מהר"ם שיק יורה דעה רי

ועבודה הדבר מבואר כמ"ש המעדני מלך והרא"ש נמשך בזה אחר לשון הרמב"ן בהלכות בכורות שכ' דלשון ברי' לאו היינו ספק אלא ברי' בפ"ע ועיין לקמן בזה ולכך לדידי' מותר בגיזה אבל לדידן דמספק' לן פשוט בכל דיני בכורו' דספיקא אסור בגיזה ועבודה מספק

והנה דין אנדרוגינוס היאך דנין אותו יש בזה ד' שיטות א' דעת הרמב"ם סוף הלכות ציצית ומילה ובפ"ב דחגיגה ובכמה דוכתי מבואר דסובר אנדרוגינוס ספק זכר או נקיבה דס"ל דקי"ל כר"י ביבמות דברי' הוא ולא הכריעו בה חכמים ומפרש ברי' כמ"ש התוס' שם דהיינו דהוא ספק ונקט ברי' דהיינו דכלם שווים דלא נימא דיש שהוא זכר ונקיבות בו מקרה ותוספת ויש בהיפוך שהזכרות בו תוספת קמ"ל דכולם שווין

ועכ"פ ספק ואפי"ה פסק הרמב"ם כר"א דחייבין על זכרות שלו סקילה כמ"ש וביאר הנמוק"י ביבמות דף פ"ב ע"ב דהתורה גילה לן זה וגזה"כ הוא דילפינין מקרא ואת זכר לא תשכב משכבי אשה דלמדה לן התורה אפי' אם אשה היא מ"מ זכרות שלו דינו כזכר וחייבין עליו ונראה דלר"א ביבמות דף פ"ב דאמר את זכר כתיב דמשמע דווקא זכרות משמע אפי' הוא זכר אפי"ה נקבות שלו הוא לכל דיני התורה כמו נקיבה וכן מוכיח שם בירושלמי ואע"ג דרמב"ם סובר דספק הוא מ"מ סובר דאנדרוגינוס נושא כדפסק בפ"א מאיסורי ביאה

ונראה ראי' גדולה להרמב"ם מהא דמסיק ר"י ביבמות דף פ"ב ע"ב מדנקט נושא משמע לכתחילה וסוף בכורים דתני שם דיני אנדרוגינוס ותנן שם דאנדרוגינוס מטמא בלובן האיש מספק וכולה כר"י הוא וכמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ג ע"א ד"ה ברי' וכו' דאנדרוגינוס ספק ואפי"ה תנן דנושא וע"כ דאפי' אי אנדרוגינוס ספק אמרי' דנושא לכתחילה וע"כ היינו מטעם כמ"ש הה"מ בפ"א מאיסורי ביאה הואיל וקיי"ל דחייבין על זכרות וא"כ זכרות שלו כזכר ולכך נושא והש"ס ביבמות דף פ"ב ע"ב דפריך לר"ל דס"ל ספק למה נושא היינו לת"ק דר"א דלא ס"ל דחייבין על זכרותו אבל לדידן מוכח כהרמב"ם ועיין בנוב"י מהדו"ת חאהע"ז סי' א'

ועפ"י האמור יש לישב ג"כ דברי הרמב"ם בפ"ב דבכורות דין ה' דפוסק דאנדרוגינוס אינו קדוש בבכורה א"כ מוכח דסובר דהוא ברי' בפ"ע ולא ספק וקשיא לכל המקומות דפסק דאנדרוגינוס ספק אמנם להנ"ל כיון דקי"ל כר"א וכבר אמרתי לר"א מוכח דצד זכרות עפ"י דין תורה דינו כזכר אפי' אם הוא באמת נקיבה וצד נקבות דינו כנקיבה אפי' אם הוא זכר ולפי"ז בבכור דקי"ל בבכורות דף ג' דבעינין כל בכור דאפי' אם יש לגוי שותפות באוזן לא מקרי כל בכור וה"נ כיון דהנקבות שלו דינו כנקיבה לא מקרי כל בכור הזכרי' דליכא כולו בכור ולכך ממעטינין אנדרוגינוס ודווקא אנדרוגינוס אבל טומטום דלא שייך טעם זה שפיר פסק הרמב"ם דהוי ספק וליכא למעטו מהזכרים דאולי זכר הוא

וכל זה בבכור אבל בשאר מקומות דממעטינין אנדרוגינוס מקרא דהזכר או אם זכר אע"ג דספיקא הוא אולי זכר הוא ואפי"ה מיעטי' קרא דבעינין זכר וודאי מכח יתורא וא"כ גם טומטם ממועט ולא אמרינין סמי טומטום

אך כל זה לדידן אבל ר"ח דסובר בבכורות דף ג' לענין שותפות גוי אם הוא רק שותף באזנו עדיין מקרי כל בכור ובעינין דווקא שיהא לו חלק בדבר שעושה אותו נבלה וא"כ ליכא למימר דממעטינין אנדרוגינוס משום דאית בי' צד נקבות וליכא כל בכור וע"כ הא דממעטינין אנדרוגינוס הוא משום דברי' בפ"ע הוא ואינו ספק דאי ס"ל ספק נמי ממעטינין א"כ גם טומטום ממעטינין ולמה אומר טומטום לא וע"כ דס"ל דלא ממעטינין ספיקא ואנדרוגינוס משום ברי' וא"כ בכל מקומות דממעטינין אנדרוגינוס טומטום לא אימעוט ושפיר אצטריך למימר סמי טומטום משא"כ להרמב"ם לדינא א"ש דדווקא בבכור יש לחלק בין אנדרוגינוס לטומטום משא"כ בשאר מקומות ומיושבים היטב כל קושיות הלח"מ בפ"ד מאישות דין י"ד וגם זה לא קשה אצטריך קרא למעוטי ספיקא כיון דקיי"ל כר"א דאית בי' צד זכרות א"כ אפי' אי כלפי שמיא גלי' דנקיבה הוא אצטרך למעט משום צד זכרות והא דפריך אצטריך למעוטי ספיקא היינו אי לא אמרי' כר"א

הדיעה הב' היא דעת הראב"ד נראה בפ"ב מהלכות שופר דין ב' דס"ל דאנדרוגינוס דינו כח"ז וחצי נקיבה ונראה דס"ל טעמא דר"א דמחייב על הזכרות שלו היינו משום דס"ל דהוא באמת חציו זכר וכן מפרש לירושלמי וכן פסק בפ"ז מתרומות דין י"ז. ולפי"ז לכאורה קשה למה לא השיג על הרמב"ם בכל המקומות שפסק הרמב"ם דהוא ספק ולהראב"ד ראוי שיברכו על ציצית ומילתם יהי' וודאי וגם יטמאו בלובן ואודם מצד וודאי ובשום מקום לא ס"ל להראב"ד כן

וצריך לומר דמכל מקום הם ספק לענין דיני תורה איך פסקה התורה ברי' זאת דח"ז וח"נ אי דינם לכל דבר כזכר והצד נקיבה בטל לצד זכרות או בהיפוך או דינם כזכר ונקיבה וגם זה בכלל ספק וכמ"ש הפרמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח וא"כ גם להראב"ד פטור מפדיון ובכור בהמה אנדרוגינוס מותר בגיזה כיון דאינו כולו זכר ואין נפ"מ אלא במקום שגילה הראב"ד דעתו לענין תקיעת שופר ולפסול ע"י ביאתו

הדיעה השלישית דעת הרמב"ן אליבא דהרי"ף קיי"ל דאנדרוגינוס ברי' בפ"ע ואינו בוודאי לא זכר ולא נקיבה אלא מין בפ"ע הוא וכבר האריך הרמב"ן סוף יבמות לברר דיעה זו ואפי"ה נראה דלענין חיובי תורה מ"ע ול"ת דינם כספק דמספקא לן אי חייבה התורה ברי' כזו כמו איש או דנו אותו כאשה וכעין שכ' הרמב"ן לענין כוי ומ"מ נראה דרמב"ם לא ס"ל כדיעה זו מדכתב ופסק בפ"א ממטמאי משכב ומושב דאנדרוגינוס שראה לובן ואודם מטמאי' ושורפין עליו תרומה ממנ"פ ולהרמב"ן האיכא ספק דלמא אין דינו לא כאיש ולא כאשה אלא כברי' בפ"ע ואפשר דמ"מ יש לטמאות משום ס"ס ספק איש ואת"ל אינו איש דלמא דינו כאשה מ"מ הרמב"ן עצמו שם לא כתב כן ודעת הרמב"ם מבואר שם דדינו כטומטום וע"כ היינו דלא ס"ל כהרמב"ן

ודיעה הרביעי הוא דעת רש"י והר"י ודעת הרא"ש נוטה להם דאנדרוגינוס דינו לכל מילי כזכר ועיין בב"ח יו"ד סי' רס"ה סעי' ז' שביאר והאריך בזה וכ' דאע"ג דדעת הרא"ש נוטה להר"י מ"מ לענין בכור נאכל במומו לבעליו דבעלים יוכלו לומר קי"ל דנקיבה או ברי' בפ"ע הוא ולכך פטור מה"ת וממילא לא כתבה התורה מצות נתינה לכהן עליו וה"ה בפדיון הבן ועכ"פ לרוב הפוסקים פטורין מפדיון ואין כאן מקום לפדיון וכמ"ש כנלענ"ד נכון בדעת הרמב"ם

תשובה רצ"ט

לברר דין בן ישראלית שנתעברה מגוי ואמו לוי' ולקח אשה בת לוי' שנתעברה מגוי מאי דינם לענין פדיון הבן

הנה מבואר בש"ע יו"ד סי' ש"ה סעי' י"ח דלוי' שנתעברה מגוי בנה פטור מפדיון אלא דשם מבואר רק דבנה פטור אבל בן בנה אי גם הוא פטור אינו מבואר ובעלי שצה"נ מכתב צ"ח וצ"ט הביא שם בשם הרב הר"ש באנדי נ"י דמסיק להלכה דגם בן הבן פטור דלוי פסול מקרי כדס"ל לר"פ בבכורות דף מ"ז ע"א וגם לוי פסול פוטר ולפי"ז אפי' לקח בת ישראל נמי פוטר ולאו דווקא בלקח בת בת לוי' שנתעברה מגוי אלא גם בכה"ג לפי דבריו פוטר דהרי מסיק דלוי' פסול מקרי וגם לוי פסול פוטר דהקשו כל הלוים זה לזה עיי"ש ומאי דפשיטא לי' להרב נ"י ראיתי במהרי"ט אלגזי ברמב"ן בהלכות שם דפשיטא לי' לאידך גיסא דס"ל דגם לר"פ אין הטעם דלוי פסול פוטר אלא משום דפטר רחם דלוי פטר בבן שאין לו חייס מצד החב ונגרר אחרי' ודווקא בנתעברה מישראל דהבן נגרר אחר אביו ס"ל לר"פ דאין פטר רחם דלוי פוטר משא"כ בגוי דאין לו חייס גם הוא מודה דפטר רחם דלוי פוטר וכן נראה מבואר מחידושי הרמב"ן יבמות מ"ה גבי גוי שבא על ב"י הוולד כשר וכן משמע לכאורה לשון הש"ס בבכורות דף מ"ז ע"א דקאמר לוי בקדושתי' קיימא וכו' א"כ נראה דגם בנתעברה מגוי מצדה פטור

אמנם רש"י שם בד"ה בקדושתה וכו' משמע בהיפוך שפירש ואי שדינין בנה בתרה לוי פסול מקרי משמע דלכך בעי' שתעמוד בקדושתה ועי"ז מקרי בנה לוי פסול ופטור וכן מוכח מלשון הרא"ש בפסקיו שם וכ' ראי' דמאי דפסקינין בהזרוע והלחיים דהלכה כרחב"א היינו ע"כ אליבא דרבא ולא אליבי' דר"פ דלר"פ מאי ענין פסק זה להתם וע"כ כרבא ומשום לוי פוטרת ולכך פסקינין התם כמו דמסיק שם כהן ואפי' כהנת ה"נ לוי ואפי' לוי' ואי נימא כפי' המהרי"ט דגם לר"פ הטעם משום דאמו לוי' פוטרת א"כ שפיר קאי הסוגיא גם לר"פ וע"כ דהרא"ש סובר דלר"פ אין הפטור משום אמו אלא דהבן לוי פסול מקרי ופטור

איברא דטעם בעי איך באמת לוי פסול יפטור דהרי בהנך דפטרו בכור ישראל מבואר פקוד בני לוי לבית אבותם א"כ דווקא מצד האב פוטרה ועמדה קושית הש"ס בבכורות ד' ומאי שכ' הרב הנ"ל בש"צ שם דאמרינין כתי' הש"ס דהקשו כל הלוים ואפי' לוי פסול הוא בכלל זה אינו מובן דנאמר דקרא והי' לי הלוים גם לוי פסול בכלל ונאמר שהקשו כולם זה לזה דהרי בכלל לוים גם כהנים כדמסיק שם וכהן פסול אינו בכלל א"כ גם לוי פסול אינו בכלל ותו דמבואר מדברי הרא"ש דלר"פ לא שייך כלל קושית הש"ס בבכורות ד' ואמאי

, ונראה דס"ל דווקא אם יש צד או מצד אביו או מצד האם שאינו כהן או לוי וצד של כהנת לוי תפקע ותפטור את החלק האחר ע"ז צריכין נלמוד מק"ו מלוי' מדבר אבל אם אין בוולד שום צד: אחר המחוייב כגון בנתעברה מגוי שצד חלק מהאב גוי פטור לגמרי וצד אם הוא מלוי' וצד לוים לא נתחייבו בחיוב פדיון הבן א"כ לא קשה לר"פ אליבא דראב"א דלוי' פסול לא יפטור באמת אינו פוטר לאחר אבל הוא פטור ממנ"פ דמאיזה צד יתחייב וע"כ קו' המקשן: הי' לרבא אליבי' דראב"א דאפי' בישראל היא פוטרת משום פטר