאי אין לומר כהרמב"ם דגם לאחר שנודע תהא עבודתו כשרה דמאי ענין זה לזה דקודם שנודע הי' כהן גמור ולכך הי' עבודתו כשרה מתורת ביטול

וכן נראה שזו הוא דעת ר' טרפון בקידושין הנ"ל שלמד מב"ג דכמו ב"ג אמרינין דמעיקרא נתבטל בשאר כהנים ה"נ במקוה קודם שנודע פסולה נתבטלה בין שאר מקוואות הכשרות וממילא מיושב קושית הערוך לנר דהרמב"ם פסק כמאן דאמר בטלה כהונה וכדלעיל אבל למ"ד דמתה כהונה גם הרמב"ם מודה דלאחר שנודע מחלל עבודה ועל פי מ"ש א"ש ג"כ דפסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח כמ"ד דבטלה כהונה ולהנ"ל א"ש דהרי לא קיי"ל כר' טרפון בקידושין וכמו שהשיב עליו רע"ק ממילא אין אנו מוכרחין לומר דמת' כהונה כיון דמצד תורת ביטול אתאינין עלה

והנה לכאורה קשה לי דהרי כאן כלל ב"ג וב"ח וב"ח קי"ל דאינו חלל מה"ת רק מדרבנן וא"כ איך אפשר לומר דמתה כהונה שהרי עדיין הוא כהן מן התורה ועוד קשיא לי מאי מדמה הש"ס כה"ג לשאר כהנים דהרי הביאו התוספת ביומא דף י"ב ע"ב דלר"י כהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה ע"י מנויי המלך והכהנים ובוודאי אם הי' המלך והכהנים יודעים שהוא ב"ג בוודאי לא היו ממנים אותו לכה"ג וא"כ הוי כמו מינוי בטעות ודבר שנעשה בטעו' הן בקנין והן במחילה והן בנתינה חוזר וא"כ גם מינוי כה"ג אם נודע שהוא ב"ג בוודאי חוזר דהוי כמו קנין בטעות והאיך אמרי' דמתה כהונה אפילו אמרינין דכל זמן שלא נודע חשיב ככהן מצד ביטלו כדלעיל מ"מ הא אמרינין בב"ק דף ק"ט ע"ב דכל היכא דאיכ"ל דאדעתא דהכי לא הקדיש או לא קידש ולא גירש וכדומה חשבינין לי' כטעות ואמרינין אדעתא דהכי לא הקדיש עיי"ש וא"כ גם הכא נימא דאדעתא דהכי לא מינוהו

ונראה דהכא ליכא למימר כן דהרי הכה"ג עבד ביוה"כ ועובד ביוה"כ עבודה שאין כשרה אלא בכה"ג וכן הוא עובד בכל השנה בשמנה בגדים דכהן הדיוט אסור ללבוש יותר מד' בגדים וא"כ אם יהא המינוי רק על ספק וא"כ אם יתברר לבסוף שהוא ב"ג ויתברר למפרע שלא הי' כהן וא"כ חילל יוה"כ וכן עבר לעבוד בבגדים יתרים ובא לכמה איסורים לכך א"א למנות כמוהו על ספק וע"כ דגמרו ואימנו אותו להיות כה"ג על כל אופן האפשרי וכיון דעד שנודע הכשיר הקב"ה את עבודתו ופועל ידיו הורצה הן מצד חילול והן מצד דהוי ככהן גמור משום ביטול ולכך רק כשנודע שהוא ב"ג אז בוודאי פסקה המינויי, וא"כ קושיא חדא מתורצת בירך חברתה דכל זה קודם שנודע אבל ברגע שנודע אפילו נודע עליו רק איסור דרבנן אדעתא דהכי וודאי לא מנו אותו כיון דאפשר לבוא לידי תקלה עי"ז ושפיר אמרי' דמתה כהונה גדולה כן נראה לפי ענ"ד

ולפי"ז נהי דקי"ל בעלמא דאין הגזה"כ דפועל ידיו תרצה אלא בענין עבודה ואפילו אם נימא דגם בענינים שאינם צורך עבודה ג"כ ככהן מ"מ היינו דווקא בדבר שאנו דנין עלי' אבל אם נותנין לו ה' סלעים לפדיון הבן וכיוצא בזה שבוודאי אלו הי' יודע האב שהוא ב"ג או ב"ח לא הי' נותן לו בשום אופן ואפילו אי יש מ"ד שמתה כהונה מ"מ כל אב משתדל לפדות בנו ע"י כהן כשר וירא שמים מרבים ובית ומשפחה מיוחסת וא"כ בוודאי אדעתא דהכי לא נתן לו דאלו הי' יודע שהוא ב"ג או ב"ח או שיתוודע או שלא יתוודע בוודאי לא הי' נותן לו הה' שקלים וא"כ לא זכה הכהן במעות וא"כ בוודאי צריך לחזור לאב הה' סלעים והבכור לא נפדה כן נראה לפי ענ"ד

והנה בשעה"מ פ"ו מה' ביאת מקדש האריך וגם בהא דפסק הרמב"ם דחלל אינו מחלל העבודה הביא שגם התוס' ס"ל כן והקשה שם קושיו' ע"ז ולפי הנ"ל דין הרמב"ם הנ"ל תליא בפלוגת' דאמוראי וגם בפלוגתא דר"ט ורע"ק וכ"כ השעה"מ בעצמו שם מיהו בלא"ה לא קשה כיון דלהרמב"ם העבודה כשרה בדיעבד א"כ הה"ד האכילת קדשים אינו חייבין עליה בדיעבד דהאכילה ג"כ עבודה הוא כדקרי ליה בב"ק דף ק"ט ע"ב. ולפי מ"ש הכ"מ בפי' הרמב"ם בפ"י ה"ב מתרומות ס"ל דגם אכילת תרומה מקרי עבודה ועיי"ש בכ"מ מה שפי' בדברי הרמב"ם

ודבריו תמוהין להבין שכ' דמשום שהוא עבודה אינו פטור אלא מן החומש אבל משום שאר טעמים משום דבהיל פטור אף מן הקרן ודבריו קשים מאוד להבינם אם אכילת תרומה מקרי עבודה אמאי משלם הקרן וזה ראיה גדולה למ"ש לעיל דאם נתנו לו דבר בחזקת שהוא כהן ואם היו יודעין שהוא בן גרושה או ב"ח לא היו נותנין לו הוי מתנה זו בטעות ולא הוי מתנה זו כלום וא"כ נהי דהבעלים נותנין לו התרומה כיון דהוי הנתינה בטעות צריך להחזיר הקרן אע"ג דמזיק נכסי כהונה פטור אבל לצאת י"ש חייב ואפשר דהכא למ"ד טוה"נ ממון לכך צריך לשלם להם הקרן וראיה גדולה למ"ש לעיל

אבל חומש בוודאי פטור משום דחשיב כעבודה וכל זה אם אינו בערב פסח אבל בע"פ דבהיל אז גם הקרן א"צ לשלם אע"ג דבעלמא אדם מועד לעולם אפי' בשוגג לענין ממון ואפי' באונס מ"מ כיון דחיוב הקרן הוא רק לצאת י"ש (וכן אם הטעם דחייב לשלם הקרן משום טוה"נ דבעלים אבל בע"פ דאדם טרוד ובהול שלא יעבור עליו על ב"י בכה"ג אין אדם מחזיק טובה ולא שייך כלל טוה"נ ולכך בין אם הטעם משום טוה"נ ובין אם הטעם משום לצאת י"ש בע"פ פטור משום דטריד ובהול מחמת מצוה) וכיון דהוא בהול ושגג בדבר מצוה דהמקום פטרו לכך גם לצאת יד"ש אינו חייב כן נראה לענ"ד להסביר דברי הרמב"ם בפ"י מהלכות תרומות ועיי"ש בשעה"מ מה שהאריך. וגם בטעם המלך שם ולפיענ"ד לפי מ"ש מיושבים כמה קושיות יעוי"ש והנראה לפי ענ"ד כתבתי שהכהן צריך להחזיר הממון שקיבל והבכור צריך פדיון שנית כן נראה לי

ומה שנתקשה על לשון הרמב"ם שכ' דאינו פסול אלא בב"ד הכוונה דהדבר הנעשה בע"א א"צ להיות בב"ד אבל דבר דצריך ב' עדים אין מועילין העדים אא"כ נתקבל עדותן בב"ד ובדברים שצריכין דרישה וחקירה אין העדות מועיל אלא לאחר דרישה וחקירה אבל לאחר שאמרו בבית דין ודרשו וחקרו נפסל למפרע לולא גזירת הכתוב (תיבות, אלו אינם מובנים כלל ובוודאי יש כאן טעות מהמעתיק הראשון) ואני אמרתי דאפשר עוד לומר אפי' אם נתקבלו בב"ד מ"מ. הרי גם קודם ביאתו אל העבודה הי' נבדק בב"ד כדאי' במשנה דתמיד וגם סוף קידושין אמרינין דאין בודקין מן המזבח ולמעלה כיון דכבר נבדקו בב"ד וחקרו ודרשו ומצאו שהוא כשר וא"כ לכאורה הני תרי בתי דינין סתרו אהדדי וע"כ העדים בתראי הם פסולים ושקרנים שהרי ב"ד הראשון העידו שהוא מיוחס והוי כמו בעדים דתרי מזכים ותרי מחייבים למ"ד דתרי ותרי ספיקא דרבנן ונשאר מה"ת כשר ולכך אפשר דבכה"ג כוונת הרמב"ם לפסוק אם עבד לאחר שנמצא ב"ג וב"ח דלא חילל דהוי כמו תרי ותרי וצ"ע אבל בזה כ"ע מודים שאם בא לפני ב"ד וקבלו העדות במקום שמועיל הוא כחלל לענין שאר דברים ורק לענין עבודה גזה"כ הוא דכשר כן נ"ל

תשובה ט"ש

ומה שהאריך עוד מעלתו ני' בדין אי פודין ע"י שליח בזה לא אכניס א"ע כי כבר פליגו בזה הרבה פוסקים וסוגיא דעלמא דפודין ע"י שליח ולענין ברכה מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל פסק דהשליח מברך הב' ברכות והוא על הדרך שהסביר המג"א והדגו"מ בסי' תל"א דגם השליח שנעשה על מצוה גם הוא קעביד מצוה דהנטפל למצוה נותנין לו שכר כמו לעושה מצוה עצמו כרדרשינן מקרא והרב בברכ"י שם לא נראה לו כן וכל זה אם האב נותן המעו' להשליח אבל אם השליח נותן המעות לפדות הבכור אם זיכה המעו' עבור האב א"כ כשבא ליד כהן זכה האב בו וכעין שכתב הריטב"א הובא במל"מ רפ"ה מהלכות אישות אבל אם לא זיכה המעות אלא