מהר"ם שיק יורה דעה רג

בב"ק (ולזה נראה שכוון גם הרמב"ם שם דין י"א שכ' בצער ליחיד אסור למסרו) וגם מה עלה על דעת מר עוקבא שרצה למסרו עיי"ש שביאר

אלא די"ל דנהי דוודאי לדינא גם מחמת צער נקרא מסור אבל מ"מ המסור הזה שהמסיר אפשר דסבר דרשאי ובהיתר עביד בכה"ג והיכא דאומר מותר אינו נפסל וכדאיתא בחו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ד ובש"ך שם סק"ח דאפשר דנאמן לומר שוגג הייתי ועיין בשמלה חדשה סי' ב' סעיף י"ז שכ' בכיוצא בזה דלא נפסל מ"מ היינו אם הי' עד עתה מוחזק בחזקת כשרות אבל איש רע מעללים דלית לי' חזקת כשרות מהיכא תיתי נידון להיתירא ומטעם זה אפי' מסר רק פעם אחד ונהי דבלא"ה אע"ג שכ' התב"ש בשמלה חדשה סעיף כ"ו דבפעם אחד יש להתיר שחיטתו כבר כ' הפמ"ג בש"ך ס"ק כ"ו דבתפילין וה"ה ס"ת יש לפסול אפי' בפעם אחד וכן מוכרח

אמנם להנ"ל יש לומר דווקא באיש כשר אינו נפסל בפעם אחד אבל באיש רע כ"ע מודים דנפסל אפי' בפעם אחד וכמ"ש התבו"ש והפמ"ג בש"ך סי' ב' ס"ק י"א לענין הוציא טריפה מתחת ידו ובלא"ה הש"ך בחו"מ סי' שפ"ח ס"ק נ"ה כ' להוכיח דאפי' בפ"א מותר להרגו וגם משמע ס"ק נ"ג דאפי' אם עושה משום שציערו דינו כמסור לכל הדברים וכ"ש בנידון שלנו שס"ת הי' בחזקת פסול איך יותר ע"י תיקון איש כזה כן נראה לפי ענ"ד נכון דברי ידידו וכו' הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה רפ"ד

לשנה טובה יכתב ויחתם ידידי הרב המופלג בתורה וביראה המאור הגדול מוה' נפתלי סופר נ"י אבדק"ק קאדלבורג יע"א

מכתבו קבלתי ואשר העיר במכתבו בסופר שלא כ' האזכרות לשמן אי צריך לשלם לבעלים עבור הגוויליו לפי דעת הטו"ז בסי' רפ"א דהס"ת צריך גניזה וכ' מעלתו נ"י שלשון הש"ס גיטין דף נ"ד דקאמר מתוך שנאמן להפסיד שכרו נראה דאינו מפסיד יותר ואינו צריך לשלם עבור הגווילין והטעם איכ"ל דהוי היזק שאינו ניכר בשוגג פטור והנה הטעם הזה אינו מספיק לפי מ"ש התבו"ש בסי' י"ח ס"ק כ"ד דשומר חייב אפי' בהיזק שא"נ דלא עדיף מיכול להציל ברועים ומקלות דחייב עיי"ש וכל האומנים שומרי שכר הם

לזה נראה לפי ענ"ד טעם אחר עפ"י מ"ש הר"ן בע"ז דף נ"ט ע"ב גבי הא דאמרינין דשרי למישקל דמי מהאי גוי דמקלי קלי וכ' הר"ן שאם הי' האיסור משום בנותיהן הי' פטור שהרי היין היתר אלא שחכז"ל אסרו ואע"ג שנעשה בגרמתו ע"כ בכה"ג בהיזק שא"נ פטור וה"נ נהי דלהטו"ז אסור משום חשש תקלה מ"מ זה לא עשה הוא היזק זה ונהי דיש לפקפק גם על זה דאפילו נימא כהר"ן מ"מ שומר שאני וכסברת התבו"ש מ"מ גזירת תקלה על זמן מועט לא חיישי' לתקלה והיו רשאין להשהותו זמן מועט ואין ההפסד בא על ידו ועדיין צ"ע

ומה שחקר עוד למה הפסיד שכרו לימא כדי שיודיעו כיון דעדיין בידו ונאמן לפי ענ"ד מעולם לא חששו חכז"ל על אדם שהוא מוחזק בחזקת כשרות שיכשיל אחרים כדי שירויח ואפי' טבח השוחט לעצמו ומוכר לאחרים ומוחזק בחזקת כשרות שרי ונהי דפסק בש"ע כהרמב"ם דבעי' מוחזק הרי גם סופר צריך להיות ירא שמים חלילה לן לחוש ואפשר דאפי' בסתם אדם לא חששו אלא דאשתמוטי קא משתמיט לומר לחברי' מיד ואיחר מלהודיעו וביני ביני אפשר שיבוא מכשול אבל להכשיל אחרים כדי להרוויח לא חששו וכן אמרינין בפ' מי שהחשיך דאדם בהול על ממונו דאית לי' כבר אבל לא על מציאה דלא זכה בה

ועוד נראה שהרי הרשב"א והרמב"ן כתבו דפועל גרע דאינו נאמן דמסתמא אין פסול יוצא ממנו והוי מלתא דלא שכיחא ודווקא לענין תשלומין דשייך גם באדם שאינו פועל אמרו לא פלוג גם בפועל אבל שכרו דשייך רק בפועל הא מלתא דלא שכיחא ולא חששו

ומ"ש הש"ך ביו"ד סי' רע"ו ס"ק י"ב דאם יש הרבה שמות שלא נכתבו לשמן אפי"ה לא ימחוק אותן לצורך תיקון משום מנומר ולא הביא ראי' לזה וגם לא כ' שיעור הרבה ובוודאי בתשובתו ביאר ואנו לא זכינו לתשובתו ונראה דכוונתו על מה שאמרו במנחות דף כ"ט ע"ב שלש יתקן ד' לא יתקן משום דמחזי כמנומר אלא אם יש דף אחד מצלת ובימי חורפי שמעתי להקשות בגיטין דף נ"ד דפוסל בכל האזכרות שלא לשמן משום מנומר הא יש כמה דפין דלא כתיב בהו אזכרה ובפ' תרומה לא כתיב בכל הסדרה אזכרה רק בתחילתה ובמקום אחר [עיין לעיל סי' רע"ז וסי'] והעיקר נראה דשם הקודש אם יהא כשרותו תלוי באחרים בדף אחד שיציל עליו זה עצמו גנאי הוא ובוודאי אינו מן המובחר ונשגב שם ד' לבדו כתיב וזה נראה כוונת הש"ך והרבה היינו ד' ואין למחוק ולהציל ע"י אחרים ופסול משום דמחזי כמנומר כן נראה לפי ענ"ד דברי ידידו הדו"ש: הק' משה שיק מברעזאווע

תשובה רפ"ה

שאלה מי שבדק מזוזות שבבית ומצאן פסולים וקובע ומניח אחרים אי צריך לברך ואי הדין דצריך לברך איך הדין אם מצאן כשרים ומחזיר וקובען שוב בביתו אי חייב לברך

הנה בדין הראשון פשוט הדבר דחייב לברך כשקובע מזוזות מחדש דאנן קי"ל באו"ח סי' כ"ה תפילין כל אימת שמניחין מברך ואם נשמטו ממקומן קי"ל שם דצריך לחזור ולברך כשמניחין במקומן וה"ה בכל המצות כדאיתא נמי בטור ובב"י או"ח סי' ח' לענין טלית וא"כ ה"ה במזוזה כיון שנפסלה בפסול גמור לא גרע מנשמטה ממקומה וצריך לחזור לברך אמנם בנמצאים כשרים וחוזר וקובע אותן המזוזות דין זה תליא ברברבתא וכך הכלל בכל מצוה קי"ל כשנגמר וחוזר ועושה חייב לברך שנית דהוי מצוה אחרת אמנם מאי הוא הגמר הנה הטור בסי' ח' באו"ח מסתפק אי פשט הטלית על דעת ללבשו מיד אי צריך לחזור ולברך והב"י פשט מרבא דבירך בתפילין כשפשטן כדי לכנוס לביהכ"ס וחזר ולבשן ולכך פסק בש"ע בסי' ח' ובסי' כ"ה דהפשיטה הוי גמר והד"מ והטו"ז השיגו על הב"י דמרבא אין ראי' דהתם שאני הואיל וצריך לסלקן

ולפי ענ"ד דבזה הב"י לשיטתו והד"מ לשיטתו דהנה בסי' ס"ה באו"ח פליגו נמי בזה בהפסיק באמצע ק"ש גם הב"י שם הוכיח מהרי"ף והרמב"ם דאין חילוק להחשיבו הפסק בין אם מחוייב לפסוק או לא והד"מ שם פסק כהתוס' והרא"ש דיש חילוק בין היכא דמחוייב להפסיק דאז חשיב טפי הפסק וכ' שם דהכי נהוג ולכך גם אין ראי' מרבא דצריך לחזור ולברך ולכך פסק דא"צ לברך אמנם הב"י לשיטתו שפיר הכריח מרבא

אמנם נראה דזה שייך דווקא בתפילין ובכיוצא בהן אבל בסוכה דהמצוה תשבו כעין תדורו ואין המצוה שיהא אסור בסוכתו ולא יצא החוצה אלא גם זה שייך להמצוה לצאת ולחזור ולכך גם הב"י מודה גבי סוכה דכשיוצא מהסוכה ודעתו לחזור דא"צ לחזור ולברך דלא חשיב עדיין גמר והש"ס פושט שפיר סוכה מתפילין דכשיגמר המצוה וסילקה צריך לחזור ולברך אבל הגמר האי כי אורחי' והאי כי אורחי' וא"כ מיושב קושית המג"א בסי' מ' ס"ק י"ח על הב"י מסוכה עיי"ש. עכ"פ לדעת הב"י נהי דבסוכה פסק דא"צ לחזור ולברך ולא הוי גמר אבל במזוזה נראה דדומה לתפילין וציצית וצריך לחזור ולברך לדעת הב"י וסייעתו

אמנם הרמ"א בסי' כ"ה לענין תפילין פסק דפשט ע"ד ללבוש ולובש א"צ לחזור ולברך ולענין טלית הביא מתחילה דעה זו שא"צ לברך ושוב כ' לחלק בין נשאר עליו ט"ק וסיים והכי נהגו ומשמע דסובר דאם לא נשאר עליו ט"ק צריך לחזור ולברך א"כ דבריו סותרין דמ"ש מתפילין וכן הקשה המג"א שם ס"ק י"ט

והנראה לפי ענ"ד להסביר סברת החולקין האלו הסוברין דפשט ע"ד ללבוש לא חשיב גמר ע"ד שאמרו חישב לעשות מצוה וכו' מעלה עליו כאלו עשה ולכך גם כאן שדעתו ללבוש מיד רק שצריך לו מצד איזה טעם לפשוט ולכך הוי כאלו עשה ולכך אין המצוה עדיין נגמרת ועדיין כולה חדא מצוה הוא וא"צ לחזור ולברך

אמנם נראה כל זה שייך במצוה שהיא חיובת אבל במצוה שאינה אפי' חובת גברא רק כשהוא לבוש הוא מחוייב בציצית וממילא כשפושט אין הבגד ולא הוא מחוייבין כלל בציצית והוי כעין לילה דהוי הפסק אפי' הם מונחים עליו אי לילה פטור ה"נ כשפושט ממילא אין כאן חיוב כלל וליכא למימר דהוי כאלו עשה ולכך אפי' מאן דסובר דבתפילין א"צ לחזור ולברך איכ"ל דמודה בציצית דהפשיטה הוי גמר וממילא צריך לברך מחדש ולכך הכריע הרמ"א דדווקא אם נשאר ט"ק עליו דעדיין לא נסתלק ממנו המצוה לגמרי אבל בלא נשאר עליו ט"ק הרי נגמרה המצוה הראשונה צריך לחזור ולברך

וממילא כאן במזוזה דמי לתפילין וא"כ לדידן דקי"ל כהרמ"א שם בתפילין גם כאן אין לו לחזור ולברך מיהו נראה דהיינו בקובע שוב אותה המזוזה בעצמה אבל כשאינו קובע המזוזה הראשונה אלא אחרת נראה דצריך לחזור ולברך דהנה הרמ"א באו"ח סי' ח' סעי' י"ב פסק דאם הי' דעתו להתעטף עוד טלית ופשט הראשון צריך לחזור ולברך שנית והמג"א שם השיג עליו דמ"ש משחיטה וגם הקשה מ"ש מהא שכ' לעיל בשמו דאם פושט ע"ד להחזירו א"צ לחזור ולברך ולעיל סעי' משמע אפי' נשאר עליו ט"ק צריך לחזור ולברך

והתירוץ הפשוט כך הוא דהיכא דדעתו גם על טלית שני יש מעלה וריעותא מעלה כיון שבירך על שניהם הוי כאלו ברך גם על השני וכאלו ברך על כל אחד בפ"ע דכיון דבשני מתחיל כעת המצוה לכך הי' ראוי דלא יהא צריך לחזור ולברך אמנם יש ריעותא שוב דאי נימא דחשיב כאלו ברך על השני הרי הפסיק בין ברכה ללבישת הטלית השני רק דהראשון דהיינו עשיית המצוה לא חשיב הפסק אבל כיון ששוב סילק ופשט הראשון קודם לבישת השני לא מתחזי דהברכה שעשה יעלה גם לבגד השני ולא יהא נגרר אחר הראשון