מהר"ם שיק יורה דעה רז

תשובה רצ"ב

הנה התה"ד הובא בש"ך יו"ד סי' רצ"ג כ' דאם נזרע קודם ג' ימים אמרינן דלפרש קודם לעומר והנקודת הכסף השיג עליו ולפי ענ"ד ראי' ברורה מדברי הרא"ש בפי' המשנה פ"ב דכלאים מל דאיתא ימתין לה עד שיתליע ואיתא בירושלמי עד כמה מתלעת עד שתהא בארץ ג' ימים במקום הטיט ולא במקום הגריד ופירש ברא"ש שם דפירושו דבארץ לח מתפשטין הימנו שרשים דקים אדומים כתולעת ולכך כשמהפכין מתים השרשים וכן נראה הדבר מוכרח שם לפרש במשנה דאל"כ למה מהני היפוך ושם פסק הרמב"ם והש"ע כהאי ירושלמי וע"כ דיש חילוק בין זריעה לנטיעה ובפרט בשעורים שכ' רש"י בע"ז דף ח' ע"ב ד"ה אסינתי וכו' שממהרין לצאת מכל אמאה ומזה נראה שאין כל הזרעים וכל התבואות שווין ואין כל המקומות שווין ולכה"פ מידי ספיקא לא נפקא כן נראה לפי ענ"ד

תשובה רצ"ג . בעזה"י חוסט יום ב' חי אלול תרכ"ד לפ"ק

כשמוע קול שופר יוחק לחיים טובים בספר ידידי הרב המופלא ומופלג בתורה וביראה חרוץ ושנון המאוה"ג כש"ת מוה' זוסמאן אליעזר סופר ני' אבדק"ק האלאש יע"א

מכתבו קבלתי ואשר ביקש ממני לחוות דעתי בדין ישראלים החוכרים שדות מגוים ושוכרין להם גוים לחרוש בקבלנות והגוים חורשין בשור וחמור והשכירות הוא בקבלנות וגם נקרא על שם הגוים וגם שם הדרך והמנהג לשכור החורשים בקבלנות ונודע שכן הוא ואין בו משום מראית עין ולכך דעתו נוטה להתיר אלא שיש לחוש שלא לילך אחר העגלה אולי ירים קולו ויגרום הליכה עכ"ל בקצרה וביקש ממני לומר דעתי בזה

הנה בעיקר הדברים גם דעתי מסכמת כן דנהי דקי"ל ביו"ד סי' רצ"ח ובאה"ע סי' ה' ובשאר דוכתא דאמירה לגוי שבות גם בשאר איסורין כמו בשבת מ"מ דיו לבא מן הדין להיות כנידון ובשבת קי"ל כל שאין הישראל מצוה לו לעשות בשבת והוא מושכר בקבלנות אפילו ישראל נהנה ג"כ שרי אלא דגבי מחובר ומילתא דפרהסיא קי"ל דאסור במרחץ ומותר בשדה לדעת הרמב"ם והש"ע דווקא באריסות מ"מ היכא דמפרסמא מילתא ונודע ששכרם בקבלנות שרי כמבואר כל זה בש"ע או"ח סי' רמ"ג ורמ"ד וא"כ ה"נ בכה"ג שרי

אלא דלכאורה יש לשדות בי' כרגא דהרי הפתחי תשובה באהע"ז סי' ה' ס"ק י"ב הביא בשם הברכ"י ביו"ד סי' רצ"ז סק"ו דאפילו הגוי עושה בעצמו אם הישראל עומד שם ורואה הוי כאומר לו ובאמירה לגוי אפילו לצורך הגוי אסור כל שהוא במידי דישראל או שהישראל נהנה כמבואר בש"ך ביו"ד סי' רצ"ח ונהי דהחו"י בסי' ק"נ כ' דהכא כיון דאין הישראל נהנה מן הדבר עצמו דהיינו מהשור והחמור מותר כבר כ' בפ"ת ביו"ד בסי' רצ"ח דצ"ע

ולפי ענ"ד נראה דמוכח מדברי המג"א סי' ש"ז ס"ק כ"ט דאפילו אין הנאה מן אותו דבר דמצוה ואומר לו כל שנהנה ממנו אסור לומר לו לעשות דבר איסור וא"כ אי נימא כהברכ"י הנ"ל דעומד ורואה הוי כמצוה ואומר לו וא"כ יהא אסור מ"מ נראה דשרי דע"כ לא אמר הברכ"י אלא בדבר שאין שייך לומר דהגוי אדעתי' דנפשי' קעביד אבל בקבלנות לא אמר דהרי קי"ל בסי' רל"ב במג"א סק"ט דבקצץ לו שכר שרי ברואה ואפילו אי נימא דרואה ועומד גרע מ"מ הרי בסוף סי' רמ"ד התיר הטו"ז אפילו ביושב שם אם הוא מחשש גניבה וה"ה הכא דצריך לישב שם משום חשש רמאות או כיוצא השייך בדבר זה ואפילו לדעת המג"א ולשון הרמ"א דאוסר אינו אוסר אלא משום מ"ע וא"כ בנידון הנ"ל שכ' שנודע ואין בו משום מ"ע משמע דשרי כיון דלא אסרו משום דהוי כאומר לו לעשות ואסור משום אמירה וע"כ כיון דהגוי אדעתי' דנפשי' קא עביד ואין הישראל יושב שם אלא שלא יבוא לו פסידא בחלקו לא חשיב כמו אמירה וא"כ ה"נ וספר ברכ"י אינו בידי לעיין בו

אמנם מ"ש מעלתו שלא ילך אחר העגלה דאולי ירים קולו ויגרום לילך על ידו לשון זה משמע שממילא ילך על ידו ובזה אין חשש כמ"ש התה"ד בסי' רצ"ח דהרי קי"ל דדבר שאינו מתכוון שרי בכל מקום ואע"ג דחיישינין כן בע"ז דף ט"ו התם בבהמה דידי' דמצוי שתלך ע"י איכ"ל דהוי כפסיק רישא או דהש"ס באמת קאי למ"ד דשא"מ אסור ובזה ניחא דהרמב"ם לא העתיק טעם זה דניסיוני ואפילו אי הטעם משום פסי"ר זה שייך רק בבהמתו משא"כ בבהמת אחרים דלא ידעה ואינה מכירה בקולו וכדאיתא שם בע"ז אלא דאפי"ה כ' התה"ד שם לחוש דאולי ישכח ויצעק עלי' כדי שתלך

אלא שלשון התה"ד שם קשה דמעיקרא כתב דאם המשא של ישראל יש ליזהר שלא ילמדו איך יעשה שילכו האופנים דאז כשעוסק הוא בתיקון חיישינין שמא ישכח ויצעק כו' ושוב כ' שטוב שילך רחוק שרגילות שהעגלה כובשות או מתעכבת או בגומא עיי"ש משמע שמצד עצמו חייש ולכאורה נראה כמ"ש מעיקרא דדווקא היכא דעסק בי' חיישי' שמא ישכח וכמ"ש הפרמ"ג בטו"ז יו"ד סי' פ"ח סק"ב להשיג על בית יעקב דדווק' היכא דעוסק חיישי' דלמא מנשי וה"נ מבואר בפסחים דף י"א באיסור דבדיל מיני' לא חיישינין אא"כ עסיק בי' אבל אם אינו עוסק בו לא חיישינין שמא ישכח

וכן מוכח לכאורה מהא דאיתא בע"ז דף ט"ו ופסקה בש"ע יו"ד סי' קנ"א סעי' ד' דע"י ספסר שרי דלא ידעה לקלי' ולא חיישנן שמא ישכח ויצעק ונהי דהתה"ד כ' מעיקרא לשון יש ליזהר ולבסוף כתב רק טוב מ"מ הא גבי ספסר שרי לגמרי ונראה כוונת התה"ד דלפעמים העגלה כובשת ויש לחוש שתתהפך ויפסיד המשא אשר על העגלה ואם כן שפיר י"ל אדם בהול על ממונו וישכח האיסור כדאמרינן בשבת בפרק כל כתבי ובשאר דוכתי היכא דשייך לחוש דבהול על ממונו חיישינן שמא ישכח וא"כ ה"נ ולכך דווקא במשא של ישראל שייך זה ונראה דווקא בבעל המשא אבל אחר אפילו שלוחו לא מצינו דניחוש דבהיל וישכח ולכך כ' התה"ד דין זה במשא של ישראל ומשמע דבבעלים איירי עיי"ש

איברא דלפי"ז יש כאן ב' חששות א' שלא ילמדנו לעשות תיקון הליכה דעי"ז ישכח והב' משום חשש דתתהפך ויפסיד ולכאורה נפ"מ דמשום טעם ראשון אפילו בלא משא ישראל יש לחוש וקשה למה לא פסק כן בש"ע וגם בתה"ד עצמו משמע דדווקא במשא ישראל ואפילו לטעם ראשון ומ"ש מהא דחיישינן בפסחים דף י"א אפילו באחר וצ"ל משום דשם עוסק באותו דבר עצמו משא"כ כאן דמיירי רק בעוסק בלימוד הליכה ולכך סבר מעיקרא דדווקא באיכא ב' סברות חיישינן ולבסוף כ' שטוב לחוש אפי' אי איכא רק חד חששא והיינו מחשש בהול לחודא ולפי הנראה זה שייך במשא אבל בחרישה אין לבעל השדה הפסד אפי' יתהפך העגלה וא"כ נראה דלא שייך שמא ישכח ומותר לפי ענ"ד אפי' אם לא יתרחק מן העגלה ומ"מ אומרים לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ומהיות טוב בוודאי טוב לעשות כמ"ש התה"ד לילך מרחוק אפי' אחר שאינו שייך לזה והמחמיר ת"ע ברכה ידידו הדורש שלומו

ה"ק משה שיק מברעזאווע תשובה רצ"ד בעזהי"ת יום ו' עש"ק פ' ראה שנת תרל"ז לפ"ק פה חוסט יע"א

החיים והשלום וכל טוב לכבוד הרבני המופלג מוה' יקותיאל ווייס נ"י בעיר שאללא יע"א

מכתבו קבלתי ואם אמנם לא ידעתי אכנהו ואינני מכיר את מעלתו נ"י מ"מ הנה דרכי להשיב להשואל בדבר הלכה למעשה ולזאת אכתוב דעתי על אשר שאל ממני על דבר הדרע"ש מאשי"ן בלי דאמפ"ף רק סוסים מושכין אותה ויש לו ארבע קרניים מפורדים ואם יקשרו ב' סוסים בקרן אחד וב' שוורים בקרן השני אם שייך בזה איסור כלאים דלא תחרוש וכו' דאין זה דומה למה שהובא בהמחבר בסי' רצ"ז סעיף ט"ו עגלה המושכת בקרון שאין לקשור שם מין אחר לא בצידו ולא אחר הקרן ולא דמי אלא לפלוגתת הרמב"ם והרא"ש המובא סעיף י"א דלרבינו אפרים אסור אפי' אינם קשורים והב"י צידד דגם הרמב"ם סובר כן לפי הנראה מדברי הטור והראב" כ' דבעי' דווקא קשורים עכ"ל בקיצור

ובאמת לפי ענ"ד השיטות האלו הולכים כל א' לשיטתו דהרי מובא בר"ש פ"ח דכלאים וברע"ב מ"א בסוף הירושלמי דאסור לרכוב על פרידא מקו"ח ומה אם בגדים שאתה מותר ללבוש זה עג"ז אתה אסור בתערובתן בהמה שאתה אסור להנהיג זה בזה מכ"ש שאתה אסור בתערובתן וא"כ מזה מוכח כדעת הרמב"ם שאפי' אינם קשורים אסור. אמנם הרא"ש שם וכן כ' בסוף מס' נדה דהק"ו מעיקרא ליתא דאף בכלאי בהמה בעינין יחדיו קשורים כמובא בתויו"ט שם והנה באמת דקשה לפלוג על הירושלמי

ונראה לי דהרא"ש לשיטתו כמ"ש שם בתוס' חדשים דהרא"ש לטעמי' אזיל דס"ל בהלכות כלאי בגדים וכן הובא בש"ע סי' רצ"ט בסופו דבכלאי בגדים אם בצד אחד של בגד נארג בו חוטין של צמר ובצד השני נארג בו חוטין של פשתן אז אין בו משום כלאים אבל בכלאי בהמה אפי' יש הפסק ביניהם כיון דמחוברין אפי' יש הפסק ביניהם וזה בצד הקרון שלפניו והמין הב' בצד הקרון לאחריו כיון דשניהם מקושרין בקרון הקרון מחברם והוי כקשורים זה בזה ואסור וכן מבואר בב"ח ובטו"ז שם דאסור לקשור פרה אחורי הקרון והקצבים הרגילין לקשור פרה בסוף או בצד הקרון עושים איסור ומבואר בב"ח שם דאפי' לדעת הרא"ש אסור א"כ שפיר אתיין דברי הירושלמי ואתא שפיר הקו"ח ולעולם כדעת הראב"י והרא"ש דבעי' דווקא קשורים אלא שאפי' קשורים בדבר אחר זה בצד זה מקרי יחדיו ומקרי קשורים וכדאיתא בהדיא ספ"ח דכלאים מ"ד ואין קושיא מן הירושלמי כמ"ש התוס' חדשים