מהר"ם שיק יורה דעה רטו

לרגל שאם ישהה בביתו עד יום ל"א אינו יכול לעלות שוב לרגל מיהו אם יש לו מעות כדי שניהם יוכל לפדות תוך זמנו וליתן המעות לכהן ע"מ שיחול בזמנו ואפילו לשמואל יכול ליתן לו כן ע"מ ובתנאי שיהא המעות ההוא בעין בזמנו ביום ל"א כדקי"ל ביו"ד סי' ש"ה סעי' י"ג אבל כאן שרוצה לעלות לרגל וצריך להאי ממון להוצאות הדרך ולהוצאת הרגל אם יתן לו ע"מ להחזיר ויחזור לו קודם שיגיע הזמן לפדותו אז אפילו לרב לא מהני הפדיון וכמ"ש האבני מלואים באה"ע סי' מ' ס"קב לכך שפיר מושכחת לה דצריך לבטל משום הכי עלייתו לרגל

והנה לכאור' לפי"ז בלא"ה ליכא ראי' לס' יד אלי' דהרי איכ"ל אפילו יכול לעשות שליח היינו בהגיע זמנו אבל קודם זמנו דאיהו לא מצי עביד לא מצוי משוי שליח וכיון דקודם עלי' אכתי לא מטא זמני' אינו יכול לעשות שליח מיהו הדגו"מ סי' ש"ה סעי' י' העלה דגם בכה"ג מועיל משום דנהי דשליח לא הוי אבל מתור' זכי' יכול לפדות עי"ש ולכאורה יש להקשות על זה הא בנדרים דף ל"ו ע"ב אמרינן אי בתורם משלו על של חברו מועיל מצד זכי' אפי"ה המצוה אינה של בעלי' ויש לדחות היינו בתורם משלו ואפילו זכי' מצד תורת שליחות מ"מ הממון לא הקנה לבעליו ולא נעשה המצוה בממון בעליו

ולכאורה. יש להקשות על דברי הדגו"מ שהרי הביא דברי התוס' בנזיר דף י"ב ע"א ומהתם מוכח דגם מתורת זכי' לא מצי לעשות שהרי הקשה על הא דעושין שליח להפריש חלה קודם לישה וצ"ע עליו מיהו מרן הגאון חת"ס זצ"ל בתשובה לאהע"ז ח"א ס"ל כן בענין שלו ויישב דברי התוס' ג"כ לדבריו ובאהע"ז שם בחת"ס ס' ד' הביא השגה מדברי הר"ן ר"פ האומר ויישב דאין השגה וא"כ גם בנידון שלנו י"ל כן וכן נראה מדברי תה"ד סי' קפ"ח מיהו ברשב"א בנדרים דף ל"ו ע"ב נראה דפליג על התה"ד דכל שתורם משל בעל הכרי בעינן דעתו ושליחו ועיין במל"מ פ"ד מבכורות שהביא דברי התה"ד ורמז בסוף ראי' מאהע"ז סי' ל"ה סעי' ד' וה' ולדברי הרשב"א י"ל דהתם במקדש בממון של השליח כמ"ש ההפלאה שם בחידושיו לאהע"ז סי' ל"ה

מיהו בנידון הנ"ל י"ל דגם מטעם אחר אפשר דיכול לעשות שליח השתא על לאחר ל' יום משום דזמן ממילא קאתי וכמ"ש המל"מ בפ"ד מהלכות אישות דין ז' לענין דבר שלב"ל איכ"ל דזמן דממילא קאתי לא מקרי דבר שלא ב"ל ושם כתב דתליא בפלוגתא ובתוס' יבמות דף נ"א ע"ב בכותב גט ליבמתו כ' דתליא בפלוגתא דאדם מקנה דשלב"ל ובתוס' נזיר דף י"ב חלקו קצת וא"כ בנידון שלנו מידי ספיקא לא נפקא (אי יכול לעשות שליח תוך ל' על אחר ל' דלפי הסכמת הדגו"מ ומרן זצ"ל בחת"ס מועיל משום זכי' ולדידי איכ"ל משום דזמן ממילא קאתי מועיל) ועיין בקונטרס ח"ת שלי על סוגיא דאדם מקנה דשלב"ל מיהו תי' ראשון על פי דברי רמב"ם בוודאי נכון ואין ראי' לחלוק על הכלל דשליחו כמותו

והנה בס' יד אלי' שם כ' עוד ראי' דאי אמרינן דמועיל שליחות ראוי שיועיל גם לפדות שלא מדעתו וכמו דאמרי' גבי פדיון פטר חמור בבכורות דף י"א דפודין שלא מדעת בעלים וזה לא אשתמט שום דיעה לומר כן ולפיענ"ד אפילו אי קי"ל בתורם משלו על של חבירו דמועיל היינו משום דזכות הוא לו כדאיתא בנדרים דף ל"ו אבל בפדה"ב איכ"ל דלכ"ע אמרינן דבוודאי ניחא לי' לאב לפדות בנו הבכור והוא שמחה ומצוה החביבה לו ולכך מברכין בה שהחיינו וכמ"ש מרן זצ"ל בתשובה סי' רצ"ג ורצ"ד דאין דרך לעשות פדיון ע"י שליח

ולכך במצוה כה"ג לכ"ע לא דמי לפדיון פטר חמור ולהפרשת תרומה לענין שיהא אחר יכול לפדות שלא מדעתו ותו דהרי למ"ד דרשאין לתרום היינו משום דבעל הכרי מרוויח בתורם משלו משא"כ בפדיון דאפשר בפדיון במתנה עמ"ל לדעת הרמב"ם הנ"ל ואפילו לפימ"ש בש"ע דלא יפדה לכתחילה במתנה עמ"ל הרבה פעמים מתרמי דהכהן מחזיר ואיכ"ל דלא מקרי רווח וכמו שאמרו בירושלמי הובא בתוס' כתובות דף ק"ח ע"א ד"ה ועל וכו' דלכך פורע חובו שלא מדעתו לא מקרי הנאה ורווח משום דאמר מפייס הוינא ליה וכו' ומפודה פטר חמור שלא מדעתו בלא"ה אין ראי' כמ"ש התוס' בבכורות דף י"א וכמו שביאר מרן זצ"ל בחת"ס יו"ד סי' רצ"ה דלא כתיב פטר חמורך תפדה אלא פטר חמור לכך אמרינין דאין המצוה דווקא על הבעלים עיי"ש משא"כ בפדיה"ב

מיהו בתוס' ב"ק דף ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר כצנועין משמע דלא ס"ל תי' זה וכ' שם סברא אחרת משום דפטר חמור אסור בהנאה וכאלו אין לו בעלים עיי"ש וא' מב' תירוצים מוכרח לומר דאל"כ קשה בבכורות שם דקא מבעי' לי' אי הפטר חמור לאחר פדיון של הפודה או לבעלים וא"כ ע"כ לאו מטעם זכות כמו בתרומה אלא מטעם שכ' התוס' בב"ק או כמ"ש מרן זצ"ל ותמהני דהמל"מ בפ"ד מתרומות הביא דברי התוס' בב"ק ואפי"ה רצה לומר שמפטר חמור נפשט בעיין דתורם משלו על של חברו ולהתוס' ב"ק אין ענינם דומה ועכ"פ אפילו ס"ל להרמב"ם דתורם משלו על של חברו מועיל בפדיון הבן אינו מועיל אפי' דפודין ע"י שליח כן נראה לפי ענ"ד נכון

ומ"ש עוד בס' יד אליהו ראיה דאין פודין ע"י שליח דכמו דילפינין בב"מ דף צ"ו שאולה בבעלים דאין שלוחו כמותו כמו דלענין הפרה דאין שלוחו כמותו משום דכתיב יתורא אישה יקימנו וה"נ כתיב בעליו יתורא ומינה גם לפדיוה"ב דכתיב בכור בניך יתורא ולפי מ"ש למעלה כבר מבואר דלולא דכתיב בניך הוי אמרינין כמו בפטר חמור יכול לפדות בלא דעתו ואפילו פטר חמור של הפודה משום דלא כתיב חמורך ה"נ הוי אמינא כן דהמצוה על כ"ע נאמר לכך אצטרך חד בניך ולא בנותיך וחד למעט אחרים

ובלא"ה אין לנו לעשות דרשות מעצמינו מה שלא נאמר בש"ס ולענין שאולה בבעלים נראה עיקר כמ"ש התוס' שם דשם בעלים לא שייך על השליח דנהי דשליח כיד אריכתא של המשלח מ"מ בעליו לא מקרי כשם דהשליח לא מקרי אישה דעל היחוס הזה שהוא בגופו לא שייך למיעבד שליחות אבל בעלמא אמרינין שלוחו כמותו בכל מידי דאינו מעשה בגופו דווקא כי אם היכא דמיעט קרא בפירוש לפי קבלת חכז"ל

והנה בשעה"מ פ"ו מהלכות אישות הביא ראי' ג"כ דפודין ע"י שליח מדאפשר להתנות על פדיון במתנה עמ"ל ואנן אמרינין בכתובות דף ע"ד מילתא דא"א בשליחות ליתא בתנאי וכבר כתבתי במקום אחר דלכאורה לפי מ"ש מרן זצ"ל בחת"ס עסי' רצ"ו לעיל] דבשלח האב שליח עם ממון שלו לפדות לכ"ע איתא בשליחות דאז השליח מעשה קוף בעלמא עביד שהודיע רק לכהן שהאב שולח לו זה לפדיון בנו ונשא את הכסף לו והפלוגתא הוא דווקא אם השליח פודה בממון עצמו ולפי"ז איכ"ל דחשיב שפיר נעשה ע"י שליח ואכתי לא איפשט בעיין אי רשאין לשלוח שליח לפדות בממון שלו והראי' שכ' השעה"מ זה יש לדחות כיון דהוי מעשה קוף לא מקרי ע"י שליח

אלא שבאמת לא זכיתי להבין דברי מרן זצ"ל בזה ולא ידענא בכה"ג אי יכול שליח לברך כיון דעושה רק מעשה קוף בעלמא ומסברא הי' נראה דגם בכה"ג כיון דגם פדיון הבן לאו בהפרשת חמש סלעים תליא מלתא דהרי חייב באחריותן ועד דמטא לרשות כהן בתורת פדיון לא נפדה והנתינה הוא המצוה שזכה הכהן בפדיון והבן נפדה וזה עושה השליח מקרי ע"י שליח כמו קידושין ע"י שליח דגם בקידושין סגי אם עסוקין באותו ענין כן הי' נ"ל לולא שכ' מרן זצ"ל בהיפוך ובטלה דעתי נגד דעתו מ"מ נראה דהשליח הגומר המצוה גם כן יכול לברך גם לדעת מרן זצ"ל

ואדרבה אם הדין בכה"ג דא"י לברך ואנן סהדי דשלח אותו לפדות כדינו וע"כ שלא בתורת מעשה קוף שלחו אלא להיות פיו כפיו ומעשיו כמעשיו וכמה פעמים מצינו בש"ס לענין שליחות מגו דזכה לנפשיה זכה לי' לחברי' וה"נ אם רצה להיות כמעשה קוף הי' יכול לפדות אפילו מינה אותו תוך למ"ד זכה נמי לחברי' בתורת שליחות ושוב איכ"ל כסברת מרן וא"ש ג"כ תי' הנ"ל על קושית שעה"מ והנראה לפי ענ"ד כתבתי

תשובה ש"ה שיל"ת יום ט' אלול תרכ"ז לפ"ק חוסט יע"א

כשמוע קול שופר יוחק לחיים טובים בספר תלמידי הרב המאוה"ג המופלג בתורה מוה' וואלף סופר ני' אבדבק"ק סנגרוט יע"א מכתבו קבלתי ואשר ביקש ממני לחוות דעתי הלכה למעשה במה שבא לידו באשה שהפילה בתחילת עיבור בששה שבועות לאחד עיבורה ושוב נתעברה והפילה שוב לאחר שמונה שבועות לעבור' שפיר מלא דם בפעם הראשון והשני מלא מוגלא וכמראה ביצה כן אמרה אשה המשרתת ושוב ילדה בן זכר ונשאל אם חייב בפדיון ובגוף הנידון כבר האריכו בתשובת מהרי"ק סי' קמ"ג וחכ"צ סי' ק"ד ונוב"י מהדו"ב חיו"ד סי' קפ"ח ובתשובת מרן זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' רצ"ט וש"ח ואני לא באתי אלא לסדר הדברים בעזה"י שלפי הנראה הדין מתחלק לד' חלקים

החלק הא' שהוחזקה מעוברת והפילה ולא בדקו הנפל כלל אז נרא' דגם המהרי"ק מודה דפוטר הבא אחריו וראי' מנדה דף כ"ט דקאמר ריב"ל דאם הפילה וולד לתוך הנהר ולא ידעה מה הפילה מביאה קרבן ונאכל וא"כ ע"כ מחזיקינין לי' בחזקת וולד מעלי' ושנתרוקם דאל"כ איך מביאה קרבן ונאכל והאי ריב"ל מוקי לה בהוחזק' עוברה וגוף סברת ריב"ל קשה דנוקמה אחזקה בחזקת שלא נתרוקם ובחזקת שלא נפטרה בבכורה וכמ"ש המהרי"ק שם

מיהו גם לדעת החכ"צ קשה לי אפילו הוי ספק השקול אי נתרקם או לא מ"מ הא אמרינין בבכורות דף כ' ובחולין דף ע"ז דאמרינין סמוך מיעוטא לפלגא מיעוט דנדמה לפלגא דנקיבות וא"כ ה"נ אפילו נימא כהח"צ דהוי ספק השקול ס' נתרקם ס' לא נתרקם