מהר"ם שיק יורה דעה ריב

אצל כל אדם ואין בו שום חוב וכאלו כ"ע משוי שליח אבל היכא דיש קצת חוב נהי דזכות גדול מחוב ומסתמא ניחא לי' שוב הוי רק מצד ניחותא ושליחותא ואין לקטן שליחות כה"ג ולכך אין האפטרופס תורם להניח דיש בו קצת חוב דאולי ניחא לי' להפריש בעצמו כדי להרבות בשיעור תרומה משא"כ גירות הוא זכות גמור ולתי' זה דן הטו"ז והש"ך פליג עלי' הטו"ז סובר דפדיון וה"ה תרומה אי תורם משלו על של חברו נהי דבגדול מהני ומקרי זכות דהזכות גדול מחובתו אבל בקטן לא מהני דמקצת חוב איכא כדי לעשות המצוה בעצמו ובממונו וא"כ צ"ל הא דהוצרך התוס' לומר דבתרומה איכא מקצת חוב משום שמא רוצה להרבות היינו אי משום כיון דלעולם בזכות נהי דזכין לאדם שלא בפניו אבל כבר כ' הה"מ פ"ד מזכי' דאין חבין לאדם בע"כ ואם שמע בו ומחה ואינו רוצה יכול למחות והה"ד כאן כיון דקטן כשלא בפניו מקרי לכשיתגדל ונעשה כאלו הוא בפניו אם רוצה למחות בו יוכל וא"כ המצוה שלו וממונו וה"ה גירות כיון דאי בעי למחות יוכל למחות אם אינו מוחה המצוה דילי'

וכל זה בתרומה משלו על שלו או בגירות אבל בתרומה משל חבירו על שלו וכן בפדיון נהי דמצד שאינו מוחה המצוה דילי' אבל אינו בממונו נהי דזכה לו הממון אבל הרי לא זכה לו אלא אדעתא ליתן בתרומה או בפדיון אבל אם לא יתן בפדיון אינו שלו וא"כ אין המצוה דילי' אדרבה בשעת מצותו וקנינו באין כאחד ואין ממש בסברא הנ"ל דאולי לא יהי' לו ממון אנן אטו בגברא ערטילאי מיירי ותו כיון דמושכחת לה חוב מקרי מקצת חוב וכל זה דעת הטו"ז ולא קשה עליו מידי לפי זה וכן י"ל דגם לתוס' בתי' שני הזה מודים לדין דתי' ראשון לענין פדיון וכן נראה לי הלכה למעשה וכמ"ש הגאון אדמ"ו בחת"ס סי' רצ"ה דהוי רק ספק פדוי ויכתוב לו על טס

אמנם דעת הש"ך בנה"כ דכל כה"ג משום חסרון דאין המצוה נעשה בשלו לא מקרי אפילו קצת חוב דאל"כ גם בתרומה בשלו נימא כן דאע"ג דיכול למחות מ"מ אינו עושה המצוה בקום ועשה ואינו דומה עושה מצוה בקום ועשה לעושה בשב וא"ת ומטעם זה לא קשה מה שהקשה דיוכל ליתשל עלה וא"כ עדיין לא עשה המצוה אלא בשב ואל תעשה ובאמת גוף הסברא דפשיטא לי' דיוכל למתשל עלה לא אדע מנ"ל הא דיוכלו היתומים לאתשולי עלה על מה שתרם האפטרופס שלא כתב שום ראי' בוודאי לפי מ"ש מרן הגאון בחת"ס סי' ש"ך בעושה שליח לתרום שניהם יכולים ליתשל עלה השליח והמשלח א"כ ה"נ דהאפטרופס מיחשב כשלוחם ושניהם יכולין למיתשל היינו דווקא אם לא אכלו כלל מאותה תבואה אבל אם אכלו מקצת ממנה נראה דשוב אינם יכולים ליתשל עלה דהרי כתבו התוס' חדשים ספ"ג דגיטין דאם כבר נאכל אינו יכול להפריש ואם יתשל עלה הא אכל טבל למפרע ועל מקצתה לא יכול למיתשל דהוי לי' כמו נדר שהותר מקצתה הותר כולו לכל הפחות למ"ד דגם במעמיד יש דין הותר כולו בנדרי' דף כ"ה וא"כ דין דמתשל אינו ברור מיהו בלא"ה א"ש זהו סברת הש"ך

והקשה הש"ך עוד דגם בגר קטן תקשה כה"ג איך מגיירין אותו האיכא קצת חוב דלא קעביד המצוה בעצמה והכוונה דלכך טוב הי' לן לגיירי' ע"ת עד שיגדל דנראה דיוכל לגייר ע"ת כיון דהשתא קיימא דאפשר ע"י שליח אפשר בו תנאי דהרי הזכי' הוא מטעם שליחות ויש לדחות אע"ג דאית לי' זכי' כיון דלית לי' שליחו' ל"ד לבני גד ולבני ראובן ולכך נראה דבאמת הש"ך לא חילק בין הסברא הזאת ואינה מוכרח דבאמת איכ"ל לחלק וכהטו"ז וכבר כתבתי שעיקר הדין באמת נראה כהטו"ז ולכל הפחות הוא ספיקא ותליא באשלי רברבא הנ"ל

תשובה ש"א

יתענג על רוב שלום מעתה ועד עולם ידידי הרב המופלג הרבני החרוץ מו"ה אהרן שמואל אסאד ני'

מכתבו קבלתי וכו' ועל דבר השאלה אשר שאל בבכור שחל יום ל"א שלו בשבת והי' זה בכפר שאינם בני תורה ושגגו ופדאו אותו בש"ק אם מועיל עכ"פ בדיעבד הפדיון וכ' שיש שחששו להצריך לפדות שנית הנה הדין הזה פשוט לפי ענ"ד שמועיל הפדיון וא"צ לפדות שנית וכן מצאתי בתשובת שבות יעקב סי' ק"ז והתם אי' המעשה שפדאו במשכון וע"כ כוונתו כמ"ש בפ"ת סי' ש"ה סק"ז. בשם ס' ברכ"י ששמו לו ונתנו לו בתורת פרעון דאל"כ משכון אינו פרעון ולא פדיון וכיון ששמו לו המשכון אית בי' טפי משום מקח וממכר מפדיון במעות וכמ"ש הריב"ש בתשובה סי' קנ"ו וכן ממקומו הוא מוכרע דהרי באו"ח סי' של"ט סעי' ד' מנה דברים האסורים משום שבות ובתוכם ג"כ שאין פודין הבן ומסיים וכלם שעשו בין שוגגין ובין מזידין ובין מוטעין מה שעשו עשו וכן מוכח ממשנה פ"ב מתרומות דהמעשר בשבת יאכל ובביצה דף י"ז ע"ב אמרו בלית לי' פרי אחרינא אפילו במזיד יאכל אע"ג דמעשר נמי אסרו משום מקח וממכר וכמ"ש הרמב"ם בפ' כ"ג משבת דין ט"ו והצל"ח בביצה דף י"ב ע"ב במשנה אין מוליכין חלה ומתנות האריך בביאור דברי הרמב"ם ועכ"פ מוכח דבכל הני מועיל מה שעשו

ומאי דקשה על זה מהא דקי"ל כרבא דכל מלתא דא"ר ל"ת אעל"מ כבר האריכו המפורשים בזה ונהי דטעם שכ' המהרי"ט בסי' ס"ט והובא בשעה"מ בפ"ג מגירושין דין י"ט באריכות דדווקא אם עי"ז שנאמר לא מהני הוקל האיסור אז אמרינין לא מהני אינו מעלה ארוכה לנידון שלנו דהרי כאן אם נימא לא מהני הוקל האיסור ובזה באמת ישבתי קושית הש"ג בפ' משילין על הרי"ף בביצה שם על מתניתן דאלו אסורין משום שבות שהביא הירושלמי דמה שעשו עשו קאמר הרי"ף דמכאן ילפי' מקח הנעשה באיסור מועיל והק' הא הוי מצי להוכיח כן מפ' מרובה דף ע' ע"ב ממכר בשבת דאמר זרוק גניבותך לחצרי דמוכח אעפ"י שחילל שבת דמועיל המקח ולהנ"ל יש לחלק מהתם אין ראי' אלא היכא דהאיסור נשאר בכל אנפין משא"כ בנידון הרי"ף דאם לא מהני הוקל האיסור אין ראי' מהתם ודלמא כתי' מהרי"ט הנ"ל ולכך הביא מירושמי הנ"ל דמוכח דאפילו אם הוקל האיסור אמרינן דמהני והטעם באמת עיין בסמ"ע וש"ך וטו"ז בחו"מ סי' ר"ח ובשעה"מ פ"ג מגירושין דין י"ט הנ"ל שכ' כמה סברות וטעמים מספיקים בזה ועכ"פ זה ברור דבכה"ג מהני (וגם משום מצוה הב"ע אין לומר דלא מהני דרש"י בפסחים דף ל"ד ע"ב ד"ה טבל דאפילו באיסור דרבנן פסול משום מצוה הב"ע דכבר מבואר בירושלמי פ' האורג הלכה ג' גבי קרע בשבת יצא דעבירת שבת לא מקרי מצוה הב"ע דאין גופן עבירה עיי"ש וגם לפי מ"ש תוס' בסוכה דף ל' ד"ה משום מבואר בכאן לא הוי מצוה הב"ע וא"ש

) וכבר כ' גם בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ז הנ"ל לצרף עוד דהרי לדעת ר"ת ב"פ משילין דף ל"ו ע"ב ד"ה והא מצוה וכו' במקום מצוה ל"ג ומעלתו ני' הקשה ג"כ למה לענין פדיון אסר הריב"ש וקי"ל כוותי' דאין פורעין אע"ג דהוי במקום מצוה ולענין אם נשבע לפרוע בז' בניסן ואירע בשבת פסק בש"ע חו"מ סי' ע"ג סעי' ז' והביאו המג"א בסי' ש"ו ס"ק י"ו דיתן בשבת משכון וישימו משום דחפצי שמים הוא וא"כ גם בפדיון נימא דחפצי שמים הוא ולכאורה הו"א לישב דהרי הר"ן בכתובות דף ז' גבי אתפסו' מטלטלין רצה לומר ולהוכיח מר"פ הזורק דת זול ותפתח דבמקום מצוה קונין אמנם הרמב"ן והרשב"א מובאים שם בשמ"ק כ' לחלק דדווקא גבי מצוה דחוקה מותר לקנות וכוונתם מצוה דחוקה נראה דהיינו מצוה עוברת והיינו החילוק בין שבועה אם לא יפרע היום יעבור על שבועתו בל יחל בכה"ג מקרי חפצי שמים ומותר לקנות משא"כ בפדיון הבן דאינה מצוה עוברת מוטב לקיים שניהם

ובזה הי' מיושב גם קושית המג"א בסי' ש"ו סקי"ו הנ"ל דלהב"י אמאי מותר לשום ולהזכיר סכום מקח הא גבי תינוק ללמדו לא התיר סכום מקח ולהנ"ל הכא שאני דמצוה עוברת מיהו הרא"ש לשיטתו ר"פ הזורק נראה מדבריו דאפילו במקום מצוה עוברת אסור לקנות והתם שאני הואיל והוא שכ"מ חיישינין שמא תטרף דעתו וכן נראה דעת הר"ן שם וסותר לדבריו ר"פ בתולה נישאת הנ"ל וא"כ עמדה קושית המג"א הנ"ל ונראה לפי ענ"ד לישב בענין אחר דלדעת הרא"ש וסייעתו דלצורך מצוה דווקא הפיקוח וההעסקות והקירוב לענינים האסורים משום מקח וממכר הוא דהותר במקום מצוה וכמ"ש המג"א בסי' ש"ו סקי"ב והטעם דממצוא חפציך ילפינין דאפי' להמציא חפציו אסור לילך לשדה לעיין מה צריכה או להחשיך על התחום וכיוצא ושם כתיב חפציך ודייקינין מיני' חפצי שמים מותרים והיינו להמציא ולפקח

אבל קנין ומקח אסור אפי' לצורך מצוה ואפי"ה סובר דרשאי ליתן לו משכון בתורת פרעון דהרשב"א בחידושיו בגיטין דף ע"ה כ' דאפי' אם מתנה בע"כ לא שמה מתנה אבל פרעון בע"כ שמי' פרעון אבל קנין בע"כ לא שמי' קנין וא"כ אם שם לו חפץ בפרעונו והמלוה אינו רוצה בו אפי"ה יצא ידי פרעונו והמלוה לא קנה וממילא לית בי' משום קנין ומקח וממכר והוי רק כהזדמנות ופיקוח שיוכל וכל המלוה ע"י משכון זה לפרוע ולקנות אותו לאחר השבת וכיון דהוה רק כהזדמנות ופיקוח בעלמא לכך שרי במקום מצוה דוודאי אנן לאו ברשיעי עסקינין דרוצה לזכות במשכון הזה משא"כ בפדיון הבן דצריך להכניס לכהן דמי פדיונו כמ"ש הריב"ש שם והוי קנין בשבת ואסור אפי' במקום מצוה

ובזה א"ש לישב גם קושית מג"א דלכך רשאי כאן להזכיר אפילו סכום מעות דדווקא לעיל אם מזכיר סכום הרי גומר השכירות והוי כקנין משא"כ כאן דאין המלוה קונה והסכום המעות הוא רק לצורך הלוה לקיים שבועתו ואין קנין נגמר עי"ז ולכך שרי עכ"פ לענין פדיון הבן נכונים דברי הריב"ש וכמו שביארתי שאסור מ"מ איכא דעות דשרי מלבד הר"ת שהרי הר"ן וסייעתו גבי אתפסו' מטלטלין סובר דקונים לצורך מצוה ושפיר כ' השבות יעקב הנ"ל דבדיעבד מי שפדה בשבת פדוי אלא שכ' דיש לאיים על העושין שיתענו שני וחמישי ושני