מהר"ם שיק יורה דעה ריא

דתמה וע"ז הקשו לו ו' דהקשו כל הלוים או כפי' התוס' עכ"פ לפי תי' הרא"ש מבואר דק"ל לר"פ הפטור משום דלוי פסול מקרי

אמנם הרמב"ן בהלכות בכורות נראה דס"ל כפי' מהרי"ט הנ"ל דהרי ס"ל דסוגי' וקושית הש"ס דבכורות דף ד' קאי בין לר"פ ובין לרבא ומ"כ דגם תי' הש"ס בפטר רחם תלוי או הקשו כל הלוים קאי גם לר"פ ולוי פסול מעולם לא שמענו דהקשו כלוי וע"כ דהאם פוטר וא"כ לרמב"ן מבואר דווק' בנה פטור אמנם בן בנה מחוייב אך להרא"ש לכאו' משמע כדברי הרב הנ"ל אמנם לפי מאי שבררתי דהרא"ש ע"כ סובר דלר"פ לא הי' קושיא כלל וע"כ היינו משום דלר"פ אין צריך לומר דהלוי' פוטרת אלא שאין כאן שום צד שחייב בבכורה שחלק הגוי פטור וחלק האם הלוי' נמי פטור לכך פטורין לגמרי וזה שייך בבנה אבל לאחר שנולד ונתגדל בישראל א"כ אפילו חלק הגוי לא גרע מנתגייר ונעשה ישראל כמו שאמרו ביבמות דף מ"ה ע"ב מי לא טבל לקריו וכו'

וכאן עדיפא מיני' שאפילו טבילה לא צריך שכן הדין שנעשה ישראל וא"כ כשנולד לו בן ע"כ צריכין אנו לומר דצד לוי' שבו פוטר צד החיוב שבו מחלק הגוי שנתגייר וע"ז שוב אמרינן פשוט דלוי פסול אינו יכול לפטור חלק המחוייב שבו ולכך נראה לפי ענ"ד נכון דגם להרא"ש בן בנה של לוי אפילו נולד לו בן מבת בת לוי' שנתעברה מגוי כיון דכבר נתגדלה בישראל ונתגיירה ונתחייב חלק הבא מגוי אצל הצד לוי' יוכל לפטור כדלעיל

ובלא"ה לכאורה יש תימה איך אפשר לומר דלוי' שנתעברה מגוי הבן לוי מ"ש מהא דאמרינן בת"כ בפ' אמור והובא ברש"י שם ויצא במתניתא תנא מבית דינו של משה יצא מחויב שרצה ליטע אהלו בתוך מחנה דן א"ל באתות לבית אבותם כתיב וא"כ כיון שאינו מקרא מבני דן איך יקרא בן לוי והכתוב צוח והוא בן איש מצרי ודוחק לחלק בין ליטע אהלו אצל דגל שבט או ליחסו אחר שבט וגם אין לומר דהתם שאני שהרי אמרו בת"כ וברש"י שם מלמד שנתגייר ולדעת מקצת מפורשים הי' צריך גירות אע"ג דלדידן גוי הבא על בת ישראל הוולד כשר וא"צ גירות מ"מ קודם מ"ת שאני לדעת מקצת מפורשים עיין ברמב"ן בחומש שם ובס' גור ארי' וא"כ לכך לא נקרא על שם מטה דגר שנתגייר כקטן שנולד

אמנם מלשון ת"כ מבואר דלאו מטעם זה אלא משום דאזלינן בתר בית אבותם ועיין ברמב"ן בחומש שם שנראה מבואר כן מדבריו ותו דהרי מוכח ומבואר בב"ב דמשפחת אם אינו קרוי משפחה וכאלו אינו קרוב אצלם ואפילו לית לי' יחוס מצד האב כגון בנתעברה מגוי מוכח דס"ל לש"ס שם דאינו נקרא על שם משפחת האם דגזה"כ הוא למשפחותם לבית אבותם משפחת האב קרוי משפחה אבל משפחת האם אינה קרוי' משפחה דאל"כ מאי פריך בב"ב דף ק"י ע"ב למה לי אחוה אחוה תיפוק לי' ממשפחתו דמשפחת אם אינו קרוי משפחה וקשה הא אצטריך היכא דלית לי' יחוסא דאב כגון דנולדה מגוי דהו"א דיורשין זה את זה קמ"ל וע"כ דגם בכה"ג משפחת האם אינו קרוי משפחה והא דהבן נגרר אחר אמו היינו מה שתלוי' בה אבל מה שתלי' ליחוסא ומשפחה אינה מתיחס אחריה וכמ"ש הרמב"ן בחומש שם

וא"כ לפי הרא"ש הנ"ל יש כאן קושיא על ר"פ דס"ל דהיכא דאין יחוס האב מתיחס אחר משפחת האם וע"כ צ"ל תו דהסוגיא שם לא קאי לר"פ וא"כ לא קי"ל כר"פ אלא כסתם הש"ס או יותר נכון כמו שכתבתי שגם הרא"ש אליבא דר"פ מודה דאינו נקרא לוי אלא שיש בו צד לוי ואין בו שום צד המחייבו למצות פדיון ולכך בבן בנה של לוי' שנתעברה מגוי אפילו לקח ג"כ בת בת לוי' שנתעברה מגוי אפי"ה חייבין כדלעיל כן נראה לפי ענ"ד נכון וברור

תשובה ש' להבחור המופלג בתורה החרוץ כה' אהרן שמואל נ"י

מכתבו קבלתי וע"ד הקושיא שכ' על דברי הטו"ז ביו"ד סי' ש"ה ס"ק י"ח שפסק לאסור לפדות הבן ע"י ב"ד שיזכו ממון הנה"כ השיג עליו ומעלתו גיבב סברות לכאן ולכאן חדא על הנ"כ הפליג על הטו"ז דכ' דזה עצמו שאין הקטן עושה המצוה מקרי חוב קצת והקשה הנה"כ א"כ גם גר נמי ולמה קי"ל כר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דזכות הוא לו והקשה מעלתו נ"י דגירות שאני שאם יתגייר עתה ויהי' טעים טעמא דאיסורא שוב לא יתגייר ועוד דאין מצוה וחיוב עליו לגייר משא"כ פדיון הבן וגם דלמא ימית מקודם ואולי לא יזדקקו לי' תלתא וסברו' הראשונו' כבר הקשה על הנ"כ בתשובת אדמ"ו הגאון חת"ס בסי' רצ"ה בד"ה איברא וכו' שוב הקשה על הטו"ז דחשיב תרומה לקטן אפילו מכרי של גדול חוב איך בגדול לא חשבינן לי' חוב ובקטן נחשבי' חוב ובזה לא ראה דברי הטו"ז שכ' בעצמו הסברא ועוד הקשה אפילו אי תרומה חוב מ"מ פדיון אולי ימית או אולי לא יהי' לו מעות והוי ס"ס ואיך לומד הטו"ז פדיוה"ב מתרומה ושוב כ' להקשות איך אפשר לומר דתרומה חוב הוא הא אפשר לאשולי ואם ירצה לכשיגדיל יתשל עלה ויפריש בעצמו ואיך למד הצדה לדרך פדיון מתרומה להתיר כל אלה הסברות לקוטות ליקוטי בתר ליקוטי

והנה שורש דברי הטו"ז הוא דבאמת יש בזה ג' שיטות דעת הר"ן ריש פ"ב דקידושין שם הסכים לדעת האומרים דאין זכי' לקטן כשם שאין שליחות לקטן כי אם מדרבנן יש זכי' וזה סברת תי' ראשון בתוס' כתובות דף י"א ולפי"ז גר קטן מטבילין רק מדרבנן עיי"ש בר"ן שהאריך ולפי"ז גם בתרומ' הא דמפרישין מה שהוא להאכיל הוא רק תקנה דרבנן לטובת היתומים והפקר ב"ד הפקר כמ"ש הרמב"ן ורשב"א בגיטין דף נ"ב ולפי"ז גם בפדיוה"ב אי אפשר ע"י ב"ד כיון דהחיוב על הקטן לפדות עצמו ואיך יוכל לפדות אותו אחר כי אם מתורת שליחות או זכי' וכיון שאין זכי' לקטן מן התורה א"כ אין פדיון לקטן מה"ת ואע"ג דיש לומר ב"ד שאני וכמו שהקשה בנה"כ כבר כ' הר"ן רפ"ב דקידושין דזה י"ל גבי חלוקת הארץ דווקא דהוי רק גילוי מלתא לברר הדבר ולשפוט ע"ז אופן החלוקה לכך יש לב"ד כח כי החלוקה משפט כתיב בי' ולו משפט הבכורה וכמו שאמרו לכך יש לב"ד כח אבל מנ"ל שיהי' לב"ד כח לזכות לאיש ולקטן למשוי נפשייהו שלוחים ובזה מיושב מה שהקשה הנה"כ על תוס' כתובות גבי גר קטן הא ב"ד שאני ולהר"ן הנ"ל לא קשה ועכ"פ להר"ן וסייעתו אין לפדות בכור יתום עפ"י ב"ד

אמנם דעת הריטב"א וסייעתו דסוברים דיש זכי' לקטן מה"ת ולדידהו גר קטן מטבילין מה"ת וגם רשאין להפריש תרומתן מן התורה דזכות הוא להקטן כיון דמממון דידי' מפרישין תרומה טוב לתקן מיד שלא יוציא דבר שאינו מתוקן ומקרי מצוה דילי' והא דאין תורמין להניח הוא רק מדרבנן וכמ"ש הרשב"א בחי' בגיטין בחד תי' ועיין בריטב"א ריש פ"ב דקידושין כו' ולדבריהם הי' אפשר לומר דה"ה דפודין לבכור יתום ומזכין לו ממון כדי לפדות לפי דעת הרמב"ם דפסק בפ"ד דתרומות דאיבעי' דנדרים דף ל"ו דתורם משלו על של חברו תרומתו תרומה נפשט דזכות הוא לו ולשיטתו זו הא זוכין לקטן מה"ת וא"כ מהני הפדיון

ולכאורה קשה גם לפי דיעה זו הא דיש זכי' לקטן היינו משום דאתא לכלל שליחות כדאיתא בב"מ דף ע"ח וכ"ז אם יתגדל אבל אנן הא קי"ל לזמן מרובה חוששין שמא ימות וא"כ אם ימות לא יבוא לכלל שליחות וגלוי' מילתא למפרע אי יש ברירה דלא הוי חתי לכלל שליחות ולא עדיף מגוי ואין לו זכי' ואיך סמכינין עליו לענין תרומה להפריש להניח אולי ימות וכן לענין גר קטן משמע מתוס' דמהני לפי גירסא זו מה"ת ובאמת אני כבר כתבתי במקום אחר דנראה הא דחיישינין שמא ימות היינו רק מדרבנן ולכל הפחות לדעת הרמב"ם דסובר בעלמא סדא"ו מה"ת להקל א"כ מה"ת לא חיישינין שמא ימות ומקרי אתי לכלל שליחות וא"כ הא דקי"ל כמ"ש המג"א בסי' תקס"ח ס"ק י"ג דלזמן מרובה חוששין שמא ימות היינו מדרבנן

ובמקו"א כתבתי דאפילו אי ספק דאורייתא מה"ת להחמיר נראה דכאן התירה התורה להמתין עד רגל ראשון ולא חיישינין למיתה ובאת שמה והבאת שמה כתיב ובנוב"י ח"ר סי' נ"ה וסי' נ"ו ביו"ד לא ס"ל כן ועכ"פ להרמב"ם דסובר ספק מה"ת להקל חשש מיתה מדרבנן וא"כ א"ש דמה"ת אין חוששין למיתה ומדרבנן דחיישינין למיתה י"ל בדרבנן אין ברירה ולכך ממנ"פ סומכין עליו וא"ש ואפשר דאפילו אי חיישינין למיתה מ"מ שם קטן אתא לכלל שליחות ואפילו אי קטן הלזה לא יבוא לכלל שליחות מ"מ החסרון שגרם לו הוא מטעם קטנותו וזה אפשר שיבוא לכלל שליחות לדעת הנוב"י דסובר חשש מיתה הוא מה"ת והתוס' סוברים בכמה דוכתי דלא כהרמב"ם לענין ספק דאורייתא וא"כ ע"כ צ"ל כן

והנה הנה"כ כ' שנראה שהטור והרמב"ם סוברים כשיטה זו דיש לו זכי' מה"ת ולכך אינו מביא בהלכות תרומות דאסור להפריש להניח ולפי הנ"ל הי' אפשר לישב בענין אחר די"ל דהרמב"ם לשיטתו דסובר ספק מה"ת להקל ולכך יש לקטן זכי' מה"ת ומותר אפילו להניח וברייתא מוקי לה כמ"ד דספיקא מה"ת להחמיר דפלוגתא דתנאי הוא וכמ"ש המהרי"ט והפר"ח בסי' ק"י דלר"מ דמחייב א"ת אפילו לא איקבע איסורא סובר מה"ת להחמיר

אבל היותר נראה לי לומר דהטור והרמב"ם סוברים כדעת הר"ן ותוס' הכ"נ דמה"ת אין זכי' רק מדרבנן יש זכי' וסובר דלכך דווקא לאכול ומשום הפקר ב"ד משא"כ להניח וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו בחד תי' אלא דסובר דברייתא לפי"ז ע"כ סוברת דתרומה בזה"ז דאורייתא אבל לדינא דפסקינן דתרומה בזה"ז דרבנן אתי' זכי' דרבנן ומפיק מצוה דרבנן ורשאין להפריש אפילו להניח זה נראה דעת הטור ואף הרמב"ם איכ"נ דסובר כן והא דפסק בהלכות נחלות דאין מפרישין כדי להניח היינו משו' זלזול או אי משכח' לה דאוריית' כן נראה גם ענ"ד

אמנם דעת התוס' בתי' השני הוא דעה ממוצעת דלעולם דקי"ל דיש נקטן זכי' מה"ת אלא דזה דווקא היכא דהוא זכות גמור